הצתה

הצתה היא פעולה יזומה של הבערת אש (להבדיל מהתלקחות ספונטנית).

הצתה באמצעות חיכוך בוונואטו

שימוש האדם הקדמון באש החל אצל ההומו ארקטוס או בתחילת ימיו של ההומו סאפיינס. השגת יכולת זו הייתה נקודת מפנה באבולוציה האנושית החברתית והתרבותית שאפשרה לבני האדם להתרבות במהירות בשל הוספת חלבונים ופחמימות מבושלים לתזונה, הרחבה של הפעילות האנושית לשעות הלילה, והגנה מפני טורפים.

חיכוך הוא הדרך הפרימיטיבית המקובלת ביותר להצתת אש. דרכים שונות להצתת אש באמצעות חיכוך היו ידועות עוד בתקופת האבן הקדומה, ועודן משמשות בימינו. הקשה באבני צור ופלדה הייתה דרך נפוצה נוספת להצתת אש.

שיטות מודרניות להצתת אש, המבוססות גם הן על חיכוך, הן שימוש בגפרור או במצית המבוסס על דלק. להצתה ללא דלק משמש גביש פיזואלקטרי, כלומר חומר המגיב ללחץ ביצירת זרם חשמלי ויוצר ניצוץ. הצתת אש בכוונה רעה היא פשע.

דרכי הצתה

הדרך הוותיקה ביותר להצתת אש היא חיכוך בין שני עצים, אבני צור או פלדה, דרך בה משתמשים עד היום ומשמשת בסיס למצית ולגפרורים. בנוסף קיימות עוד שתי דרכים ותיקות להבערת אש. האחת היא שימוש בעדשה כדי לרכז את קרני השמש עד להדלקת אש. השנייה היא שימוש בבוכנת אש שבה דוחסים במהירות אוויר במזרק מתכת שתחתיתו חומר דליק. עליית הטמפרטורה כתוצאה מדחיסת האוויר מציתה את החומר. כיום הדרך הנפוצה ביותר להצתת אש היא בגפרורים (מקלות עץ או קרטון) המצופים בקצה שלהם בזרחן וחמצן שעל ידי חיכוך שלהם על משטח מתאים, ניצתת אש.

עוד דרך נפוצה כיום להצתת אש היא במצית, המצית פועל על חיכוך של גלגל מאבן צור בברזל אשר יוצר ניצוץ אש המדליק דלק שיש בתוך המצית. כיום ישנם מציתים שבמקום גלגל מאבן צור ישנו גביש פיאזואלקטרי, כלומר במקום חומר שמגיב לחיכוך ישנו חומר המגיב ללחץ ביצירת זרם חשמלי שמובל אל קצה המצית ויוצר ניצוץ בין שני מוליכים חשופים, הניצוץ מדליק את הדלק. ניתן להצית אש על ידי "ערבוב" של חומרים כימיים שהריאקציה הכימית ביניהם אקסותרמית מספיק כדי להעלות את הטמפרטורה מעל טמפרטורת ההתלקחות. על רעיון זה התבססו כל הגפרורים הכימיים.

תהליך ההצתה בגפרור

הרכב ראש הגפרור

הרכב משטח הקופסה

עד להמצאת הגפרור הייתה הבערת האש משימה לא פשוטה שדרשה מיומנות מיוחדת ומאמץ. בשנת 1827 המציאו באירופה את גפרור הזרחן – קיסם עץ שראשו מצופה בתערובת של זרחן לבן, שעווה, גופרית וחומרי דבק. כשהיו משפשפים את הגפרור בכל משטח, הזרחן היה נדלק ומצית את כל שאר החומרים, כולל הקיסם. אולם לגפרור זה היו שני חסרונות גדולים. ראשית, הוא היה נדלק מכל שפשוף בכל משטח אחר, כך שלפעמים היה נדלק מעצמו אפילו בתוך הקופסה עקב החיכוך בגפרורים אחרים. ושנית, הזרחן הלבן שבו השתמשו הוא חומר רעיל ביותר. די בכמות של 0.1 גרם זרחן לבן כדי להרוג אדם בוגר. זרחן מגיב בצורה מתונה עם החמצן שבאוויר אפילו בטמפרטורת החדר (לכן הוא זורח בחושך), ומתלקח לחלוטין כבר ב-34 מעלות צלזיוס. שלושים שנה מאוחר יותר, בסביבות אמצע המאה ה-19, הופיעו לראשונה בשוודיה גפרורים לא מסוכנים שלא כללו זרחן לבן בכלל. גפרורים אלה, שמכונים גם "גפרורי ביטחון" (Safety matches) הם הגפרורים שבהם אנו משתמשים היום. במקום זרחן לבן הם מכילים זרחן אדום – שהועבר מראש הגפרור למשטח השפשוף של הקופסה ובכל מקרה אינו רעיל. ברגע שהתהליך מתחיל נוצרת אש שמספקת את האנרגיה להמשך התהליך ולהבערת קיסם העץ. ספק האנרגיה להדלקת הגפרור הוא השפשוף של ראש הגפרור במשטח שעל הקופסה - חיכוך היוצר את אחד המרכיבים להם האש זקוקה, חום. בנוסף לחום האש זקוקה גם לחומר בעירה ולחמצן.

ראו גם

• שריפות מכוונות מעשה ידי אדם

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הצתה בוויקישיתוף