מלחמת איראן–עיראק

מלחמת איראן–עיראק (בערבית: الحرب الإيرانية العراقية, בפרסית: جنگ ایران و عراق; 22 בספטמבר 1980 – 20 באוגוסט 1988) הייתה מלחמה בין הרפובליקה האסלאמית השיעית של איראן בראשות מנהיגה הרוחני רוחאללה ח'ומייני ורפובליקת עיראק הערבית־בעת'ית בראשות סדאם חוסיין.

מלחמת איראן–עיראק
جنگ ایران و عراق
الحرب الإيرانية العراقية

מלחמת איראן–עיראק, משמאל לימין ומלמעלה למטה: ילד בשירות הצבא האיראני, חייל איראני בחזית לובש מסכת גז, הפריגטה האמריקאית "סטארק" לאחר פגיעה עיראקית לא-מכוונת, כוחות מוג'אהדין ח'לק הרוגים, שבויי מלחמה עיראקיים בח'וראמשהר, נ"מ איראני תוצרת ברית המועצות.
תאריכים	22 בספטמבר 1980 – 22 באוגוסט 1988 (7 שנים)
מקום	איראן ועיראק
תוצאה	אבדות קשות לשני הצדדים ללא שינוי במצב הטריטוריאלי.
שינויים בטריטוריות	בתיווך האו"ם סוכם על השארת מצב הטריטוריות כפי שהיה קודם
הצדדים הלוחמים עיראק מדינות תומכות: סין מערב גרמניה איראן מדינות תומכות: סין לוב מנהיגים סדאם חוסיין  רוחאללה ח'ומייני  מפקדים עיזת אבראהים א-דורי עלי חסן אל-מג'יד עדנאן חיר-אללה טארק עזיז עודאי חוסיין קוסאי חוסיין טאהה יאסין רמדאן אביד חמיד מחמוד סלאח עבוד מחמוד טארק עזיז סדאם כאמל מאהר עבד אל-ראשיד מסעוד רג'אווי מסעוד רג׳אווי אבולחסן בני-סדר מוחמד עלי רג'אי עלי ח'אמנאי עלי שמח'אני מוחמד באהונר אכבר רפסנג'אני מיר-חוסיין מוסאווי ואליולה פלאהי קאסם זהירנג'אד איסמעיל סוהראבי עלי שבזי מוחסן רזאי ג'לאל טאלבאני נושירוואן מוסטפא מסעוד בארזאני אבדות הערכה: כ-300,000 הרוגים, כ-700,000 פצועים וכ-70,000 שבויים, מהם חזרו רק 50,000‏ הערכה: בין 400,000 ל-800,000 הרוגים
סה"כ 1,250,000 הרוגים

המלחמה פרצה לאור היריבות הקשה בין המדינות, ובעקבות סכסוך גבולות באזור מחוז ח'וזסתאן, ליד השט אל-ערב ועל רקע המתח הדתי העדתי בין הנהגת איראן השיעית הפרסית בעיקרה, ובין הנהגת עיראק הערבית הסונית. למלחמה היו מניעים טריטוריאליים, כלכליים, דתיים ואחרים שהעיבו במשך שנים על יחסי המדינות טרם פרצה. במלחמה השתתפו גם מיליציות עדתיות (מוג'אהדין ח'לק האיראנית תמכה בעיראק, ואילו מיליציות כורדיות עיראקיות - המפלגה הדמוקרטית הכורדית והאיחוד הפטריוטי של כורדיסטן תמכו באיראן), והייתה התערבות מצד מספר מעצמות לרבות אספקת נשק וסיוע לוגיסטי. המלחמה בת שמונה השנים לא הביאה להכרעות טריטוריאליות לאף אחת מהמדינות, ועלתה בחייהם של כמיליון חיילים ואזרחים משני הצדדים.

בהנהגתו של סדאם חוסיין, עיראק שאפה לספח לתוכה את חבל ח'וזסתאן העשיר בנפט ולהפוך למעצמה אזורית במפרץ הפרסי על חשבון איראן. כמו כן, פעל המשטר העיראקי לבלום את חלחול השפעותיה של המהפכה האסלאמית השיעית באיראן ברחבי המזרח התיכון. חוסיין עמד בראש משטר עריצי של מיעוט סוני על גבי רוב שיעי בעיראק עצמה, והמהפכה באיראן השכנה עלולה הייתה לערער את שלטונו שלו. ניסיון לפתור את סכסוך הגבולות ארוך השנים בין איראן לעיראק על גבי השט אל-ערב הסתכם ב-1975 בהסכם אלג'יר, שפרוץ המלחמה הוביל לכך שפג תוקפו. כמו כן ניסה המשטר העיראקי להביא להתקוממות הרוב הערבי בח'וזסתאן נגד משטר משמרות המהפכה בטהראן על רקע לאומני ואתני.

המתקפה העיראקית הראשונית שפתחה את המלחמה הובילה ללוחמה בת שנתיים בח'וזסתאן שסוכמה במתקפת נגד איראנית ב-1982 שהחזירה את קו האש לגבול הבינלאומי. בעקבות זאת, המלחמה הפכה ללוחמת שחיקה ממושכת שכללה שימוש בנשק כימי מצידה של עיראק. השימוש בטקטיקות כגון מלחמת חפירות וגלי התקפה אנושיים בידי הכוחות האיראניים הובילו להשוואת המלחמה למלחמת העולם הראשונה בבחינת שיטותיה. מהצד העיראקי נעשה שימוש ממושך בארטילריה רקטית נגד מוקדים אזרחיים באיראן, ובאיראן הממשלה קידמה מדיניות של גיוס ילדים לצבא וקידום הרעיון של מלחמת דת סונית-שיעית ושהידיות. במהלך המלחמה נעשו שיתופי פעולה ומימונים שונים של המחנות הלוחמים ממדינות ברחבי העולם, וביניהם גם שיתוף פעולה מתחת לשולחן בין איראן לארצות הברית שהתפרסם בדמות פרשת איראן–קונטראס. ב-1981 מדינת ישראל ניצלה את מצב המלחמה בין שתיים מיריבותיה ותקפה והשמידה את הכור הגרעיני "תמוז" (אוסיראק) בעיראק.

המלחמה הסתיימה בשוויון ללא כל שינוי טריטוריאלי עם אשרור החלטה 598 של מועצת הביטחון של האו"ם בידי שני הצדדים הלוחמים. לפחות חצי מיליון איש נהרגו במלחמה, כאשר הערכות מרחיקות לכת טוענות לסביבות 1.2 מיליון הרוגים, שרובם איראנים. כמו כן, מאות אלפי אזרחים נהרגו במהלך המלחמה במהלכים פנימיים של המדינות, ביניהם מבצע אל-אנפאל של המשטר העיראקי נגד האוכלוסייה הכורדית המתמרדת בצפון המדינה, שהסתכם בטבח ובפשעי מלחמה שביצע הצבא העיראקי שלימים קיבלו הכרה חלקית בתור רצח עם. לא נערך הסדר פיצויים בסיומה של המלחמה והעלות הכוללת של האובדן וההרס הכלכלי מוערך בסביבות הטריליון דולר אמריקאי.

רקע

ערך מורחב – יחסי איראן–עיראק

עמדת עיראק

טרם המלחמה היו היחסים בין השכנות איראן ועיראק מתוחים במשך שנים. שט אל-ערב, נהר באורך של כ-200 ק"מ בדרומה של עיראק, שמתחיל בנקודת המפגש של נהרות הפרת והחידקל, ונשפך למפרץ הפרסי, היה גבול בין ממלכות קדומות כבר מאות שנים והיה עילה לסכסוכים רבים מאז ומתמיד. בתקופה המודרנית הוא יצר גבול טבעי בין איראן לעיראק. המתיחות כללה גם מימד דתי: איראן השיעית זעמה על דיכוי הרוב השיעי בעיראק תחת שלטונו של מנהיג עיראק, סדאם חוסיין הסוני - בעוד חוסיין חשש מהתפשטות המהפכה האסלאמית משטח איראן לשטחו.

מחלוקת הגבול הקשה ביותר בין שתי המדינות הייתה סכסוך ישן על מעמדו של השאט אל-ערב. קצה השאט אל-ערב היווה את הגבול בפועל של שתי המדינות. ממשלת עיראק סברה כי יש לקבוע את הגבול של שתי המדינות על סמך הוראות הסכם קונסטנטינופול מ-1913, אך איראן טענה שהגבול של שתי המדינות הוא קו טאלוג, על בסיס היובל המערבי ביותר של הנהר. שתי המדינות הפנו את המחלוקת ביניהן לחבר הלאומים פעם אחת בשנת 1934, אך לא הושג הסכם. ב-1937 נחתם הסכם הגבול הראשון בין שתי המדינות. על פי הסכם זה, הגבול של שתי המדינות היה לאורך הגדה המזרחית של הנהר, אך אזור עיגון באורך ארבעה קילומטרים הוקצה לאיראן, ובחלק זה הגדיר קו טאלוג את גבול שתי המדינות. עיראק האמינה שאיראן ניצלה את התנאים הפוליטיים הפנימיים הכאוטיים שלה באותה תקופה כדי לשפר את עמדתה במשא ומתן. גם איראן לא הייתה מרוצה מההסכם הזה, ביטלה אותו בשנות ה-60 ודרשה לנהל משא ומתן לקביעת קו גבול חדש ובמקביל הפעילה לחץ על עיראק להיכנס לשולחן המשא ומתן באמצעות תמיכה במורדים בכורדיסטן העיראקית. יריבות זאת היא שהובילה בסופו של יום להסכם אלג'יר.

מאז ימי שלטונו של עבד אל-כרים קאסם, עיראק ראתה בפרובינציה האיראנית ח'וזסתאן - השוכנת ממזרח לשט אל-ערב מתוקף היותה אזור עשיר בנפט ונוח לשליטה עבור עיראק, שכן מרבית תושביו ערבים ולא פרסים - חלק לגיטימי מעיראק שהועבר לידי איראן בתקופת שלטון האימפריה העות'מאנית על מסופוטמיה, ומסיבה זו תמכה בבדלנים הערבים של ח'וזסתאן. התמיכה הופסקה לזמן מה באמצע שנות השבעים החל מהחתימה על הסכם אלג'יר; עם זאת, רשויות השידור העיראקיות המשיכו בפעולות פרובוקטיביות, כגון הצגת ח'וזסתאן כחלק מעיראק וחלק מהעולם הערבי נגד הגבול הבינלאומי הקיים ונגד המצב בשטח, בו הייתה ח'וזסתאן חלק מאיראן. מאז עליית מפלגת הבעת' לשלטון בעיראק ב-1968, מנהיגיה פעלו לקדם את מעמדם בקרב העולם הערבי כדי להגיע לעמדת הנהגה במסגרתו. מ-1973 עד 1980 גדלו הכנסותיה של עיראק מנפט והחשיבות הכלכלית של שאיבת הנפט וייצואו עבור עיראק גדל. גדילת כוחה המסחרי והכלכלי סייעה לעיראק למלא את החלל שנגרם בראש ההנהגה הערבית מאז מותו של גמאל עבד אל נאצר והיחלשות מעמדה של מצרים. מעמדה של מצרים כמנהיגת העולם הערבי התמוסס לחלוטין לאחר חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים, שהוביל לחרם ערבי עליה.

ב-1971, כדי לבסס את ריבונותה, פלשה איראן לאי אבו מוסא ולאיי טונב במפרץ הפרסי, ובתגובה לפעולה זו עיראק ניתקה את יחסיה הדיפלומטיים עם איראן וקראה לשאר חברי הליגה הערבית לפעול בדוגמתה, בקשה שנדחתה על ידי הליגה. עיראק שלחה מטעמה גם מחאה רשמית לאו"ם, מחאה שהארגון התעלם ממנה. הרשויות בעיראק החלו לבצע גירוש של 70,000 התושבים האיראנים שחיו בעיראק, על רקע אתני. ב-1974 הגיעה המתיחות ביחסים בין שתי המדינות לשיאה והתכתשויות צבאיות באזור הגבול הפכו לעניין שכיח שבשגרה. המתיחות והחשש מפני הסלמה משמעותית בין איראן לעיראק גברו עד לכדי זה שקורט ולדהיים, מזכ"ל האו"ם, נאלץ להתערב ולשלוח נציג מיוחד לתווך ולשמור על הסדר שישרור בגבול בין שתי המדינות. התוצאה של דו"ח נציג האו"ם הובילה לפרסום החלטה 348 של מועצת הביטחון של האו"ם שבה הצדדים נדרשו לפתור את מחלוקת הגבול בינם לבין עצמם בדרכים דיפלומטיות.

הסכם אלג'יר ב-1975, מימין לשמאל: סדאם חוסיין, המתווך הווארי בומדיין, נשיא אלג'יריה, ומוחמד רזא שאה פהלווי.

מפת עיראק כאשר בקצה הדרום-מזרחי שלה מתחברים הפרת והחידקל לכדי השט אל-ערב שיוצא אל המפרץ הפרסי.

הסכם אלג'יר

ערך מורחב – הסכם אלג'יר

בשנת 1975 הייתה עיראק חלשה מבחינה פנימית, בעקבות התמרדות הכורדים בצפון המדינה, ועל כן היא חתמה על הסכם אלג'יר עם השאה מוחמד רזא שאה פהלווי, שנתן לאיראן שליטה חלקית בשט אל-ערב. בתמורה התחייבה איראן להפסיק את תמיכתה במורדים הכורדים בעיראק. לאחר נפילת השאה במהפכה האסלאמית של שנת 1979 ועלייתו לשלטון של המנהיג הדתי האייתולה רוחאללה ח'ומייני החלו הוצאות להורג של רבים ממפקדי הצבא האיראני. במקביל, בעקבות משבר בני הערובה באיראן שאירע זמן קצר לאחר המהפכה, ניתק הממשל האמריקני את יחסיו עם טהראן. ארצות הברית הייתה ספקית הנשק העיקרית של איראן, וניתוק היחסים גרם להחלשת הצבא האיראני. בעקבות דימוי החולשה של איראן החליט סדאם חוסיין לנצל את שעת הכושר ולכבוש את השט אל-ערב. סדאם גם קיווה לכבוש את מחוז ח'וזסתאן. סדאם הבין כי נוכח המהפכה נוצר חלון הזדמנויות במהלכו אין איראן עוד ממלאת את תפקידה כשוטר השומר של המפרץ הפרסי כפי שעשתה בימי השאה, והוא ניסה לנצל את חלון ההזדמנויות כדי לקחת לידיו את הבכורה. לשם כך, הוא נזקק להשתלטות על אזור חוף גדול הפונה לעבר המפרץ, כאשר בידי עיראק, לפי הגבול הבינלאומי, רק פיסת חוף צרה הגובלת באיראן ובכווית. מדינות המפרץ הערביות, כגון ערב הסעודית וקטר, התנגדו לאפשרות שאיראן או עיראק תהפוך לכוח המרכזי במפרץ, משום שמצב כזה יגביל את חופש הפעולה שלהם ויכפיף אותם להנהגה של אחת משתי המדינות הללו.

נראה שבקרב השלטונות העיראקים הייתה הנחה שהמהפכה האסלאמית בראשות רוחאללה ח'ומייני החלישה את איראן וסיפקה לעיראק הזדמנות להפר את מאזן הכוחות הקודם במפרץ הפרסי במתקפה צבאית. ניצחון עיראקי על איראן היה מחזק גם את עמדת המשטר בבגדאד על גבי המיעוטים הסוררים בארצו, השיעים והכורדים. בשנה הראשונה למהפכה האסלאמית (1979–1980), ובעיקר לאחר הפיכת נוז'ה, המשטר החדש בטהראן ביצע טיהור של הקצונה הבכירה בשורות הכוחות המזוינים של איראן, מהלך שפגע במקצועיות ובמיומנות של הפיקוד הצבאי, ופגע בתפקודו של הצבא האיראני. עיראק בהנהגת סדאם חוסיין ומפלגת הבעת', שראתה כי ממשלת הרפובליקה האסלאמית באיראן באותה תקופה בסכנת בידוד פוליטי בגלל החיכוך שלה עם ארצות הברית והיעדר יחסי ידידות עם ברית המועצות, העריכה כי כל האירועים הללו פועלים נגד יריבתה, ויקלו עליה במקרה של מלחמה. חודשיים לפני תחילת המלחמה נפגשו סדאם חוסיין וזביגנייב בז'ז'ינסקי, היועץ לביטחון לאומי של נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר בעומאן. נשיא איראן באותה העת, אבולחסן בני-סדר, סבר כי בז'ז'ינסקי הבטיח לסדאם בפגישה זו שלארצות הברית אין התנגדות לסיפוח ח'וזסתאן לעיראק. יחסי איראן–ארצות הברית התהפכו ב-180 מעלות נוכח המהפכה, מידידות ושותפות קרובה לאיבה הדדית, וארצות הברית התמודדה במקביל עם משבר בני הערובה מהשגרירות האמריקאית בטהראן, שהוחזקו בידי המשטר.

סדאם חוסיין גם חשש מפני החתרנות שהמשטר האסלאמי באיראן עלולה לעורר בתוך ארצו, שבה קיים רוב שיעי שדוכא בידי משטר הבעת' בהנהגתו, וחששות אלו הוסיפו לדרבן אותו למאבק. לפי דו"ח של מחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ הבריטי, ראש הממשלה האיראני המודח, שאפור בח'תיאר, שיצא לגלות כתוצאה מעלייתו לשלטון של ח'ומייני, זומן להיפגש עם בכירים עיראקים בבגדאד לפני פלישת עיראק לאיראן ופרוץ המהפכה, והמשטר העיראקי קידם את בח'תיאר ואנשי אופוזיציה איראניים כדוגמתו, מתוך המטרה להיעזר בהם במהפכת נגד שתמוטט את משטר ח'ומייני בטהראן.

עמדת איראן

ערך מורחב – המתקפה על שגרירות איראן בלונדון

כיתת יורים של מהפכנים מוציאים להורג את מתנגדי המהפכה האסלאמית, 1979.

ב-1979 הגיע לסיומו המשטר הרודני חילוני של השאה מוחמד רזא פהלווי כתוצאה מהמהפכה האסלאמית, שהונהגה בידי סיעה קיצונית של אנשי הדת השיעים. מנהיגה, רוחאללה ח'ומייני, שב לאיראן מגלותו, והתמנה למנהיג העליון של איראן, בצד הקמתה של הרפובליקה האסלאמית. ח'ומייני הצהיר בפומבי כי מטרתו להפיץ את המהפכה השיעית ברחבי העולם, השריעה הפכה לחוק באיראן והוקם, לצד הכוחות המזוינים, גם משמרות המהפכה האסלאמית, כוח צבאי שנאמן אך ורק לשימור המשטר ונועד למנוע הפיכה נגדית. המשטר החדש של ח'ומייני ניתק את קשריה של איראן עם המערב ובלם את תהליך המודרניזציה והחילון שקידם השאה במסגרת המהפכה הלבנה. ארצות הברית, שכונתה בפי ח'ומייני "השטן הגדול", וישראל, "השטן הקטן", הפכו מידידות לאויבות מושבעות, ונוצר משבר נפט עולמי חדש (שנים ספורות בלבד לאחר משבר האנרגיה העולמי שהחל ב-1973) כתוצאה של בלימת המסחר האיראני בנפט. על כך התווסף גם משבר בני הערובה האמריקאים באיראן. המשטר החדש בטהראן שם לו למטרה להפיץ את בשורת המהפכה ברחבי המזרח התיכון, ובכך הוא נהפך ישר לאויב בעיני מדינות העולם הערבי, מהמלוכות הסוניות כגון סעודיה ומרוקו, ועד לרפובליקות החילוניות והסוציאליסטיות כגון עיראק ומצרים.

בתשדירי תעמולה מרובים פעל ח'ומייני להסית את האוכלוסייה השיעית בארצו, אך גם בעיראק עצמה, נגד סדאם חוסיין ומשטר הבעת' בבגדאד. היקף מאמציו של ח'ומייני להסית את השיעים העיראקים נגד הממשלה העיראקית הוביל לכך שרוב האופוזיציה השיעית העיראקית לשלטון הדיכוי של חוסיין התקשרה לאיראן. טהראן גם פעלה להעביר מימון ואמצעים לקבוצות אופוזיציה עיראקיות שנועדו לערער את משטרו של סדאם. איראן המהפכנית פעלה לערער גם את שאר המשטרים החילונים והסונים בעולם הערבי, מדיניות שהגיעה לשיאה עם הקרב על הכעבה, כאשר בנובמבר 1979 אנשי אל-אח'ואן, שלהם שנאת דמים נגד בית סעוד, ביצעו, בהשראת המהפכה האיראנית, השתלטות על מתחם הכעבה במכה, וערערו את יציבותה ועצם קיומה של ממלכת סעודיה. בנוסף חלה גם התקוממות של שיעים בסעודיה, מהומות אל-קטיף, גם כן בהשראה איראנית.

לאחר המהפכה האיראנית, עיראק סבלה מתסיסה פוליטית בהנהגתו של סייד מוחמד באקר א-דר ובתמיכה ועידוד של איראן. סדאם חוסיין חשש מעצם קיומו של שכן שיעי מהפכני בגבולותיו המזרחיים. לפני התקיפה העיראקית, גורמים עיראקים האשימו שוב ושוב את איראן בפעולות תוקפניות כלפי עיראק ובהתערבות בענייניה הפנימיים, לרבות תמיכה במפלגת הדעווה האסלאמית הלא-חוקית. אחת הסיבות שהזינו את המחלוקות הייתה תמיכתה הצבאית של ממשלת איראן במורדים הכורדים והשיעים בעיראק, שהובילה לניסיון התנקשות לא מוצלח של בכירי הממשל העיראקי. ממשלת עיראק הואשמה גם היא בידי איראן בפעילות חתרנית, לרבות תמיכה פומבית במורדים הבדלנים בח'וזסתאן והבטחה לסייע להם לשחרר את "ערביסתאן", השם שנתנה ממשלת עיראק לאזור. לפי מושל ח'וזסתאן, עיראק גם העבירה סיוע ונשק לבדלנים הערבים. במספר מקרים אף ארגנו כוחות עיראקים התקפות על ערי הגבול האיראניות, אחת מהן הייתה התקפה על עיר בפרובינציית כורדסתאן ביוני 1979, ואחרת על העיר סאלח עבאד בדרום, שהותירה מספר הרוגים. במחצית הראשונה של 1980, התרחשו עוד היתקלויות על הגבולות בין שתי המדינות.

באפריל 1980 אירעה המתקפה על שגרירות איראן בלונדון. במהלך המתקפה השתלטו מחבלים על בניין השגרירות ולקחו בני ערובה. האירוע הסתיים כאשר יחידות בריטיות מיוחדות פשטו על המתחם וחילצו את בני הערובה. בין דרישות החוטפים היו קבלת אוטונומיה למחוז ח'וזסתאן ומאוחר יותר הם דרשו את שחרורם של 91 אסירים - אותם ראו כאסירים פוליטיים - הכלואים בבתי סוהר באיראן. בדיעבד התברר שהחוטפים אומנו וצוידו על ידי עיראק.

מהמהפכה האסלאמית ועד פרוץ המלחמה

"הפחד, לא תאוות העוצמה והכיבוש, הוא שהניע את חוסיין לפלישה לאיראן: עוד באביב 1980 הביע בפומבי את חששותיו מפני התפוררותה של עיראק למספר מדינות קטנות - סונית, שיעית וכורדית. במבט לאחור, הוברר כי חששות אלה היו מופרזים ביותר, משום שרוב השיעים של עיראק הפנו עורף לאסלאם המיליטנטי נוסח חומייני. אולם בהתחשב באופיה של הפעילות המחתרתית השיעית בשלהי שנות השבעים, בלחצים החזקים שהפעילה איראן על משטר הבעת' ובהתעסקותו הכפייתית של חוסיין בהבטחת שרידתו הפוליטית, נקל להבין את מידת דאגתו בקיץ הלוהט של 1980."

פרופ' אפרים קארש, צדאם חוסיין: ביוגרפיה פוליטית, הוצאת מערכות, 1991, עמ' 134

הסכם אלג'יר נחתם כאשר הייתה עיראק בעמדת חולשה, וסדאם חוסיין חיפש את חלון ההזדמנויות להתנער ממנה ולכפר על המפלה המדינית שבאה בדמות ההסכם. אלא שכל עוד הייתה איראן בהנהגת השאה בעמדת כוח שיכלה לנצל בדלנות וחתרנות פנימית בתוך עיראק, אזי לא יכלה האחרונה למצוא חלון הזדמנויות שכזה. המהפכה האסלאמית שינתה את המאזן האזורי. המשטר החדש בטהראן היה נחוש להפיץ את המהפכה ברחבי המזרח התיכון, ועיראק של סדאם, שדיכאה את אוכלוסייתה השיעית, הייתה המחסום המרכזי בפני התפשטות המהפכה השיעית. במהלך שנות השבעים המאוחרות התגברו מהומות שיעיות ברחבי עיראק, והמשטר השתמש ביד ברזל כדי לרסק את המחאה והאופוזיציה, כולל הכנסת כוחות משוריינים למרכזי האוכלוסייה השיעים ואיסור על איראנים לעלות לרגל לערי הקודש השיעיות, כרבלא ונג'ף. המשטר החדש בטהראן רצה את ראשו של שליט עיראק, והלה, נוכח לדעת שהתסיסה העדתית בקרב השיעים מסכנת את שלטונו. כמו כן, איראן כרתה ברית עם יריביו של סדאם חוסיין בעולם הערבי, ראש וראשון בהם סוריה של חאפז אל-אסד.

כאשר יזמה איראן ניסיון התנקשות בסגן ראש ממשלת עיראק, טארק עזיז, הפכה הסכנה האיראנית לבהירה עוד יותר מבחינתו של שליט עיראק. על כן פתח סדאם חוסיין בסדרת צעדים שנועדו להבטיח את המשטר שלו מפני האיום האיראני החדש שהציג האייתוללה חומייני. ראשית הוא ביצע טיהור בקרב השיעים, כולל גירוש של מאה אלף איש מעיראק. הוא החליף את הרטוריקה החילונית בה דגלה הבעת' במסר דתי, שהכפיש את המשטר האיראני, מתוך הבנה שנדרש מסר דתי כדי לגייס את ההמונים ולהתגבר על איום החתרנות האידאולוגית של המשטר האיראני מתחת לעורה של עיראק. במקביל, חוסיין התכונן למלחמה באיראן. הוא הפיץ מסרים רבים שנועדו להדגיש את היותו העומד בחזית המאבק למען העולם הערבי, הנמצא בעימות מול הפרסים, וברטוריקה שלו הדגיש את מחויבותו לצורכם של הערבים, כולל יושביו של חבל ח'וזסתאן בדרום-מערב איראן, על הגבול עם עיראק. חוסיין הפחית מקיצוניותו האידאולוגית כדי להפשיר את יחסיו עם מדינות ערב הנוספות, ובסדרת פסגות בינלאומיות הצליח לחזק את מעמדה המדיני של עיראק בקרב העולם הערבי.

בביקור בערב הסעודית שערך באוגוסט 1980 הצליח להשיג גם את ברכתו של ח'אלד, מלך ערב הסעודית, למלחמה באיראן, שכן המשטר האיראני השיעי-מהפכני היה אויבה בדם ובנפש של סעודיה הווהאבית. על פי פרופסור אפרים קארש, המניע המרכזי של סדאם חוסיין ביציאתו למלחמה לא הייתה שאפתנותו לכבוש ולהגדיל את תפארתה של עיראק, אלא חששו מפני נפילת כיסאו תחת חתרנות איראנית. לפני המלחמה אמר סדאם למקורביו: "אם ייכנס צבא איראן לעיראק, יקדמו אותו השיעים של עיראק בזרועות פתוחות." היציאה למלחמה גם עמדה בסתירה לפריחה ולשגשוג הכלכלי בעיראק בסוף שנות השבעים, ועל כן היא מחזקת את ההערכה שהחלטתו של סדאם לצאת למלחמה נבעה ממה שראה כהכרח למשמר משטרו.

במשך מספר חודשים התכוננה עיראק למלחמה, והמשטר בבגדאד התסיס את הציבור לקראתה. המטרה של סדאם חוסיין הייתה להכות את איראן במתקפת פתע שתוציא את טהראן משיווי המשקל האסטרטגי ותוביל אותה במהרה לשולחן המשא ומתן. המטרה הייתה להביא לסיפוח חבל ח'וזסתאן העשיר בנפט של איראן, ובכך לקבוע את רכס הרי הזגרוס כגבול הגאוגרפי והבינלאומי בין איראן לעיראק, במקום הגבול הנוכחי הקיים החוצה ביניהן את השט אל-ערב לפי הסכם אלג'יר. ניצחון שכזה היה עלול להוביל לנפילת משטר משמרות המהפכה בטהראן, ובמקביל היה מבסס את מעמדה של עיראק בתור האחות הבכירה בעולם הערבי, והיה מחזק את הנתח שלה באספקת הנפט העולמית ואת חשיבותה הכלכלית למסחר העולמי. ב-17 בספטמבר עלה סדאם חוסיין לנאום בפרלמנט העיראקי בבגדאד, גינה את המשטר האיראני והצהיר על ביטולו של הסכם אלג'יר. כעבור שישה ימים פתח חיל האוויר העיראקי במתקפת פתע על בסיסי חיל האוויר האיראני ובכך נפתחה המלחמה.

מהלך הקרבות

מלחמת איראן–עיראק - 22 בספטמבר 1980 - הפצצה רקטית של טהראן בידי הצבא העיראקי.

ב-16 בספטמבר 1980 הכריז סדאם חוסיין על ביטול הסכם אלג'יר, ודרש כי השליטה על כל מימי השט אל-ערב תוענק לעיראק. כעבור שישה ימים שלח סדאם את חיל האוויר להתקפת פתע על שדות התעופה האיראניים. בתחילה נחלה ההתקפה העיראקית הצלחה, ולקראת סוף שנת 1980 כבשה עיראק את עיר הנמל ח'וראמשהר ושטחים נוספים במערב איראן. ב-30 בספטמבר בוצע מבצע חרב צרובה על ידי חיל האוויר האיראני. הצבא האיראני התאושש ויצא למתקפת נגד מסיבית, ובתחילת שנת 1982 הדפו הכוחות האיראניים את צבא עיראק מכל השטח האיראני הכבוש. אחת הסיבות העיקריות להצלחה האיראנית לכך הייתה ההתלהבות הדתית שהאיראנים הצליחו להפיח בחלק מלוחמיהם ובמיוחד במשמרות המהפכה והמתנדבים המתאבדים של הבסיג'. בין המתאבדים היו ילדים-לוחמים שרצו לתוך שדות המוקשים, הפעילו את המוקשים, וכך יצרו נתיבים בשדות המוקשים וכן מנעו התקדמות של טנקים בגופם.

מנהיג איראן, ח'ומייני, הכריז שלא יחתום על הסכם להפסקת האש עד שמשטרו של סדאם יקרוס. צבא איראן החל בסדרת התקפות מוצלחות לתוך שטח עיראק, שגררו שימוש בנשק כימי נגדם. בפברואר 1984 חייליו של ח'ומייני כבשו את האי מג'נון העשיר בנפט ומוקף בביצות, ואת חצי האי אל-פאו, בצד העיראקי של השט אל-ערב, בתחילת 1986. תקיפות מטוסים וטילים על ערים ועל מתקני צבא, תשתיות ונפט היו נפוצות במהלך המלחמה, בוצעו על ידי שתי המדינות וגרמו לירידה משמעותית בתפוקת הנפט של שתי המדינות. בשנת 1985 החלו שני הצדדים לתקוף בטילים זה את בירתו של זה, במה שכונה "מלחמת הערים".

ארצות הברית ומספר מדינות אירופאיות החלו להתערב בסכסוך כאשר איראן החלה לתקוף מכליות נפט כוויתיות. התקפות אלו גרמו לירידה במעמדה של איראן בקרב אומות רבות בעולם ובעקבות זאת התקשתה איראן לייבא נשק ותחמושת שהיו נחוצים לה מאוד במהלך המלחמה הארוכה. במהלך התקיפות נפגעה ממוקש משחתת של ארצות הברית וכתגובה השמיד חיל הים האמריקני מספר ספינות מלחמה ושתי אסדות קידוח איראניות.

במהלך המלחמה השתמשה עיראק בנשק כימי ובפרט בגז חרדל כנגד אוכלוסייה אזרחית וצבאית. הנשק סופק על ידי ארצות הברית. אף על פי שאיראן התלוננה לאומות המאוחדות על שימוש זה לא יצאו שום הכרעות או גינויים בנושא. לפי פרסומים משנת 2013, ארצות הברית ידעה על השימוש בנשק הכימי מצד עיראק ואף סיפקה מידע מודיעיני שסייע בכך, וזאת במטרה "להטות את הכף לטובת עיראק ולאלץ את איראן לשבת לשולחן המשא ומתן בהתאם לתוכנית הפעולה של נשיא ארצות הברית, רונלד רייגן."

הפסקת האש

ביולי 1988 נאלצה איראן לחתום על הסכם הפסקת אש עם עיראק בתיווך האו"ם וזאת אף על פי שהבטחתו של ח'ומייני להפיל את משטר סדאם לא מומשה. בהסכם משנת 1990 נקבע ששתי המדינות ייסוגו מהשטחים שכבשו במהלך המלחמה וקו הגבול יחזור למצב הטרום-מלחמתי. כמו כן בוצעה החלפת שבויים חלקית אך אלפי שבויים נותרו כלואים בשתי המדינות עד שנת 2003, זמן רב לאחר כינון הפסקת האש. כאמור, במלחמה היה מעורב הן נשק קונבנציונלי (כולל טילי קרקע-קרקע) והן נשק כימי, שעזר לעיראקים להדוף מתקפות איראניות וכ"ריכוך" לפני התקפותיהם שלהם ולהסב לצבא איראן אבדות כבדות. אבדות המלחמה היו כבדות: מעל מיליון הרוגים משני הצדדים ומספר פצועים אף גבוה מכך.

במהלך המלחמה נתמכה איראן על ידי סוריה ולוב וקיבלה את מרבית נשקה מקוריאה הצפונית וסין. במהלך המלחמה היו ארצות הברית וישראל מעורבות בניסיונות לספק נשק לאיראן (הפרשה נודעה בכינוי פרשת איראן-קונטראס או איראנגייט).

עיראק נהנתה מתמיכה רחבה יותר מברית המועצות, שהייתה ספקית הנשק הראשית שלה וממדינות המערב ומדינות ערב גם יחד.

מחיר המלחמה

מחיר המלחמה מוערך (עד לסוף שנת 1986) בלמעלה מ-417 מיליארד דולר ומיליון אבדות בנפש. עיראק, אשר השקיעה בצבאה כ-94 מיליארד דולר, הפסידה מהכנסות הנפט שלה למעלה מ-55 מיליארד דולר ומפיגור התוצר הלאומי שלה למעלה מ-26 מיליארד דולר.

איראן השקיעה בצבאה כ-220 מיליארד דולר, והפסדיה מהנפט עמדו על כ-21 מיליארד דולר.

ראו גם

• מלחמת המפרץ
• תוכנית הגרעין האיראנית
• הכוחות המזוינים של עיראק
• החלטה 612 של מועצת הביטחון של האו"ם
• המעורבות הישראלית במלחמת איראן–עיראק

לקריאה נוספת

• אנתוני קורדסמן ואברהם וגנר - מלחמת איראן עיראק, הוצאת מערכות, 1990.
• אמיר טאהירי - רוח-אללה: ח'ומייני והמהפכה האסלאמית, הוצאת עם עובד, 1985.
• פסח מלובני, כיבוש העיר ח'ורמשהר על ידי עיראק, מערכות, גיליון 384, יולי 2002, עמ' 74–85
• פסח מלובני, מלחמות בבל החדשה - עלייתו ונפילתו של הצבא העיראקי, הוצאת משרד הביטחון, 2010

קישורים חיצוניים

• פסח מלובני, מבצע "מוקד" העיראקי - בהשראת חיה"א הישראלי, באתר nrg‏, 22 בספטמבר 2017
• מאמר על מלחמת איראן - עיראק מנקודת מבט איראנית (באנגלית)
• מפה של האזורים השנויים במחלוקת בגבול
• כך סייעה ארה"ב לסדאם להשתמש בנשק כימי נגד איראן, באתר וואלה, 26 באוגוסט 2013
• מלחמת איראן–עיראק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• 40 שנה למלחמת איראן-עיראק, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן
• איראן-עיראק, מלחמה, 1980-1988, דף שער בספרייה הלאומית