מופתי

מופתי טורקי. איור ספרדי מהמאה ה-17

מוּפתי (בערבית: مفتٍ, תעתיק מדויק: מֻפְתִן, מן השורש הערבי "פ-ת-י" לייעץ בצורה של שו"ת - שאלות ותשובות) הוא:

• א. איש דת מוסלמי הבקיא בשריעה ובר-סמכא לפרש את חוקי הדת ולפסוק פתווה.
• ב.ראש כהני דת האסלאם, יושב ראש מועצת ה"עולמא" - "המופתי".

סמכות משפטית דתית

השורש "פ-ת-י" מופיע בקוראן נשים (ד), קכ"ז - כשיבקשו ממך עצה (לפסוק),ويستفتونك (ויַסתַפְתוּנַךָּ) - אלוהים הוא זה שיועץ (פוסק) לך يفتيكم (יֻפְתִיכּם). מופתי הוא "הווה פעול" של הפועל - "פוסק", "נותן עצה". מי שמתמנה למופתי חייב להיות בוגר, מוסלמי אדוק, בריא, מהימן, ובוגר לימודי משפטים הולמים. המופתי לא היה מתמנה על ידי אימאם והוא שונה מהקאדי - השופט האסלאמי. פסק הקאדי נקרא "חוּכּם" והוא מחייב. תשובת המופתי - הפתווה - אינה מחייבת וכובלת את זה שפנה לעצתו. הוא אינו נדרש לפסוק בסכסוך בין אנשים או בין אנשים לממלכה, אלא בסוגיות שונות ומשונות, לרבות פירושים של טקסטים משפטיים מסובכים. תשובתו היא על ידי ניסוח עקרונות כלליים על יסוד מקרים מוחשיים ולא פתרון של מריבות מוחשיות. פסיקות המופתים החשובים מרחיבות את מאגר חוכמת המשפט כשהם מיישמים את הידע הקיים למקרים חדשים. על המופתי להשיב גם מקרים שבהם אין עדיין עקרונות קיימים בספרות המשפטית האסלאמית. כשלקאדי, תלמיד של אסכולה - (מוקאליד) - אין ספרות זמינה (מאסכולות המשפטים הקרויות "מדהב") לעזרה, עליו להתיעץ עם המופתי. המופתי נקרא גם "מוג'תִהיד", כי הוא מתבסס על שיקול דעת עצמי - אִג'תהיד. אין מניעה מאשה, עיוור או אילם להיות מופתי, להבדיל למשל מלהיות "עד".

דרגאות של מופתי

מופתי היכול להיות מוג'תהידון הוא ברמה הגבוהה יותר. ישנו גם מופתי בדרגה נמוכה העוסק רק בשליפת החומר הדרוש מ"פיקה" וביידוע הפונה על החוקים.

"אדאב אל מופתי"

"אדאב אל מופתי" היא הספרות המשפטית המבוססת על פסיקת המופתי. הספר המוקדם בסוגה הזאת הוא "אדאב אל מופתי ואל מוסתפתי" מאת אבו ל-קאסים עבד אל וחיד אבן אל חוסיין אל סיימארי (מת ב-996): "כללי ההתנהגות של המופתי ושל המבקש פסיקות משפטיות".

באימפריה העות'מאנית

החל מן המאה ה-16 - קודם באימפריה העות'מאנית ואחר כך בארצות אחרות, כולל הארצות שקמו על חורבותיה, היה ראש כהני הדת המוסלמים וראש מועצת ה"עולמא" (ראו גם "המופתי הגדול", al-muftī al-akbar). שלטונות האימפריה העות'מאנית העניקו לרוב מעמד חוקי רק למופתים מקרב האסכולה החנפית. באימפריה העות'מאנית, המופתי של איסטנבול נקרא גם שייח' אל-אסלאם, היה המנהיג השלישי בהייררכיה העות'מאנית, אחרי הסולטן שהיה גם ח'ליפה - המנהיג העליון של הדת האסלאמית - ואחר הווזיר הגדול. המופתי הראשון של איסטנבול היה כמאל פאשה. התפקיד יוסד על ידי מהמט השני. אולם בהתחלה הבכורה בתחום המשפט הדתי הייתה נתונה בידי הקאזאסקר (קאדי אל-אסקר) - שופטים דתיים צבאיים - אחד ברומליה, השני באנטוליה (1480) והשלישי - שכיהן רק לזמן קצר - בערב ופרס (1517). רק במאה ה-16 עלה המופתי של איסטנבול למעמד ראשי.

תחילה ריכז המופתי של איסטנבול, "שייח' אל-אסלאם", בידיו את תחומי הדת, המשפטים והחינוך, כמו שר לתחומים אלה. מעמדו היה כמו של האפיפיור או של הפטריארך היווני-אורתודוקסי. אולם בימי הסולטן מורט השלישי התערער מעמדו. שני מופתים פוטרו והוגלו זה אחרי זה בשנים 1589 ו-1592. אחר כך תפקיד זה קיבל מעמד פקידותי יותר.

עד סוף המאה ה-19, מעמדו היחסי של הקאדי בהירארכיה בעולמאא באימפריה היה גבוה יותר מזה של המופתי העירוני, שהתפרנס מהתשלומים שגבה עבור התשובות (פתאוא) שנתן לפונים אליו. אולם לאחר הפיכת הקאדי לשופט בענייני אישות בלבד והעברת רוב סמכויותיו בהדרגה לבתי המשפט האזרחיים, חלה תהפוכה במעמד המופתי באימפריה, שבתפקידו עוסק בהדרכה ולא במשפט, עד שבשנת 1913 קבע החוק כי "המופתים עומדים בראש העולמאא המקומיים שלהם".

באימפריה הרוסית

בסוף המאה ה-18 הוקם מוסד המופתיות גם באימפריה הרוסית בימי הקיסרית יקטרינה הגדולה: קודם המופתיות של אורנבורג (1788) ואחר כך בחצי האי קרים ובאזורים המערביים - "המופתיות של טוורידה" - שייצגו רשמית את ההעדה המוסלמית באימפריה.

במצרים

תפקיד המופתי הגדול יוסד במצרים על ידי הח'דיו עבאס חלמי השני בשנת 1895. הוא עומד בראש בית הפתווה המצרי ("דאר אל-איפתאה אל-מצרייה").

בארץ ישראל

בימי השלטון העות'מאני, החל משלהי המאה ה-18 התמנו מופתים של ירושלים. בסוף התקופה העות'מאנית הפך מעמדם לבעל יוקרה רבה.

עם הכיבוש הבריטי של ארץ ישראל, נותק הקשר של משרת המופתי הירושלמי עם אסטנבול והוסר הפיקוח של שיח' אל-אסלאם. בנוסף על כך, הפכה ירושלים לעיר הראשית של הארץ. שינוי זה השפיע על מעמדו של מופתי ירושלים. בתקופת המנדט הבריטי, היו בארץ ישראל בין 5 ל-8 מופתים, כאשר המספר אינו קבוע ומשתנה מדי פעם. על פי החוק בתקופה זו, סמכותו של מופתי ירושלים לא עלתה על זו של כל מופתי אחר, והתואר "המופתי הגדול" או "מופתי ארץ ישראל", שבו נהגו להכתיר את מופתי ירושלים חג' אמין אל-חוסייני (בשנים 1921–1937), אין לו בסיס במשפט השרעי. יחד עם זאת, מופתי ירושלים תמיד היה החשוב ביותר, בהיותו יושב בעיר הראשית בארץ, ובמיוחד לאחר שמשרתו נקשרה אל משרת נשיא המועצה המוסלמית העליונה. משרת המופתי של ירושלים התפנתה באוקטובר 1937, לאחר שאמין אל-חוסייני ברח מן הארץ.

בארצות אחרות

בימינו בארצות רבות ראש הדת האסלאמית נקרא "מופתי" או "מופתי גדול" - בארצות כמו ערב הסעודית, ברוניי, תוניסיה, ברשות הפלסטינית, ירדן, סוריה, ארמניה, דגסטן, צ'צ'ניה, אזרבייג'ן, גאורגיה וכו' הוא ממונה על ידי ראש המדינה. ברומניה ראש הדת המוסלמית הוא המופתי של קונסטנצה. כן מכהנים מופתים בסרביה כולל סנג'אק, בוסניה, סלובניה, בארצות מרכז אסיה וכו'. באוסטרליה מכהן מופתי נבחר על ידי חכמי הדת. בסרי לנקה נבחר מופתי המייצג את כל זרמי האסלאם, במלזיה בכל סולטנות מאלו המרכיבות אותה מכהן מופתי משלה.

לקריאה נוספת

מקורות

• Philip Mansel Constantinople - City of the World's Desire, Penguin Books London 1997
• James Goodwin Lords of the Horizons - A History of the Ottoman Empire, Vintage, London 1999
• Aurel Decei Istoria Imperiului Otoman, Editura științifică și enciclopedică, București, 1978

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מופתי בוויקישיתוף

• מופתי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)