אנרכו-קומוניזם

אנרכו-קומוניזם היא אידאולוגיה פוליטית הקוראת לביטול מוסד המדינה והקפיטליזם, לטובת רשת אופקית של התארגנויות התנדבותיות, מועצות עובדים או מועצות ציבור, באמצעותן כל אחד יהיה חופשי לספק את צרכיו.

דגל האנרכו-קומוניזם, כאשר הצבע האדום מסמל קומוניזם והצבע השחור מסמל אנרכיזם

אנרכו-קומוניזם נקרא גם "אנרכיזם קומוניסטי", "קומוניזם אנרכיסטי", "אנרכיזם אדום" ולפעמים גם "קומוניזם ליברטריאני". אולם, בעוד כל האנרכו-קומוניסטים הם קומוניסטים ליברטריאנים, ישנם קומוניסטים ליברטריאנים, כגון "קומוניסטים של מועצות", שהם אינם אנרכיסטים. מה שמבדיל את האנרכו-קומוניזם מזרמים אחרים של קומוניזם ליברטריאני הוא ההתנגדות לכל סוג של כוח פוליטי, היררכיה ושליטה. למרות זאת, חלק מהכותבים משתמשים במונח "קומוניזם ליברטריאני" ו"סוציאליזם ליברטריאני" כביטוי נרדף לאנרכו-קומוניזם או אפילו לאנרכיזם באופן כללי.

התפתחות רעיונית

הלכי-מחשבה אנרכו-קומוניסטיים היו קיימים עוד בזמן מלחמת האזרחים האנגלית והמהפכה הצרפתית במאה ה-18. ג'רארד וינסטנלי, שהיה חלק מתנועת ה"דיגרס" באנגלית, כתב בשנת 1649 במנשר בשם "החוק החדש של הצדק", ש"לא תהיה עוד קניה, ולא מכירה, לא ירידים ולא שווקים, אלא כל הארץ תהיה האוצר המשותף של כל אדם," ו"לא יהיה שליט על אחרים, אלא כל אדם יהיה השליט של עצמו." במהלך המהפכה הצרפתית, סילביאן מרצ'ל, במנשר שלו "מניפסט השווים" משנת 1796, דרש את "ההנאה המשותפת מפירות הארץ" וציפה להיעלמותה של "ההפרדה המבחילה בין עשיר לעני, בין גדול לקטן, בין אדונים למשרתים, בין שליטים לנשלטים".

ז'וזף דה-ז'אק היה אנרכו-קומוניסט מוקדם, והאדם הראשון שתיאר את עצמו כ"ליברטריאן". בניגוד לפייר-ז'וזף פרודון, הוא טען ש"הזכות של העובד היא לא לתוצר העבודה שלו, אלא לסיפוק צרכיו, יהיו אשר יהיו".

האנרכיסטים הקולקטיביסטים תמכו בעבודת שכר, אבל לקחו בחשבון את האפשרות של מעבר פוסט-מהפכני למערכת קומוניסטית של חלוקה על פי צורך. כפי שהשותף של מיכאיל באקונין, ג'יימס גיום, ניסח זאת בחיבור שלו, "רעיונות על ארגון חברתי" (1876), "כאשר...הייצור עולה על הצריכה...כל אחד ייקח מה שהוא יצטרך מהמלאי החברתי השופע של סחורות, ללא פחד מהתרוקנות...והרגש המוסרי, שיהיה מפותח יותר בקרב עובדים חופשיים ושווים, ימנע, או יפחית באופן משמעותי, ניצול ובזבוז."

האינטרנציונל הראשון

האנרכו-קומוניזם נוסח לראשונה כפילוסופיה כלכלית-פוליטית עקבית ומודרנית, במחלקה האיטלקית של האינטרנציונל הראשון על ידי קרלו קאפיירו, אריקו מלטסטה, אנדריאה קוסטה ואחרים. מתוך מתן כבוד למיכאל באקונין, המחברים לא הבדילו מפורשות את האנרכו-קומוניזם מהאנרכיזם הקולקטיביסטי עד למותו של באקונין. האנרכיסטים הקולקטיביסטים ביקשו לבצע קולקטיביזציה של הבעלות על אמצעי הייצור, ולשמור על עבודת השכר, ואילו האנרכו-קומוניסטים ביקשו להחיל את הרעיון של בעלות קולקטיבית גם על תוצרי העבודה. בעוד שתי הקבוצות התנגדו לקפיטליזם, האנרכו-קומוניסטים נבדלו מפרודון ובאקונין (שגרסו שליחיד יש זכות על תוצרי עבודתו וזכות לתשלום עבור עבודתם) בטענה שליחיד צריכה להיות גישה חופשית לסחורות, על פי צרכיו, וללא קשר למאמץ שהשקיע בעבודה.

קאפיירו מסביר בספרו, "אנרכיה וקומוניזם", שבעלות פרטית על תוצר העבודה תוביל לצבירה לא שוויונית של הון, ובכך להבדלי מעמדות לא רצויים: "אם נגן על בעלות היחיד על תוצרי עבודתו, נאלץ להגן גם על השימוש בכסף, ובכך נשאיר צבירה של הון כזה או אחר, על פי מעלה כזו או אחרת, במקום על פי הצורך של היחיד."

ב-1876, בוועידה של הפדרציה האיטלקית של האינטרציונל בפירנצה (אשר נערכה למעשה ביער מחוץ לפירנצה, עקב פעילות משטרתית), הוכרזו עקרונות האנרכו-קומוניזם, אשר התחילו כך:

הפדרציה האיטלקית רואה בבעלות הקולקטיבית על תוצר העבודה כעקרון המשלים ההכרחי לתוכנית הקולקטיביסטית, עזרת כולם למען סיפוק צורכיהם של כל יצור חי, את החוק היחידי של ייצור וצריכה המותאם לעקרון הסולידריות. הקונגרס הפדרלי בפירנצה הפגין מפורשות את דעת האינטרנציונל האיטלקי בנקודה זו...

פיוטר קרופוטקין

ערך מורחב – פיוטר קרופוטקין

פיוטר קרופוטקין, שלעיתים קרובות נחשב התאורטיקן החשוב ביותר של האנרכו-קומוניזם, תיאר את רעיונותיו הכלכליים בספריו "כיבוש הלחם", ו"שדות, מפעלים ובתי-מלאכה". קרופוטקין גרס ששיתוף פעולה יעיל יותר מתחרותיות, ובספרו "עזרה הדדית: גורם באבולוציה", הראה את ההדגמה של טענה זו בטבע ובעולם החי. הוא תמך בביטול הבעלות הפרטית באמצעות "הפקעה של כל העושר החברתי" על ידי האנשים עצמם, ובכלכלה שתנוהל על ידי תיאום באמצעות קשת אופקית של התארגנויות התנדבותיות, בה הסחורות יחולקו על פי צרכים פיזיים של היחיד, במקום על פי עבודתם. בהמשך הוא טען שעם התקדמות החברה, "צרכים" אלו לא יהיו צרכיו הפיזיים בלבד אלא ש"ברגע שרצונותיו החומריים יסופקו, צרכים אחרים, בעלי אופי אומנותי, ידחפו את עצמם קדימה בלהט. מטרות החיים משתנות עבור כל אחד ואחד, וככל שהחברה יותר מתורבתת, כך האינדיבידואליות תהיה יותר מפותחת, והרצונות יהיו מגוונים יותר."

הוא טען שבאנרכו-קומוניזם:

בתים, שדות ומפעלים לא יהיו עוד רכוש פרטי, אלא הם יהיו בבעלות הקומונה או האומה, והכסף, השכר, והמסחר יבוטלו

— פיוטר קרופוטקין, "כיבוש הלחם"

יחידים וקבוצות ישתמשו וישלטו בכל משאב שיהיה להם צורך בו, על פי מטרת האנרכו-קומוניזם ש"המוצר שנקצר או יוצר יהיה ברשות כולם, כך שלכל אחד יהיה את החופש לצרוך אותם כפי רצונו בביתו שלו." הוא תמך בהפקעת רכוש על מנת לוודא שלכולם תהיה גישה למה שהם צריכים, מבלי שיאלצו למכור את עבודתם על מנת להשיגו.

איננו רוצים לשדוד מאף אחד את מעילו, אך אנו רוצים להעניק לכל העובדים את כל הדברים שהמחסור בהם הופך אותם לטרף קל לנצלן, ואנחנו נעשה כל שביכולתנו על מנת שלאף אדם לא יחסר דבר, ושאף אדם לא יאולץ למכור את כוח יד ימינו על מנת לקיים את עצמו ואת קרוביו. לזה אנו מתכוונים כשאנו אומרים "הפקעה"

— פיוטר קרופוטקין, "כיבוש הלחם"

הוא אמר ש"האיכר שבבעלותו בדיוק גודל האדמה שאותו הוא יכול לעבד", ו"המשפחה שגרה בבית שיש בו מספיק מקום...בהתחשב במספר האנשים" ו"הפועל המיומן שעובד עם הכלים שבבעלותו" ימשיכו באין מפריע, בעודו טוען ש"בעל האדמה חייב את הונו לעוני של האיכרים, ועושרו של הקפיטליסט מגיע מאותו מקור".

תאוריה כלכלית

אנרכו-קומוניזם שם דגש על ערך השוויוניות, ועל ביטול ההיררכיה החברתית וההפרדה המעמדית הנובעות, על פי ההשקפה האנרכו-קומוניסטית, מחלוקה לא שוויונית של ההון. כמו כן, אנרכו-קומוניזם תומך בביטול הכסף והקפיטליזם. במקומם, הוא מציע ייצור קולקטיבי וחלוקת ההון על ידי שימוש באמצעים של התארגנויות חופשיות. בחברה אנרכו-קומוניסטית, מוסד המדינה והרכוש הפרטי יחדלו מלהתקיים. כל יחיד וקבוצה יהיו חופשיים לתרום לתהליכי הייצור ולספק את צורכיהם, על בסיס בחירה אישית. מערכות של ייצור וחלוקה ינוהלו על ידי אלו שלוקחים חלק בתהליכים.

ביטול עבודת השכר הוא עקרון מרכזי באנרכו-קומוניזם. הטענה היא שכאשר חלוקת ההון תהיה מבוססת על צרכים שהוחלט עליהם בשיתוף, אנשים יהיו חופשיים לעסוק בכל פעילות שתראה להם המספקת ביותר, ולא יאלצו לעבוד בעבודות שאין להם את הרצון או היכולת לעבוד בהן. אנרכו-קומוניסטים טוענים שאין דרך הגיונית למדידת הערך של התרומה הכלכלית של כל אחד, מכיוון שכל ההון הוא תוצר משותף של הדורות הנוכחיים והקודמים. לדוגמה, לא ניתן למדוד את ערך התוצר היומי של עובד מפעל מבלי לקחת בחשבון כיצד התחבורה, האוכל, המים, קורת הגג, אמצעי בידור, יעילות המכונות, מצב רוח רגשי וכו', תרמו לתהליך הייצור. על מנת לספר ערך כלכלי אמיתי לכל דבר, יהיה בצורך בכמות בלתי נתפסת של נתונים על עלויות חיצוניות וגורמים תורמים - במיוחד כאשר מדובר בתרומה של עבודה שנעשית כרגע או בעבר, לעבודות עתידיות.

אנרכו-קומוניסטים טוענים שמערכת כלכלית המבוססת על עבודת שכר ורכוש פרטי, דורשת מערכת מדינתית כופה שתאכוף את זכויות הקניין ותנציח יחסים כלכליים לא שוויוניים הנובעים, באופן בלתי נמנע, מפערים בשכר או מכמות הרכוש. בנוסף לכך, הם טוענים ששווקים כלכליים ומערכות כספיות מחלקות את העבודה למעמדות ומייחסות ערכים כמותיים מלאכותיים לעבודתו של היחיד, ומנסות להסדיר את הייצור, הצריכה והחלוקה. הם טוענים שהכסף מגביל את יכולתו של היחיד לצרוך את תוצר עבודתו, על ידי הגבלת הצריכה שלהם באמצעות מחירים ומשכורות. אנרכו-קומוניסטים תופסים את הכסף כמדד כמותי מיסודו, ולא איכותני. הם מאמינים שייצור צריך להיות עניין איכותני, ושצריכה וחלוקה צריכים להיקבע על ידי כל אחד, ללא ערך שרירותי שמוטבע על עבודות, סחורות ושירותים, על ידי אחרים.

מרבית האנרכו-קומוניסטים גורסים שאת מקומו של השוק, צריכה להחליף כלכלת מתנה ללא כסף, בה סחורות ושירותים ייצורו על ידי העובדים ויחולקו בחנויות קהילתיות בהן כל אחד (כולל העובדים שייצרו את המוצרים) רשאי לצרוך כל דבר שהוא רוצה או צריך, כ"תשלום" על עבודתם בייצור סחורות או שירותים. כל הגבלה על הייצור או החלוקה תקבע על ידי היחידים בתוך הקבוצות המעורבות, במקום על ידי בעלי עסקים, משקיעים, בנקים וכו'.

תפיסת הרכוש והעבודה באנרכו-קומוניזם

האנרכו-קומוניזם תומך בבעלות משותפת על אמצעי הייצור והחלוקה ובבעלות אישית על דברים שימושיים. היחסים המופשטים בין "בעל בית" ל"דייר" יחדלו מלהתקיים, מאחר שתארים אלו משמשים לתיאור של מצב חוקי כופה, ואינם הכרחיים לאכלוס של בתים או מרחבים (זכויות קניין רוחני גם כן יחדלו מלהתקיים). בנוסף לאמונה ששכירות היא נצלנית, אנרכו-קומוניסטים מרגישים גם שתשלומים כגון אלו הם לחצים שרירותיים שגורמים לאנשים לבצע פונקציות לא רלוונטיות. לדוגמה, הם מטילים ספק בכך שאדם צריך לעבוד מספר שעות מסוים בשבוע, רק במטרה שיוכל להרשות לעצמו מגורים במקום כלשהו. לכן, במקום לראות את העבודה כתנאי להרוויח משכורת, הם מאמינים שהעבודה צריכה להתבצע במטרה ישירה לבצע את אותה עבודה. עקב כך, הם מאמינים שבמקום שאדמה או מבנה פנוי יעמדו למכירה או להשכרה, הם יאוכלסו בצורה חופשית, ללא קשר למצב הכלכלי של אדם או למצב התעסוקתי שלו (כך, למשל, השלט "למכירה" יוחלף בשלט "פנוי").

אם כך, בתאוריה האנרכו-קומוניסטית, חלקת אדמה שיחידים או משפחות משתמשים בהם למטרותיהם האישיות, או רכוש יצרני שמשמש לייצור עבור האנשים שמפעילים אותו (כגון חווה חקלאית קטנה), ייחשב רכוש אישי, ולא רכוש ציבורי. ליחיד תהיה את האפשרות ליצור דבר מה ולהשאירו ברשותו הפרטית, כל עוד דבר זה אינו אמצעי ייצור הכרחי לקהילה או לציבור הכללי. כך, למשל, מברשת הציור של אמן לא תצטרך אישור חיצוני לשימוש בה, ואותו עקרון ייושם לכל חפץ אישי כגון מברשת שיניים, ביגוד, כלי נגינה, או אוסף ספרים. אולם, אם הרכוש כרוך בייצור עבור החברה (כגון מפעל שמייצר מברשות שיניים, ביגוד, כלי נגינה או ספרים), הוא ייהפך לרכוש ציבורי, שינוהל על ידי כל העובדים באותו מקום וכל הצרכנים של אותו מוצר. במובן זה, אפשר לראות באנרכו-קומוניזם כפשרה בין בעלות קולקטיבית לבעלות פרטית.

טיעונים פילוסופיים

אנרכו-קומוניזם מדגיש את החוויה הקולקטיבית כייחודית וחשובה במרדף אחר חירות האדם. כל סוגי האנרכיזם מכירים בחוויה של זהות קולקטיבית במידה מסוימת, אך האנרכו-קומוניסטים, מפיוטר קרופוטקין ועד אלכסנדר ברקמן, נסטור מאכנו ורבים אחרים, מכירים בכך שיש בחוויות שהם פחות אינדייווידואליסטיות יותר מהנראה לעין.

באופן מרומז, האנרכו-קומוניסטים אימצו סכמה קאנטית של סיווג: כמו קאנט הם חילקו את החיים לחלקים אינדיבידואליסטים, שמקבילים לתבונה הטהורה של קאנט, ולחלקים הפחות ברורים בחיינו המתאפיינים ביחסינו האחד עם השני, שמקבילים לתבונה המעשית של קאנט. באופן בוטה יותר: אין זה משנה כמה עצמאיים אנחנו עלולים להיות כשאנחנו לבדנו, ברגע שאנחנו מתחילים לתקשר עם העולם ועם אנשים אחרים, הנסיבות המשתנות דורשות נקודת מבט שונה.

ניתן להסיק זאת מהביולוגיה שלנו. החלקים בחיים שקאנט הגדיר בעבודתו כתבונה מעשית אינם די ברורים. מהי באמת החוויה של עבודה? מה אנחנו באמת חושבים כשאנחנו עובדים? עקב מגבלה ביולוגית כלשהי, כאשר אנשים מדברים על חלקים אלו של החיים, הם נוטים להשתמש במטפורות מופשטות ומעורפלות ובאנלוגיות על מנת להסביר את עצמם.

כאן ניתן לראות בצורה הברורה ביותר את ההבדל בין אנרכיזם לבין אנרכו-קומוניזם: האנרכו-קומוניסטים לקחו את החלקים הקשים להסברה האלו של החיים, חשקו להבינם, ויצרו אסטרטגיות של שחרור הכוללים את החלקים האלו של החיים בנקודת המבט הכללית שלהם.

העניין עם חלקים אלו של החיים הוא בכך שבעוד ששחרור מנטלי יכול להיות מדהים, יצירת המודעות לתת-מבנה הקולקטיבי של החיים ושל החברה, מובילה לשחרור עמוק יותר מאשר היה ניתן לתאר בתחילה. לכן במובן זה, האנרכו-קומוניסטים רואים עצמם כרודפים אחר הגדרה מלאה יותר של שחרור מאשר אנרכיסטים אחרים.

ביקורת

חלק מהאנרכיסטים האינדיבידואליסטים המוקדמים האמינו שאלמנטים מסוימים של האנרכו-קומוניזם אינם תואמים את העקרונות האנרכיסטים. בנג'מין טאקר מכנה את האנרכו-קומוניזם "פסאדו-אנרכיזם". למרות זאת, אנרכיסטים אינדיבידואליסטים רבים של אותה תקופה, חשו כי יש להם הרבה במשותף עם האנרכו-קומוניזם, או שניסו לשלב את רעיונותיו יחד עם אלו שלהם. בימינו, כמעט כל האנרכיסטים האינדיבידואליסטים מאמינים שאנרכו-קומוניזם הוא צורה לגיטימית של אנרכיזם, אף שרובם עדיין דוחים את רעיון הכלכלה הקולקטיבית.

לקריאה נוספת

• ברברה טוכמן, ההלכה והמעשה: האנרכיסטים- 1914-1890- סקירה היסטורית של התפתחות ההגות והמחאה האנרכיסטית באירופה. פרק מתוך- המגדל הגאה: דיוקן העולם לפני מלחמת העולם הראשונה 1914-1890, הוצאת דביר, 1998, עמודים 81–137.
• אברהם יסעור (עורך), אנרכיזם - אנתולוגיה, הוצאת רסלינג, 2004.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אנרכו-קומוניזם בוויקישיתוף

• האתר הבינלאומי של האנרכו-קומוניזם – חדשות ומאמרים
• [ http://dwardmac.pitzer.edu/anarchist_archives/index.html Anarchist Archives (English), Including Anarchist Communism ]