אבשלום פיינברג

אבשלום פיינברג
לידה	23 באוקטובר 1889; גדרה, האימפריה העות'מאנית
נהרג	20 בינואר 1917 (בגיל 27); פתחת רפיח, סולטנות מצרים
מקום קבורה	הר הרצל, ירושלים
מדינה	הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד
כינוי	אבשה
השתייכות	ניל"י
תקופת הפעילות	1915–1917 (כשנתיים)
פעולות ומבצעים
	מלחמת העולם הראשונה
עיטורים
	אות ניל"י; עיטור לוחמי המדינה

אבשלום פיינברג (כ"ח בתשרי ה'תר"ן, 23 באוקטובר 1889 – כ"ו בטבת ה'תרע"ז, 20 בינואר 1917) היה הוגה רעיון מחתרת ניל"י ומייסדה. נהרג בשליחות הארגון, כשניסה לחצות את קו החזית העות'מאני־בריטי במלחמת העולם הראשונה עם שותפו לשליחות יוסף לישנסקי אשר נפצע ושרד, ולחבור לכוחות הבריטיים בחצי האי סיני לצורך חידוש הקשר המודיעיני בינם לבין ניל"י.

ילדות ונעורים

אבשלום פיינברג נולד בגדרה לזוג הביל"ויים פאני (לבית בלקינד) וישראל פיינברג. כשהיה כבן שנתיים עברה משפחתו ליפו, בעקבות סכסוך של אבי המשפחה עם ערביי הכפר קאטרה בסמוך לגדרה. אבשלום הצעיר התחנך על ברכי סבו, מאיר בלקינד, שהיה שומר מצוות וחובב תנ"ך מובהק. לאחר מכן נשלח על ידי אביו ל"כֻּתאב", מקום לימוד לילדים מוסלמים, המקביל ל"חדר", שם למד ערבית וקוראן. לאחר סיום לימודיו שם, המשיך פיינברג ללמוד בבית הספר של ארגון "כל ישראל חברים" ביפו.

בביתו כונה אבשלום "אבשה" (קיצור של אבשלום).

בימים ההם פעל אביו, ישראל פיינברג, לייבושן ועיבודן של ביצות חצ'ירה, לימים חדרה, שנרכשו על ידי דודו, יהושע חנקין. במשך כמה שנים חי ישראל בגפו בחדרה בעוד שמשפחתו התגוררה ביפו, ולבסוף, ב־1898, עברה המשפחה כולה לבית פיינברג בחדרה, אותו הקים ישראל. שנתיים לאחר מכן, חזרה משפחת פיינברג ליפו ולאחר מכן עלתה לירושלים.

בגיל שתים־עשרה ייסד אבשלום, ביחד עם נערים נוספים, אגודה בשם "נושאי דגל ציון", שמטרתה הייתה להביא ל"ארץ ישראל חופשית". כשהיה בן ארבע עשרה וחצי, הוחלט לשלוח את אבשלום לפריז, הן מפני שטרם היה בארץ ישראל בית ספר תיכון ראוי לשמו, והן משום שלקה בבריאותו: בקיץ 1904 יצא לסיור במושבות בארץ ישראל, להספיד ולקונן על מותו של בנימין זאב הרצל. במהלכו התקרר פיינברג וחלה, והעריכו כי שהייה באירופה תסייע לבריאותו.

בין השנים 1906-1904 למד פיינברג בפריז, בתיכון של "כל ישראל חברים". בצרפת ספג אבשלום את רוח תרבותה, ואף התיידד עם אנשי רוח צרפתים, ובמיוחד עם ז'אק מריטן (אנ'), הפילוסוף הקתולי, ועם המשורר שארל פגי.

לאחר ששב לארץ ישראל, ירד פיינברג למצרים, ועבד שם כפקיד. השעמום מהשהייה במצרים, ונוורלגיה (נוריטיס, דלקת עצב) שתקפה אותו, גרמו לו לנסוע לשווייץ. בשווייץ חי עד 1909, ואז נסע בשנית לפריז, שם ניסה להתקבל ללימודים במדרשה הלאומית לחקלאות, אך נכשל. הוא שב לארץ, וביחד עם הוריו חזר לגור בבית פיינברג בחדרה. בשנת 1910 הוקמה בעתלית התחנה לניסיונות חקלאיים על ידי אהרן אהרנסון, ופיינברג החל לעבוד בה כעוזרו. בין אהרנסון לפיינברג, הצעיר ממנו בשלוש־עשרה שנים, נרקמו יחסי ידידות קרובים מאוד. גם עם משפחתו של אהרנסון קשר אבשלום קשרי ידידות קרובים: הוא התחבר עם אלכסנדר, התיידד עם שרה, ובהמשך התארס, ככל הנראה, עם רבקה אהרנסון. היו אף שמועות לרומן שהיה בינו ובין שרה אהרנסון.^[1] בשנת 1913, עת נוסדה אגודת הגדעונים בידי אלכסנדר אהרנסון, היה פיינברג החבר היחיד בה שלא היה מבני זכרון יעקב.

פעילותו בניל"י

רקע

פיינברג, שהיה יהודי בעל רגשות לאומיים עזים, חש שנאה חריפה כלפי האימפריה העות'מאנית, הרקובה לדעתו, ששלטה בארץ ישראל בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה. עוד ב־1909 כתב לדודו, מנדל חנקין, בעקבות הפיכת הטורקים הצעירים:

...בתורכיה לא נגולה עכשיו מהפכה המביאה בכנפיה חירות וצדק לעמים. זאת היא מהפכה שמחוללת אומה שליטה, אומה תורכית, אשר תמחץ עמים אחרים. הן מעצמך אתה מבין שהמהפכה איננה סימפאטית לי, שהתורכים מגעילים אותי, וזה בלבד שפלשתינה היא בידיהם דומני שהוא סיבה מספקת לכך. אני רוצה בעם תורכי חלש, אפסי, מצורע כאשר היה עד כה... אנו היהודים איננו יכולים עוד אלא לעבוד נגד תורכיה, ויהיו האמצעים אשר יהיו. וכל אלה הסבורים כי יכולים אנו להיתלות בהם ולהתרומם עמם, אינם אלא משלים עצמם...
קנאי אנוכי, ואינני בוש על כך. אני מכריז על זאת בקול רם. כדי להשיג את מטרתנו מוכן הייתי, אילו ניתן בידי, לשלח בהם, בתורכים, מלחמות שתים או שלוש וכל מגפה ופגע־רע, ולהעלות אותם באש כמי שמדליק נר.

שנאתו לטורקים, ומחשבתו כי על יהודי היישוב היהודי בארץ ישראל לפעול למען סילוק העות'מאנים אך הלכה וגברה עם הזמן, ובייחוד לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה ו"פרשת חדרה": באוקטובר 1914 יצאו מספר צעירים בני חדרה, ובהם פיינברג, לטיול לילי על חוף הים. הם השתמשו בפנסים כדי להאיר את דרכם, אך בעיני כמה בדואים שצפו בהם, נדמו כמאותתים לאוניות בריטיות. הבדואים הלשינו לטורקים, ובינואר 1915 נעצרו שלושה־עשר מצעירי חדרה באשמה זו. פיינברג היה בין העצורים. הוא הובל לירושלים לחקירה, כשהוא חולה בקדחת וממלמל באוזני חבריו על סיוע שיכולים היהודים להגיש לבריטים. לבסוף שוחררו העצורים, אך רוחו של אבשלום לא נרגעה.

ההתעמרות העות'מאנית ביישוב היהודי גרמה לרוחו להמשיך ולסעור. בדו"ח ששלח באוקטובר אותה שנה להנרייטה סאלד, כתב על עריצותם של הקצינים העות'מאנים:

הקצין שנשלח למקום (...) האמין, אפוא, שחובתו הפטריוטית מחייבת אותו לחשוד בכל, לבדוק כל דבר, לחוקק חוקים ולנהוג כעריץ ממש המוציא חוקים ואיסורים שהם טיפוסיים לסכלות הטורקית...
אל־אלוהים, כשאני מעלה על דעתי עד כמה הרבינו לרגוז, לקצוף ולהתעבר באשמת העריצים המנוולים הללו, שאך זה־מקרוב זכו בדרגת הקצונה שלהם, הנני מגיע למסקנה כי הקטנות הללו דיכאו את רוחנו הרבה יותר מהסכנות הגדולות אשר נגדן אתה נחלץ ופועל, כשמרצך מכריח אותך לקום ולעמוד בשער...
...מחמת צרות אלו שבכל יום נעשו חיינו איומים, קשים־מנשוא.

ניסיונותיו להגיע אל הבריטים

ערך מורחב – ניל"י - יצירת הקשר עם הבריטים

בתחילת 1915 החליטו אבשלום פיינברג, אהרן ואלכסנדר אהרנסון, כי עליהם לנקוט צעדים מעשיים כדי להביא לסיום השלטון העות'מאני בארץ ישראל, על ידי עזרה פעילה לבריטים. בתחילה הציע פיינברג לעורר מרד צבאי של היישוב בסיוע הבריטים. מתרחיש כזה דווקא חששו מפקדי הצבא הטורקי מאוד, ואחמד ג'מאל פאשה כתב על כך בספרו: ”אילו השיגו האנגלים והצרפתים עזרה מבני המקום והורידו שתי חטיבות בנקודה כלשהי בחוף הסורי (ביירות או חיפה, למשל), היינו נמצאים במצב נואש לגמרי”. הצעה זו של פיינברג נדחתה על ידי אהרן אהרנסון מחשש להשלכות המרות שיהיו לכישלונה על גורלו של היישוב. במקום זאת הוחלט להקים ארגון שיספק מודיעין צבאי לבריטים.

לאחר שנשלח אלכסנדר אהרנסון למצרים וסולק ממנה, הוחלט לשלוח לשם את פיינברג, בתקווה שהוא יצליח ליצור קשר עם הבריטים. ב־30 באוגוסט 1915 יצא באוניית הפליטים "דה מוינס", עם תעודות שזייף בחיפזון, והגיע למצרים כמה ימים אחר כך. הוא הצליח ליצור קשר עם קצין המודיעין הבריטי לנרד וולי, וזה הסכים לרעיון הקמת רשת הריגול. פיינברג תודרך בשיטות איתות וקידוד המידע, וכן נתבקש להביא פרטים מסוימים על אודות הצבא הטורקי ועל שני טייסים בריטים שמטוסם התרסק בנגב. באוקטובר 1915, בזמן ששהה באלכסנדריה, כתב פיינברג להנרייטה סאלד בניו־יורק, האחראית על תחנת הניסיונות בעתלית, דו"ח ארוך על פעילות התחנה, שעסק גם במצב היהודים בארץ. דו"ח זה הוא ככל הנראה העדות הכתובה הראשונה מארץ ישראל על השמדת הארמנים ב-1915. תחת הכותרת "עובדות ושמועות מדאיגות" כתב: ”הארמנים נרצחים בהמוניהם... אנשיהם בגדודי העבודה מומתים בירייה בהמוניהם. מרעיבים אותם, מתעללים בהם”^[2]

כשחזר לארץ ב־8 באוגוסט^{[דרושה הבהרה]}, החל בשיטוטים שנועדו להשיג מידע, וחיבר דו"ח בו פירט את מצב הצבא העות'מאני במקומות שונים ברחבי הארץ, מצב הדרכים ושמועות ששמע. דו"ח זה הכיל מידע מודיעיני מדויק למדי, שהתברר בדיעבד כי היה חסר לבריטים באותה עת.

ב־22 בנובמבר 1915 שלח פיינברג מעתלית דו"ח מודיעיני בצרפתית אל לנרד וולי, הקצין האנגלי בקהיר הממונה על פעילות ניל"י, הכולל פרק הנושא את הכותרת "למען ארמניה" (Pro Armenia).^[2] הדו"ח כולל פרטים על מעשי הטבח בארמנים, תיאור שיירות המגורשים לעבודת־פרך ותיאור הסחר בנשים ארמניות צעירות: ”כבר נשחקו שינַי מחרוק, מיהו הבא בתור? כי הנה התהלכתי על האדמה הקדושה והמקודשת בדרך העולה ירושלימה, ואשאל את עצמי אם חיים אנו לעת הזאת, בשנת 1915 – או בימי טיטוס או נבוכדנאצר? ... גם שאלתי עצמי אם רשאי אני לבכות 'על שבר בת־עמי' בלבד, ואם לא הזיל ירמיהו דמעות־דם, גם על הארמנים?!”.^[3]

פיינברג ציפה לאונייה הבריטית שהוסכם כי תבוא לארץ בראשית דצמבר. אונייה זו הגיעה, אך האיתותים אליה לא צלחו משום מה. אבשלום החליט, לאחר כמה ימים, לצאת מצרימה בדרך היבשה. כך כתב ב־6 בדצמבר 1915 בדו"ח שנועד לוולי:

אדוני הלייטננט,
כבר החלטתי. אני יוצא בדרך המדבר, כדי לנסות להגיע אליך למרות הכל. אינני יודע אם רשאי אני לעשות זאת או לא. מצד אחר, עניין הרשות מעולם לא העסיק אותי אלא מעט. ברם (...) אם להניח כי הסורים [=צוות האונייה] בגדו – וזה הדבר הקרוב ביותר לוודאי – הנה מה עלול לקרות (...) אתה עצמך עלול אולי לחשוב כי טעית בי (...) בין... הנימוקים שמניתי לנסיעתי, למותר... להזכיר את זה, לא כן? לא להניח לבריות... שהצעיר העברי הראשון מארץ ישראל אשר... בשירותכם, היה נוכל ובוגד.

פיינברג יצא דרומה, ונתפס בשטח ההפקר שבין הכוחות העות'מאניים לבין אלו הבריטיים. בטרם נלכד הצליח להשמיד רשימות בעלות אופי צבאי שנשא, ולקרוע מעליו את דרגות הקצונה הטורקיות שנשא שלא כדין. הוא נעצר והושם בכלא בבאר שבע. בחקירתו טען, שהיה שם כדי לחקור את תנועת הארבה. הוא קיבל גיבוי מאהרן אהרנסון, שהיה ממונה מטעם השלטונות למלחמה בארבה (אך התפטר לפני כן), ובסופו של דבר החקירה נסתיימה בלא כלום, ופיינברג שוחרר מכלאו.

בהמשך, יצא אבשלום צפונה, בניסיון לחצות את הגבול באופן חוקי למדינה נייטרלית ומשם להגיע למצרים, אך נתקל בקשיים ולבסוף שב לארץ.

נפילתו בחולות המדבר

ערך מורחב – נפילתו של אבשלום פיינברג בחולות המדבר

שנת 1916 עברה כולה בניסיונות לייצר קשר יציב עם הכוחות הבריטיים שישבו במצרים. גם בראשית ינואר 1917 נראה לאבשלום שאין קשר כזה. מאהרן אהרנסון, שיצא עוד קודם לכן לאנגליה, לא נשמעו ידיעות (אף שכבר הגיע למצרים בדצמבר 1916), ופיינברג, שניהל בהיעדרו את תחנת הניסיונות, סבר שיש צורך דחוף להגיע למצרים. הוא יצא, בדרך לחצי האי סיני, יחד עם יוסף לישנסקי, כשהם מחופשים לבדואים. בלילה שבין ה־19 ל־20 בינואר (אור לכ"ו בטבת תרע"ז) תעו בדרכם, והסתובבו במעגלים. ככל הנראה, פגשו בדואי אשר דרש מהם להתלוות עמו אל האוהל שלו (ולמעשה, להסגיר את עצמם לטורקים). לישנסקי הכה אותו ואיים עליו באקדחו. הצעיר הבדואי, יונס אלבחבח, הלך אל האוהל ודיווח על פיינברג ולישנסקי. שני ז'נדרמים טורקים וכשלושים בדואים יצאו ללכוד את פיינברג ולישנסקי. בהיתקלות נפצעו לישנסקי ופיינברג. לישנסקי נמלט, ופיינברג, שנפצע בירכו ולא יכול היה לנוע, ירה בז'נדרם הטורקי בתגובה לדרישה לזרוק את נשקו. בעקבות זאת, נורה בראשו ונהרג. מן התמרים שנשא עמו, צמח מאוחר יותר עץ דקל שעל פיו נתגלה מקום קברו.

מציאת עצמותיו

ערך מורחב – מציאת עצמותיו של אבשלום פיינברג

לאחר שנעלם אבשלום פיינברג בחולות המדבר באזור רפיח, נעשו ניסיונות לא מעטים לחפש את גופתו. הניסיונות הראשונים נעשו בתקופה הסמוכה להירצחו של פיינברג, הן על ידי הבריטים והן על ידי אנשי ניל"י. בראשית שנות השלושים מצא המהנדס בנימין רן את מקום הקבר, אך זיהויו (הנכון) נדחה. רק לאחר מלחמת ששת הימים, משתפס צה"ל את השטח שבו נהרג פיינברג, פוענחה התעלומה באופן סופי על ידי ד"ר שלמה בן אלקנה, והשלד שנמצא על ידו זוהה על ידי הפתולוג פרופ' היינריך קרפלוס, כְּזה של אבשלום פיינברג, ונקבר בטקס צבאי אל חלקת עולי הגרדום בהר הרצל. מציאת השלד והעברתו גרמו לטיהור שמו של יוסף לישנסקי מן ההאשמות ברצח אבשלום, כמו גם עוררו דיון ציבורי בישראל באשר למעשיה של רשת הריגול ניל"י כולה. בעקבות זאת הועברו, בסופו של דבר, עצמותיהם של אנשי ניל"י נוספים להר הרצל בטקסים ממלכתיים ואנשי ניל"י זכו להנצחה רשמית של מדינת ישראל.

עם גילוי ופינוי עצמותיו להר הרצל, הוקמה במקום אנדרטה מטעם הממשל הצבאי, בו ננטע עץ זקוף היאה לדמותו של אבשלום, ומדי שנה נערכה ב־20 בינואר, יום הרצחו, אזכרה לזכרו, וזה נמשך עד פינוי הרצועה על ידי צה"ל.

בתשכ"ט הוקמה היאחזות נח"ל בחבל ימית שנקראה "דקלה", כדי להנציח את הדקל שציין את קבר אבשלום. בעקבות נסיגת צה"ל מסיני הוקם היישוב מחדש בחבל שלום בשם "דקל". בקיץ תשל"ג הוקם מרכז אזורי עבור פתחת רפיח על שם אבשלום פיינברג בשם מרכז אבשלום. שם היישוב משתמר ביישוב חדש בחבל שלום שנקרא אבשלום.

מזרחית לכביש 4, צפונית לצומת הרא"ה הוקם אתר הנצחה לזכרו של אבשלום. לאחר מציאת עצמותיו הוספה כתובת במקום המספרת על כך.

בשנת 2010 בגלל צורך בהרחבת הכביש הסמוך, הועבר האתר בשלמותו לפארק נחל חדרה.

ביתה המשופץ של משפחת פיינברג בחדרה נפתח לקהל באוקטובר 2008.

דמותו

מקריאה בכתביו מצטיירת דמותו של אבשלום כבעל נפש עדינה ורגישה, בעל ערכים לאומיים וציוני נלהב. אבשלום ידע לדבר כמה שפות (עברית, ערבית, צרפתית, יידיש ואנגלית), והושפע במיוחד מתרבות צרפת, שבה חי כמה שנים. ההרפתקנות הייתה תכונה בולטת באופיו, הן על פי עדותם של אנשים אחרים ("טיפוס לא נורמלי, סורר ומורה, שאינו מקבל מרות ונכון להפקיר גם את עצמו גם את כל סביבו" כתב עליו מרדכי בן הלל הכהן בעקבות פעולות הריגול) והן על פי עדות עצמו (”דעי לך, רבקה'לה, כי בעוד שנתיים, שלש, עשר, אלך גם־כן אל הקור, אל החום, אל הסכנה, אל האי־ידוע והַאוונטורה, וגם אם אוהבך אז אלף מונים אל תנסי לעצרני כי אדחפך כגס, ועברתי על פניך, זכרי זאת..” כתב לרבקה במכתב בינואר 1912).

אהבתו לארץ ישראל ולעם ישראל ניכרת היטב מן הדברים שכתב, וכך גם נטייתו לפאתוס ולרומנטיקה:

...וידוע ידעתי כי מהיותי בן לגזע שנועד גם הוא לאש ולחרב יאה לי להיכון בכל יום "לחזות בהיחרץ הגורל". ומאומה, לעולם לא יהיה לי לנחלה, כעם. ומכיוון שירשתי צרור של ייסורים, אולי אורישנו יום אחד, בהיותו כבד מעט יותר. ואני, החלש והאובד, באתי עד הלום להציל חלש ואובד ממני, למען ארקום לי אילוזיה של כוח, כגואל ומושיע. מה רבה, מה רבה המצוקה!
דהרות עברו בהר. היה זה כהד גווע של רעם רחוק. כאן קם העבר לתחייה בהמיה מעורפלת ומרעידת לב. העבר הוא פרקליט המיטיב לטעון ולשדל, מכוחו שבו לצמוח יערות עבותים אפופי מסתורין, ורועים עזים עטורי תלתלים כבני אלים, ועלמות שזופות המזמרות כמעיינות מפכים, ולוחמים שוצפים כאשדות מים.
...וברדתי אל המישור, צילצלו באוזני אלפי פעמונים את דברי בראנד לאיבסן (...) ואשר הם סיסמה נאה:
"עם חי, ויהי מפוזר ומיצער, מתחסן באסונו ובכאבו מתעלה; ומבטו הדועך ככבות עין גוועת הופך למבט הנשר הממריא בעוז שכור תכלת, פרוש אברה יחתור באון מול החמה היוקדת, ובגעל נפשו את הצר הצורר והקודר תהיה חולשתו לכוח, וייאושו למקור תקוה; ואולם העם אשר אל הנשגב לא התעלה, בייסוריו ואת לבו לא כיון אל מטרה גדולה ונאצלה, העם ההוא לא יזכה לישועה, מות ימות באין תקוה לגאולה".
אכן, שאלה גדולה היא, אחא איבסן! שאלה היא אם איננו ראויים לגאולה.

— יומן המסעים שכתב במהלך שיטוטיו בארץ ישראל במסגרת עבודתו בתחנה לניסיונות חקלאיים בעתלית, 1911

ב־2009 יצא בהוצאת ידיעות ספרים הספר "אות מאבשלום" מאת נאוה מקמל-עתיר, שמבוסס על סיפור חייו של אבשלום פיינברג.^[4]

אזכרה שנתית

בשנת 2007, 90 שנה לנפילתו של אבשלום, ובעקבות עבודה שכתבו בנושא, עלו לקברו של אבשלום שתי תלמידות מאולפנת עפרה שיר בן חיים ומרב אדרעי והופתעו לגלות שלא היה שם איש. בשנים הבאות השתיים החלו להוביל את האזכרה השנתית לזכרו של אבשלום.^[5] החל משנת 2010 תנועת "אם תרצו" הצטרפה ליוזמה ואף לקחה על עצמה את ארגון האזכרה לאורך השנים.^[6] בין הדוברים באזכרה ניתן למנות אנשי ציבור רבים ובני משפחת פיינברג. ביניהם, ח"כ לשעבר תמר אשל,^[7] אחייניתו של פיינברג, לוחם הלח"י עזרא יכין^[8] ואלידע בר־שאול^[9].

גלריה

הכתובת שנוספה בגלעד לאבשלום פיינברג לאחר גילוי עצמותיו
הדקל שצמח מעל הקבר, כפי שצולם בידי בנימין רן בראשית 1931
הגלעד לאבשלום פיינברג
הכתובת בגלעד לאבשלום פיינברג
קברו של אבשלום פיינברג בחלקת עולי הגרדום בבית הקברות הצבאי בהר הרצל. במאי 2009 ניטע בסמוך לקבר חוטר מהדקל שצמח מגלעין התמר שהיה בכיסו בעת שנרצח
חוטר מדקל אבשלום בחצר בית פיינברג בחדרה

ראו גם

אלף נשיקות לך, אהובתי

עץ משפחה

‏

מאיר בֶּלְקִינְד
(חלוץ הוראת העברית)

משה פיינברג

יהושע חנקין
(גואל אדמות העמק)

אולגה חנקין (בלקינד)
(מנשות העלייה הראשונה, מיילדת)

שמשון בֶּלְקִינְד

ישראל בֶּלְקִינְד
(מייסד תנועת הביל"ויים וממייסדי גדרה)

סוניה (אלכסנדרה) בלקינד
(רופאת הנשים הראשונה בארץ ישראל)

מנחם מנדל חנקין

פאני פיינברג (בלקינד)

ישראל ("לוליק") פיינברג
(ממייסדי ראשון לציון, חדרה ותל אביב)

יוסף פיינברג
(ממייסדי ראשון לציון)

ברטה

מאיר בלקינד
נרצח במאורעות תרצ"ו

ישי בלקינד

איתן בלקינד
(איש ניל"י)

נעמן בלקינד
(איש ניל"י)

רעיה בלקינד

נחום וילבוש
(ממייסדי בית החרושת "שמן")

שושנה

צילה פיינברג שוהם

זאב שוהם

אבשלום פיינברג
(מייסד ניל"י)

דורה בלוך
(נרצחה כחטופה באנטבה)

יוּסֵף שוּפַאנִי

עוזי בלקינד

זהרה וילבוש

תמר אשל
(חברת כנסת)

דוד שוהם
(מנכ"ל בנק)

דניאל בלוך
(עיתונאי ועורך)

אילן הרטוב
(ראש מועצת קריית שמונה)

נעמן בלקינד
אדריכל ישראלי

לקריאה נוספת

אהרן אמיר (עורך), אבשלום – כתבים ומכתבים, שקמונה, 1971 (הספר בקטלוג ULI)
אליעזר ליבנה, ד"ר יוסף נדבה, יורם אפרתי, ניל"י – תולדותיה של העזה מדינית, הוצאת שוקן, 1961 (מפתח בערכו) (הספר בקטלוג ULI)
שלמה א. בן אלקנה, אבשלום פיינברג שב מן המדבר, רשפים, 1987 (הספר בקטלוג ULI)
יעקב יערי־פולסקין, פרשת נילי, עידית, 1958. (הספר בקטלוג ULI)
משה בן־שאול, מעלות לוחמים – עשרים ושלשה פרקי גבורה, הוצאת הדר, 1967, עמודים 6–19 (הספר בקטלוג ULI)
יעקב יערי־פולסקין, סוד המדבר, בתוך: חולמים ומגשימים, תל אביב: הוצאת מ. מזרחי, 1967, עמודים 201–221 (הספר בקטלוג ULI)