לדלג לתוכן

שכר נשים בישראל

הוספת קישורים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שכר הנשים הממוצע בישראל נמוך בהשוואה לשכרם של גברים. על פי החוק נשים זכאיות לשכר שווה ואפליה בשכר אסורה. שכרן הממוצע של נשים בישראל הוא 64% משכרם של גברים, פער עצום זה נובע מבחירת תחומי לימוד פחות ''יוקרתיים'' בדומה לנשים בארה''ב - כשעורכים השוואה בין השכלה וניסיון דומה השכר זהה [1]. כמוכן, שיעור הנשים בתחומי ההנדסה בישראל עומד על 5% בלבד [2] (לצורך ההשוואה; באיראן קיימת הדרת נשים קיצונית ואחוז הנשים שבוחרת בתחומי ההנדסה והמדע הוא 70%) [3].

קידום נשים בעבודה איטי יותר, ועל פי רוב העוסקים בתפקידים היוקרתיים הם גברים. בתחום התעסוקה בישראל, אפליה על רקע מגדרי היא האפליה הנפוצה ביותר אך לא הקשה ביותר כשמשווים בין עובדים בעלי אותה השכלה וניסיון ולא בממוצע כפי שנהוג בישראל .[1]

נשים המממשות את זכותן להרות וללדת זכאיות לחופשת לידה של עד חצי שנה. אך הן נאלצות להיאבק על מקומן בעבודה. בחברה מושרשות תפיסות המקבעות את מעמדה של האישה כ"מפרנסת שנייה". על פי תפיסות אלו, נשים אחראיות לטיפול בבית ובבני המשפחה, ובני זוגן הם עזר כנגדן. ההיריון והלידה נתפסים כמכשולים לעולם התעסוקה.[2]

מרבית הנשים המועסקות בישראל הן שכירות ומיעוטן עצמאיות: 91% מהעובדות הן שכירות. לעומתן, 84.2% מהעובדים הגברים הם שכירים.[3]

שכר נשים על פי החוק

חוקי העבודה בישראל המעגנים את זכויותיהן של נשים עובדות הם מתקדמים יחסית. חלק מחוקים אלו עוסקים במיגור אפליה בשכר על רקע מגדרי.[2]

חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988

חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה נועד למנוע אפליה בין עובדים ודורשי עבודה מחמת מין, נטייה מינית, מעמד אישי או הורות, הריון, גיל, גזע, דת, ארץ מוצא, לאומיות, השקפה, שייכות למפלגה ושירות מילואים. החוק עוסק במניעת אפליה בצורה מקיפה וחל על דורשי עבודה ועובדים, ביחס לתנאי עבודתם כולל פיטורין. חוק זה אינו עוסק רק בשוויון מגדרי, אלא מטרתו לאסור אפליה בעבודה על רקע השתייכות קבוצתית.[4] סעיף 2 לחוק אוסר על אפליה בתנאי העבודה, בין היתר, ובכללם שכר עבודה. ניתן לתבוע על אפליה בשכר מטעמי מין על פי חוק זה כאשר יש פערי שכר בין עובד לעובדת ואין נסיבות המצדיקות אותם. המסקנה אזי היא כי מדובר בפערי שכר הנעוצים במינה של העובדת.[5] אף שהחוק בא למנוע אפליה, הוא מתיר העדפת נשים - בסעיף 3(ב) לחוק נאמר: "אין בחוק זה כדי לגרוע מזכות יתר המוענקת לעובדת לפי חיקוק, לפי הסכם קיבוצי או לפי חוזה עבודה, ואין רואים זכות כזו כהפליה".

חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, התשנ"ו-1996

חוק שכר שווה לעובדת ולעובד נועד למנוע אפליה בין המינים בכל הנוגע לשכר או לגמול אחר בקשר לעבודה. החוק קובע, כי "עובדת ועובד המועסקים אצל אותו מעביד באותו מקום עבודה, זכאים לשכר שווה בעד אותה עבודה, עבודה שווה בעיקרה או עבודה שוות ערך". הוראה זו חלה גם על כל גמול כספי אחר או שווה כסף שנותן מעביד לעובד בקשר לעבודתו כגון: הוצאות רכב, שימוש ברכב, מכסת שעות נוספות ועוד. החוק קובע כי עבודות שוות הן עבודות "בעלות משקל שווה, בין היתר מבחינת הכישורים, המאמץ, המיומנות והאחריות הנדרשים לביצוען ומבחינת התנאים הסביבתיים שבהם הן מבוצעות". בית הדין רשאי, מיוזמתו או לבקשת הצדדים, למנות מומחה לניתוח עיסוקים, כדי לבחון האם העבודות שבמחלוקת הן עבודות שוות בעיקרן או עבודות שוות ערך. החוק אינו בא למנוע הפרש בשכר או בגמול המתחייב מאופי העבודה או ממהותה, אך נטל ההוכחה על המעביד, ועליו להראות שאין בכך משום אפליה מטעמי מין. החוק בא להגן על נשים ולקדם שוויון, לכן "הטבה הניתנת לעובד, בקשר להולדה או להורות, לא תילקח בחשבון לעניין חוק זה".[6] לפי תיקון לחוק, מיום 6.8.2014, הפרתו עשויה לגרור אחריה גם חיוב של המעביד בפיצוי בגין נזק לא-ממוני.

נתונים על פערי שכר ואפליית נשים בשכר

נתונים שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ב- 2014, ביחס לפערי השכר בממוצע בין המינים לשנת 2012 כוללים, בין היתר, את הנתונים הבאים:[3]

48.6% מהשכירים בישראל היו נשים ו- 51.4% מהשכירים היו גברים. הפער בשכר החודשי הממוצע בין המינים עמד על 33.9%: 7,244 ₪ לחודש לנשים שכירות, ו- 10,953 ₪ לגברים שכירים (חלק מההבדל בשכר מוסבר בהבדל במספר שעות העבודה, ראו להלן). הפער בשכר החציוני בין המינים מצומצם יותר ועמד על 29.4%: 7,744 ₪ ברוטו לחודש לגברים ו- 5,489 שקלים לנשים. נשים מהוות 67.3% מהשכירים בעשירון התחתון של ההכנסות. ככל שמתקדמים בעשירונים, חלקן של הנשים יורד, ובעשירון העליון נשים מהוות רק 23.3%.

רמת ההשכלה הממוצעת של נשים גבוהה מרמת ההשכלה הממוצעת של גברים, אך לרוב מדובר בתחומי לימוד הרבה פחות ''יוקרתיים'' בשוק התעסוקה. בשנת 2012 "ממוצע שנות לימוד של אישה שכירה היה 14.2 ושל גבר שכיר - 13.8."[3] השכלה נחשבת לגורם מפתח לניידות שביטוייה בעלייה בשכר, אך למרות זאת אין היא משפיעה על פערי השכר בין נשים לגברים.[1] רמת הניידות בשכרן של נשים נמוכה במידה ניכרת מזו של גברים.[7] בנוסף לכך נמצא כי נשים רבות בעלות השכלה גבוהה מועסקות בעבודות שאינן תואמות את רמת ההשכלה שלהן, כלומר הן אינן מממשות את היתרון שבהשכלה הגבוהה מבחינת שכרן.[8] יתר על כן, הבדלים בתחומי הלימוד ברכישת ההשכלה מנתבים נשים וגברים למשלחי יד שונים ומשפיעים אף הם על רמת השכר בכיוון של שכר נמוך יחסית לנשים.‏[9]

קיימת "אפליה סמויה" או "אפליה עקיפה", מונח המתייחס לאפליה בהענקת רכיבי גמול שונים בגין העסקה בנוסף לשכר היסודי, כגון: הוצאות רכב ושעות נוספות אשר מהווים פעמים רבות חלק משמעותי מהשכר. רכיבי גמול אלה מוענקים בנדיבות רבה יותר לגברים מאשר לנשים. תוספות שכר אלה נהוגות יותר ברמות השכר הגבוהות בהן פערי השכר גם גבוהים יותר.[2] פערי הכוחות בין נשים וגברים בשוק העבודה מתבטאים גם בדפוסי מיקוח שונים: נשים רבות דורשות שכר נמוך יותר עבור עבודתן או מסכימות בלית ברירה לקבל עבודה תמורת שכר נמוך יותר.[10]

נתוני הלמ"ס מתארים מגמה לפיה הפערים בשכר הממוצע מצטמצמים בהדרגה עם השנים, אולם באופן איטי ולא מספק. "בשנת 1990 הפער עמד על 43% ובשנת 2012 - על 34%".[3]

על פי נתוני דו"ח המוסד לביטוח לאומי אשר בחן את פערי השכר מ-1997 עד 2011, אפלייתן של הנשים בשכר לשעה לא הצטמצמה, אך נראה שבשל העלייה ברמת השכלתן ובכושר התעסוקה שלהן הכנסתן הכלכלית השתפרה.‏[7]

פערים בשכר לשעה

הסבר מקובל לפערי השכר בין גברים לנשים הוא היקף שעות העבודה השונה שלהם. בשנת 2013 מספר שעות העבודה בשבוע עמד על 44.9 שעות לגבר, ו- 35.8 שעות לאישה. 66.7% מכלל הנשים העובדות עבדו במשרה מלאה. לעומת זאת, בקרב הגברים 86.6% מהגברים עבדו במשרה מלאה. העבודה במשרה חלקית לא בהכרח מבטאת בחירה חופשית. 14.8% מבין העובדות בעבודה חלקית, עבדו כך שלא מרצונן. הן רצו לעבוד במשרה מלאה או משרה נוספת, אך לא מצאו. זאת לעומת 11.9% מהגברים בלבד שעבדו במשרה חלקית שלא מרצונם. בחישוב ההכנסה הממוצעת לשעת עבודה השכר לשעה של נשים נמוך יותר מזה של גברים, אך הפער המגדרי הממוצע בין המינים מצטמצם ל- 15.5%. על כך יש להוסיף שייתכן שעובדת מוחלשת תתקשה להשיג עבודה במשרה מלאה, ובמקרה זה עצם ההעסקה במשרה חלקית מבטאת חלק ממצב האפליה.[9]

נתוני שכר לשעה

השכר הממוצע לשעת עבודה לגבר שכיר הוא 57.9 ₪ ולאישה שכירה הוא 48.9 ₪.[3]

שכר העבודה לשעה לגבר שכיר גבוה בכל קבוצות הגיל בהשוואה לשכרה לשעה של האישה. פער זה בשכר לשעה הולך וגדל עם העלייה בגיל. "הפער הגדול ביותר בשכר לשעה בין המינים נמצא בקבוצות גיל 54-45 ועומד על 20%"[3] (גברים מרוויחים 67.6 ₪ ברוטו לשעה ונשים מרוויחות 54.1 ₪). "והפער הנמוך ביותר – 4.2% נמצא בקבוצות גיל 24-15" (גברים מרוויחים 28.5 ₪ ברוטו לשעה ונשים מרוויחות 27.3 ₪).[3]

הפערים בשכר לשעה בין המינים קיימים בכל רמות ההשכלה. "הפער הקטן ביותר הוא בקרב אלו שלמדו 16 שנים או יותר - פער של 18%. בקרב אלו שלמדו פחות שנים הפער הוא כ- 22%".[3]

פערים בשכר לפי מקצוע ומאפייני תעסוקה

מקצועות ותחום ההשכלה של נשים הן הגורם העיקרי לפערי השכר בממוצע, מכיוון שבענפים ובמקצועות בהם השכר גבוה, ייצוגן של הנשים נמוך עקב בחירת תחומי לימוד שונים מגברים.

במחקר שעסק בבידול התעסוקתי המגדרי ב-2008 נמצא ש- 60% מהנשים השכירות עסקו ב-10 משלחי יד "נשיים". אחת מכל 3 נשים היא מורה, מטפלת או מזכירה, משלחי יד בהם השכר נמוך יותר. במשלחי יד אלה, כמו גם במשלחי יד "גבריים" גברים השתכרו יותר מנשים. נשים המועסקות במשלחי יד "גבריים" כגון: מקצועות טכניים, הנדסה, ניהול ועבודת כפיים הרוויחו שכר גבוה יותר מנשים המועסקות במשלחי יד "נשיים".[9]. על פי נתוני הלמ"ס נשים מהוות יותר משני שלישים מכלל המועסקים במקצועות נשיים מסורתיים. לעומת זאת, חלקן בתפקידי ניהול היה רק 32.6% מכלל המנהלים ונשים מהוות רק 35.6% מכלל המועסקים בתחום מקצועות ההיי-טק.[3] רק חמישית מהעוסקים במקצועות ההנדסה בישראל הן נשים (4).

בענף החשמל והמים בו השכר הממוצע - 18,491 ₪ ברוטו לחודש וכן בקרב מנהלים אשר שכרם הממוצע הוא 18,021 ₪ לחודש - נשים מהוות 15% מהשכירים; לעומת זאת בענף שירותים פרטיים למשק הבית אשר השכר הממוצע בו הוא 3,722 ₪ ברוטו לחודש, נשים מהוות 88% מהשכירים.[3] 60% מהמשתכרים שכר מינימום הן נשים, כ-65% ממקבלי השלמת הכנסה הן נשים, כ-60% מהמובטלים הן מובטלות.[11]

פערי שכר בשירות המדינה

המדינה היא המעסיק הגדול ביותר במשק. המדינה מעסיקה כמעט מחצית מהנשים העובדות הן במישרין והן בעקיפין. רוב העובדים בשירות המדינה הם נשים. בשנת 2012 נשים איישו 64.5% מהמשרות. רובן עובדות בשירותי הבריאות והרווחה ובתחום החינוך. שכר הגברים בשירות המדינה גבוה משכר הנשים: שכר הברוטו הממוצע של נשים היה 78.3% משכר הגברים ועמד על 13,126 ₪ לעומת 17,774 ₪. הסבר אחד לפער זה בשכר בין גברים לנשים הוא שיעור הנשים הגדול במשרות שהשכר בהן נמוך: 42.2% מהנשים בשירות המדינה מקבלות השלמה לשכר מינימום. במשרות הבכירות בהן השכר גבוה הנתונים הפוכים: נשים מחזיקות ב 34.1% בלבד מהמשרות בדירוגי חוזה בכירים. הפער גדול אך הוא הצטמצם במידה ניכרת מאז שנת 1997. אז נשים החזיקו ב 15% ממשרות הבכירים בלבד.[12]

שכר עובדות קבלן

תעסוקת נשים דרך חברות קבלן הינה בעלת השפעה על גובה שכרן. 50% מכלל השכירים שעובדים דרך חברות כוח אדם ב-2013 היו נשים. זהו אחוז גבוה במעט מחלקן בקרב השכירים שעמד על - 48.7%.[3] עובדי הקבלן סובלים ממשכורות נמוכות, מהיעדר הטבות שונות וזכויותיהם בעבודה מופרות בנוגע לשעות נוספות, חופשה שנתית, ימי מחלה ודמי הבראה.[1]

שכר נשים באוכלוסייה הערבית

קיים פער של 34% בין שכר של שכירה באוכלוסייה הערבית לעומת שכירה באוכלוסייה היהודית. בשנת 2012, שכרה של שכירה יהודייה עמד על 7,509 ₪, לעומת 4,956 ₪, שכרה של שכירה באוכלוסייה הערבית.[12] כמו כן שכרם החודשי של גברים באוכלוסייה הערבית גבוה ב- 22.4% משכרן של הנשים באוכלוסייה זו ועמד על 6,383 ₪ בשנה זו. אחד ההסברים לכך על פי הלמ"ס נעוץ בכך ששעות העבודה השבועיות של גברים גבוהות ב-12.2 משעות העבודה של נשים באוכלוסייה הערבית. מגמה אחרת קיימת לגבי השכר לשעה. השכר לשעה של נשים ערביות גבוה משכרם של גברים ערביים ב- 8.2%. חלק מההסבר לכך הוא השכלתן הגבוהה יותר של הנשים באוכלוסייה זו בהשוואה לגברים.[3]

השלכות האמהות על שכר נשים

נשים הן האחראיות העיקריות על העבודה שלא בשכר – עבודות הבית והטיפול בבני המשפחה. אחריות זו של נשים משפיעה על השתלבותן של אמהות בשוק העבודה. "המשמרת השנייה", העבודה הנוספת שעל האישה לבצע בביתה אינה נתפסת כ"עבודה" הראויה לגמול ולשכר. עבודה זו "שקופה" עבור שוק העבודה הישראלי.[2] מחקרים מצביעים על "מחירי האמהות" (motherhood penalty), ה"קנס" שנשים נאלצות לשלם בשכרן על היותן אמהות.[9]

העיקרון המארגן של נשים בשוק העבודה מעוגן בתפיסה חברתית שתפקידה של האישה בבית קודם לעבודה מחוץ לבית. נשים נתפסות כמפרנסות שניות. כתוצאה מכך רווחות דעות קדומות בשוק העבודה אשר גורמות לאפליית נשים בקבלת ההחלטות על ידי גורמים בשוק זה. הן נפגעות ומופלות בקבלה לעבודה, בתנאי העבודה לרבות קידום והכשרה מקצועית, ובתנאי השכר.[2] נשים רבות מצמצמות את היקף משרתן לאחר הפיכתן לאמהות, וחוזרות לשוק העבודה מאוחר יותר בעמדת נחיתות. בשנת 2013 השתתפו בכוח העבודה רק 58.2% מהנשים בגילאי העבודה, לעומת 69.4% מהגברים בגילאי העבודה.[3]

מחיר האמהות מתבטא גם בהפסד שכר. נשים שנעדרו לצורך חופשת לידה הפסידו בממוצע 1.04% משכרן על כל חודש היעדרות, לעומת שכרם של גברים שצומצם רק ב- 0.4%. בנוסף, נמצא שמספר ילדים גבוה יותר מעלה את סיכוייהן של נשים לעבור לתעסוקה בשכר נמוך יותר. ואילו אצל הגברים מספר ילדים גבוה יותר מקטין את סיכוייהם לעבור לתעסוקה בשכר נמוך.[9]

במקצועות "פרופסיונאליים" החיפוש אחר משרות אשר מאפשרות שעות עבודה נוחות מבחינת חיי המשפחה, מדיר לעתים נשים מחוץ למקצועות מסוימים או מותיר אותן ב"נישות" ייחודיות להן במקצוע, בדרגות נמוכות יותר ובשכר נמוך יותר.[9]

שחיקה בעבודה קיימת בקרב אמהות במקצועות גבריים עקב הנורמות המקובלות ששעות עבודה ארוכות מייצגות מחויבות לקריירה. שיעור השחיקה עולה בקרב אמהות במקצועות גבריים במקצועות פרופסיונאליים וניהוליים. שעות עבודה ארוכות נתפסות כמתנגשות עם תפיסות וציפיות חברתיות לגבי טיפול וגידול ילדים. בישראל, ככל ששעות העבודה הממוצעות במקצוע רבות יותר, כך גדלים פערי השכר בין נשים לגברים.[9] בנוסף לתפיסות החברתיות, הוצאות הטיפול בילדים מהוות גם הן חסם משמעותי עבור אמהות בכוח העבודה אשר משפיע על היקף משרותיהן.[1]

פסקי דין ואכיפת חוק שכר שווה

מספר הנשים המבקשות לעמוד על זכויותיהן ולדרוש שכר שווה לגברים מצומצם ביותר. הסיבות למיעוט תביעות בעילה של אפליה בשכר הינן, בין היתר:‏[2]

  • חשש לאבד את מקום העבודה.
  • חוסר מודעות לאפליה בשכר, מחוסר שקיפות של שכר עובדים אחרים במקום העבודה.
  • קושי להוכיח ולהביא ראיות לאפליה בשכר.
  • חשש מהליך משפטי יקר, ארוך ומייגע.

למרות חוק שכר שווה לעובד ולעובדת נשים מופלות לרעה בשכרן לעומת גברים. מעסיקים המפלים נשים לרעה יודעים כי הסיכוי שדיני העבודה ייאכפו הוא נמוך.

במסגרת תיקון לחוק שויון ההזדמנויות בעבודה הוקמה במשרד התמ"ת בשנת 2008 נציבות שוויון ההזדמנויות בעבודה. גוף ציבורי זה הוקם להטמעת ערכי השוויון בשוק העבודה. נציבות שוויון ההזדמנויות בעבודה פועלת להתמודד עם קשיי האכיפה במישור האזרחי. יש בידה סמכות לבקש מידע ממעסיקים ואף להגיש תביעות בשם עובדים שנפגעו.[13]

שדולת הנשים בישראל הינה עמותה פמיניסטית שפועלת לקידום שכר שווה ומקדמת ב- 2014 יוזמות לתיקונים בחוק בשיתוף עם ח"כ עליזה לביא. התיקונים עוסקים בהנגשת נתונים מגדריים, בפיצוי בגין נזק שאינו ממוני לעובדת בגין הפרת חוק שכר שווה ואיסור על התנכלות לעובדת המבקשת מידע על שכר עמיתים גברים.[14]

מספר פס"ד שעסקו באפלית נשים בשכר

  • בעב (ב"ש) 1576.99 סימי נידם נ' ראלי חשמל ואלקטרוניקה בע"מ - בפס"ד אשר עסק בתביעת עובדת בחנות אלקטרוניקה קבע בית הדין לעבודה כי העובדת הופלתה לרעה בשכר לעומת גבר שעבד באותו מקום עבודה. התביעה התקבלה ונפסקו לטובת העובדת הפרשי שכר וכן פיצויי פיטורים.[2]
  • בגץ 1758/11 אורית גורן נ' הום סנטר (עשה זאת בעצמך) בע"מ, עע (ארצי) 1156/04 הוםסנטר (עשה זאת בעצמך) בע"מ נ' אורית גורן[5]- ערעור על פסק הדין: בעב (ת"א) 300880/98 אורית גורן נ' הומסנטרס בע"מ - פס"ד אשר עסק בתביעה של עובדת בחנות מוצרים לבית בו קבע בי"ד לעבודה כי החברה המעסיקה שילמה לעובד גבר שכר גבוה מזה ששולם לתובעת, אף ששניהם ביצעו אותה עבודה. בית הדין פסק לטובת העובדת הפרשי שכר ופיצויים נוספים. בערעור פסק בימ"ש הארצי שהעובדת זכאית לפיצוי על הפרת חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, אולם לא זכאית לפיצוי מכוח חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה. בעתירה לבג"ץ קיבל בימ"ש את זכאותה של העובדת גם על פי חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, אך נוכח השיהוי בהגשת העתירה נקבע כי לא ייפסקו פיצויים לטובת העובדת לפי חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, אולם תבוטל חובת ההשבה של הפיצויים.[15]
  • סע (ת"א) 47003-12-11 שרה אלחנני נ' מדינת ישראל – הרשות הממשלתית למים וביוב - בפס"ד אשר עסק בתביעת מנהלת אגף איכות המים ברשות המים, קבע בית הדין האזורי לעבודה כי העובדת הופלתה לרעה על רקע מינה. היא לא קודמה לדרגה בכירה ללא הסבר מקצועי. בפס"ד נקבע כי ברשות המים "השתרשה תרבות ארגונית של אפליית נשים", ו"נציבות שירות המדינה אינה פועלת כנדרש לקידום השוויון בשירות הציבורי ולא ממלאת את חובתה החוקית והמוסרית לתגמל את הנשים והגברים באופן שוויוני. " בית הדין פסק לטובת התובעת, קבע שבסמכותו להתערב בהחלטת הנציבות ולפיכך הורה להעלות את דרגתה, וכן זיכה אותה בהפרשי שכר ופיצוי כספי מקסימלי הן לפי חוק שכר שווה והן לפי חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה עבור הפרת זכותה החוקתית לשוויון.[16]

העדפת נשים במיסוי

הפערים בשכר ברוטו, שהוצגו לעיל, מצטמצים כאשר ההשוואה עוברת לשכר נטו, בזכות העדפתן של נשים בפקודת מס הכנסה. כל אישה זכאית לחצי נקודת זיכוי יותר מאשר גבר, צעד שפירושו, בערכי 2014, תוספת לנטו של 109 ש"ח לחודש בהשוואה לגבר בעל שכר זהה (כאשר השכר גבוה מסף המס). בנוסף אישה מקבלת נקודות זיכוי בגין ילדיה עד השנה שבה הילדים מגיעים לגיל 18, בעוד שגבר נשוי מקבל נקודות זיכוי בגין ילדיו רק עד השנה שבה הילדים מגיעים לגיל 4. הבדל זה פירושו תוספת לנטו של 218 ש"ח לחודש בגין כל ילד בהשוואה לגבר בעל שכר זהה (כאשר השכר גבוה מסף המס).

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1 2 3 4 קורלנדר אס, י, אנחנו רצות ורצות, אבל האם אנחנו מגיעות ל"מקום אחר"? נשים בישראל 2010. שדולת הנשים בישראל, 2010
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 תמיר, ט., נשים בישראל 2006 בין תאוריה למציאות. שדולת הנשים בישראל, 2007
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה - הודעה לתקשורת - לקט נתונים לרגל יום האישה הבין-לאומי 2014
  4. ^ חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, באתר משרד הכלכלה
  5. ^ 1 2 עע (ארצי) 1156/04 הוםסנטר (עשה זאת בעצמך) בע"מ נ' אורית גורן
  6. ^ חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, התשנ"ו-1996
  7. ^ 1 2 אנדבלד מ. , גוטליב, ד., מעמדן הכלכלי-חברתי של נשים בישראל 2011-1997
  8. ^ חיה שטייר ואפרת הרצברג, נשים בשוק העבודה: השפעת ההשכלה על דפוסי התעסוקה ועל השכר, סדרת ניירות מדיניות, מרכז טאוב, 2013
  9. ^ 1 2 3 4 5 6 7 חסון, י., דגן- בוזגלו, נ., בידול תעסוקתי ופערי שכר בין גברים ונשים, דצמבר 2013.
  10. ^ שרון רבין-מרגליות, ש. ההסבר (תירוץ) השוקי לפערי שכר מגדריים: בעקבות פסק דין הומסנטרס (עשה זאת בעצמך) בע"מ נ' אורית גורן", הפרקליט נ (תש"ע) 501
  11. ^ פוגל-ביז'אווי, ס. 'המפרנסת השנייה' בעידן הגלובליזציה : נשים בשוק העבודה בישראל, חברה: כתב עת סוציאליסטי לענייני חברה, כלכלה, פוליטיקה ותרבות, גיליון 8, יולי 2003
  12. ^ 1 2 נתוני מרכז המידע והמחקר בכנסת לח"כ עליזה לביא לרגל יום האישה הבין-לאומי 2014
  13. ^ אתר נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה
  14. ^ שוות ערך - לקידום שכר שווה. בתוך: אתר שדולת הנשים בישראל
  15. ^ בגץ 1758/11 אורית גורן נ' הום סנטר (עשה זאת בעצמך) בע"מ (עליון, ד' ביניש, נ' הנדל, י' עמית), מאי 2012
  16. ^ סע 47003-12-11 שרה אלחנני נ' מדינת ישראל – הרשות הממשלתית למים וביוב. אתר החברה הכלכלית של לשכת עורכי הדין, 27.06.2013
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=שכר_נשים_בישראל&oldid=17522258"