לדלג לתוכן

ספרות צרפתית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ספרות צרפתית היא באופן כללי ספרות אשר נכתבה בשפה הצרפתית, על שלל העגות שלה, בעיקר על ידי תושבי צרפת; אך גם על ידי סופרים תושבי צרפת אשר כותבים בשפות אחרות; וביניהן ברטונית, בסקית, אוקסיטנית, פרובנסלית, פלמית וכו'. המונח "ספרות פרנקופונית" מתייחס לספרות בשפה הצרפתית שמקורה מחוץ לצרפת (ראו ספרות בלגית, ספרות שווייצרית, ספרות קנדית, ספרות סנגלית, ספרות אלג'יראית, ספרות מרוקאית וכו'). בין המאה הי"א למאה הי"ג נכתבה בצרפת בידי רש"י ובעלי התוספות, ספרות בעברית ובארמית, שבה קיים שימוש בלעזים, המצביעים על שימוש עקבי בצרפתית בידי יהודי צרפת – אך זאת אינה נכללת בסקירה זו.[1]

הספרות הצרפתית בימי הביניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
כתב יד עם שיר של רומן דה ברות
הפיוטון של אלוליה הקדושה, כ"י מצמאה התשיעית
עמוד מאוייר מתוך כתביו של רנה ד'אנז'ו
עמוד מאוייר מתוך 'טריסטן ואיזולטה'
Fac-similé d'un manuscrit du Moyen-Âge, le manuscrit d'Oxford, en noir et blanc.
עמוד מתוך כתב יד של שירת רולן
משלי שועלים

עד שלהי תקופת הרנסאנס, שלטה בצרפת השפה הלטינית, ובה נכתבה הספרות, עד לאותה העת. בצד הלטינית, בתקופה זו מצפון לנהר הלואר דיברו דיאלקטים של 'אויל'; ואילו דרומית אליו דיברו בעגות שונות של 'אוק'. הצרפתית 'אויל' היא למעשה גלגול של אחד מהדיאלקטים הרומאניים, אשר מוצאו מלטינית מדוברת; והושפע משפות קלטיות ומשפות גרמאניות, שדוברו בשטחה של צפון צרפת דהיום. עם התחזקות המלוכה הצרפתית, דיאלקט זה קיבל בכורה ובתהליך איטי הפך לשפה הצרפתית המודרנית. בה נכתבה עיקר הספרות הצרפתית, אשר נחשבת מבין הוותיקות במערב אירופה והפכה לאחד ממקורות ההשפעה העיקריים במהלך ימי הביניים.

'שבועת סטרסבורג' (842) (Serments de Strasbourg) הוא הטקסט הראשון המלא הכתוב בשפה 'הצרפתית'. ואולם הטקסט הספרותי הראשון הכתוב בשפה זו הוא 'קובץ השירים של אאולליה הקדושה' (Cantilène de sainte Eulalie) (881-882), שהוא עריכה של שיר דתי ומוסרני, בעל 29 טורים, שנכתב במקורו בלטינית. שיר נוסף ידוע הוא 'חייו של אלכסיוס הקדוש', מן המאה הי"א.

בין המאה הי"א למאה הט"ו נכתבה ספרות עניפה בדיאלקטים הצרפתיים. יצירה זו נוצרה בחבליה השונים של צרפת, ולדוגמה ספרות הטרובדורים, נכתבה בשפה הפרובנסאלית, המדוברת בדרומה של צרפת. המאפיין ספרות זו הוא שהיא נכתבה על רקע תקופה קודמת העטירה במלחמות, פלישות ומגפות; וכשבצרפת החלו לשרור שגשוג כלכלי ותרבותי וריבוי האוכלוסין.

בראשיתה, הספרות הצרפתית מורכבת בעיקר משירים על מעללי גבורה, שירת הטרובדורים, וכן מרומנים של אבירים ועוד. חלק ניכר מיצירות אלו, מחברן אינו ידוע.

השירים על מעללי גבורה (Chansons de geste) הן שירה אפית, הכתובה בשפת אויל. היא נועדה לדקלום בליווי כלי נגינה, כגון וייל (Vielle). שירים אלו נתחברו ברוח האידיאלים של הכנסייה והאבירות הפיאודלית; ובוצעו בידי מנסטרלים נודדים ובדרני האצולה. השאנסונים הללו מורכבים מאלפי טורי שיר. הם מתארים אגדות ואירועי עבר בהיסטורית צרפת של המאה ה-8 והמאה ה-9. בהם מהללים ומתארים את מעלליהם של דגמי תרבות (כגון קרל מרטל, קרל הגדול, ולואי החסיד, וכן כלל הלוחמים במורים). הידוע ביותר בין שירים אלו הוא 'שירו של רולנד' (Chanson de Roland), המהלל את מעשיהם של מצביאיו של קרל הגדול. בשנת 1215 Bertrand de Bar-sur-Aube חילק שירים אלו לכמה קבוצות:

  1. מעללי המלך (Geste du roi) - אלו הן פואמות העוסקות בעיקר בדמותו של קארל הגדול ובמאבקיו למען הנצרות. הנודעות ביניהן "שירת רולאן", "היואון מבורדו" ו"העלייה לרגל של קארל הגדול".
  2. מעללי גארן ממונגלאן (Garin de Monglane) ובהן "שירת גיום" ו"הכתרתו של לואי". גיבוריה של סוגה זו הם אצילים, הנלחמים בערבים.
  3. מעללי דון ממגנצה (Doon de Mayence).
  4. המחזור הלורייני ובו נכלל "מעללי גארן מלוריין".
  5. המחזור הצלבני, המתמקד במעללי מסעות הצלב.

שירת הטרובדורים נכתבה בעיקר בדרומה של צרפת בדיאלקט האוקסיטני, בשפת אוק. סוגה זו פרחה במאה הי"ב ודעכה עם חיזוק מעמדה של הכנסייה במאה הי"ג, בעקבות מסעות הצלב נגד האלביגזים. זו השירה הלירית הראשונה של ימי הביניים, שאינה כתובה בלטינית. היא מתארת את חיי החצר ועושה אידיאליזציה של אשת האדון, 'הגבירה'. ייסדו סוגה זו גיום דה פואטיה ולאונור מאקוויטניה. הבולט מהטרובדורים הוא ברנרט דה ונטטדורן, משוררה של ליאונור מאקוויטניה. בין הטרובדורים המפורסמים האחרים ניתן למנות ארנאוט דניאל, מרקברו וברטרנד דה בורן ( Arnaut Daniel, Marcabrú, Bertrand de Born). דניאל היה הראשון שהשתמש בססטינה, צורת שירית של בתים בעלי שש שורות עם כללים מורכבים של משקל וחזרה על מילים. דנטה מכנה את דניאל ארנו "היוצר הטוב ביותר" (il miglior fabbro); ואילו פרנצ'סקו פטרארקה קרא לו "האדון הגדול של האהבה" (gran maestro d'amor) ביצירתו Trionfo d'amore. הדימוי הפופולרי של הטרובדור או הטרובר הוא של מוזיקאי נודד העובר מעיר לעיר עם לאוטה על שכמו. אנשים כאלה אכן היו במציאות, אבל הם נקראו "ז'ונגלר" ו"מינסטרל" - מוזיקאים דלפונים, גברים ונשים, בשולי החברה. הטרובדור והטרובר, לעומת זאת, מייצגים את האריסטוקרטיה. היו אלה משוררים ומלחינים שפעלו בתמיכת האצולה או בני אצולה בעצמם. לגבי אלו חיבור וביצוע של מוזיקה היו חלק ממסורת החיים בחצרות האצילים, שבהם הם שהו.

הרומן החצרוני (roman courtois) הוא יצירה, שנפוצה בצפונה של צרפת. יצירה זו דנה באהבת החצר ובדמויות השייכות למיטולוגיה הקלטית של חבל בריטניה. בין גיבוריו נמנים 'טריסטן ואיזולדה', 'אבירי השולחן העגול' ועוד. קרטיין דה טרואה (Chrétien de Troyes) הוא יוצרה הבולט. במרבית יצירותיו, הוא ביקש לעמת בין עולם התשוקות לעולם המוסר, והתקומם נגד האהבה הנואפת שאותה שיבחו הטרובדורים. גישתו זו מוצגת ברומנסה "ארק ואניד" (Erec at Enid), וכן ברומנסה "איוון, אביר האריה" (Yvain, le Chevalier au Lion). יצירות אלו עוסקות במעמדה של האשה כגברת כל יכולה - לעומת מעמדה כאשה נשואה. כרטיאן דה טרואה התנגד לאהבה הפטליסטית כפי שבאה לידי ביטוי ביצירת המופת של זמנו, "טריסטן ואיזולדה". הרומנסה "לנסלוט, אביר העגלה" (Lancelot, le Chevalier de la Charrette) היא עלילה בת כ-6,000 שורות, אשר מספרת על סר לנסלוט ועל אהבתו למלכה גווינביר. היא שונה מיצירותיו האחרות בכך, שבה מתוארת האהבה לפי גישת הטרובדורים. הרומנסה "פרסיבל, סיפורו של הגראל" (Perceval, le Conte du Graal), הוא חיבור שמוצאו בחבל ברטניי. הוא נודע כגיבוש הספרותי הראשון שניתן לאגדת הגביע הקדוש. פאר יצירת האהבה החצרנית הוא 'רומן הורד' (Roman de la Rose), אשר לפחות בחלקו חובר בידי Guillaume de Lorris. מעניין כי בשאר השיר קיים תיאור מיזוגיני של האישה, וזה מיוחס ל-Jean de Meung. יוצרת חשובה נוספת היא Marie de France, אשר כתבה רומנסות בשירה, המכונות 'Lais'.

הפרוזה: הכרוניקה היא פרוזה העוסקת בקורות חייהם של מלכים פיאודליים; אשר מתוארים באופן אידיאלי וכרבי חסד וערכים. הצטיינו בה Jean de Joinville, וכן Jean Froissart. אלו ערכו את מה שמכונה Grandes Chroniques de France. דוגמה ליצירה זו היא חייו של המלך לואי הקדוש. סוג אחר של פרוזה הושפע מהפרוזה האיטלקית, שנכתבה באותה העת בידי בוקאצ'ו למשל. בעיקר למין המאה הט"ו, בהשראתו נכתבו יצירות משעשעות, כדוגמה 'מאה נובלות חדשות', חמש עשרה השמחות של הנשואין' וכן 'הפטמרון' מאת מרגריט מאנגולם (Quinze joies de mariage, Les cent nouvelles nouvelles, Heptameron).

המחזה הדתי הוא סוגה שקיימת לאורך כל ימי הביניים, וקהל היעד שלו הוא כל שכבות העם. נושאיו הם חיי ישו והקדושים וכן חגים דתיים, ואלו התבססו בעיקר על הברית החדשה, ובמידה פחותה יותר על המקרא העברי. בין היצירות הנמנות עם סוגה זו ניתן לציין את 'מחזה (JEU) על אדם', 'מחזה על ניקולא הקדוש' מאת ז'ן בודל, 'הנס של תיאופילוס' שנכתב במאה הי"ג, וכמה עשרות פסיונים על ישו, וחיי מריה הקדושה. יצירה חשובה במיוחד היא 'המיסתרייה של ייסורי ישו' ('Mystere de la Passion'), מן המאה הט"ו, שזהו מחזה בעל 34000 שורות.

המחזה החילוני (sottie, sermon joyeux, moralite): בהשראת המחזה הדתי נכתבו מחזות חילוניים, למשל בידי אדם דה לה הל. בשונה מהמחזות הדתיים, חלק ממחזות אלו הם סאטיריים. יוצר זה גם כתב מחזות אלגוריים, ועם מוסר השכל. בתיאטרון, נציגה הבולט הוא הפארסה. זהו סוג של תיאטרון בעל אוריינטציה קומית או סטירית, הבאים לידי ביטוי לדוגמה ב-La Farce de Maître Pathelin, La Farce du cuvier. הכנסייה נלחמה בסוגה זו, שהבולטת שבין יוצריה היא Marie de France. יוצרת זו גם כתבה פבליו, בשם 'Isopet', שהם בעלי מוסר השכל. סוגה דומה במקצת היא סוגת ה-chant-fable ('סיפור-שיר' כתרגומה של לאה גולדברג) - סיפור שחציו פרוזה וחציו שירה, למשל הסיפור אוקסן וניקולט.[2]

ה-'ספרות הבורגנית' (littérature bourgeoise) היא ספרות מגוונת שהתפתחה במאה הי"ג, כתגובת נגד לספרות החצר. היא כתובה הן בפרוזה והן בשירה. בין יצירותיה המפורסמות נמנה מה שמכונה בעברית 'משלי שועלים' (Roman de (Renart, שהוא אוסף של שירים (המכונים Fabliau). גיבוריהם של אלו הם חיות בעלות תכונות אנושיות ומוסר השכל; שמהם יקבל השראה לפונטן, במשליו. בשירה, מייצגן הבולט הן יצירותיו של ריטבף, אשר דמויותיו עוסקות בחולשות האנושיות, בחוסר התוחלת של בני האדם ובפערים בין עשירים לעניים. במאה הט"ו מחבר בולט הוא המשורר פרנסואה ויון (1431–1463), המתאר את חייהם העגומים של פשוטי העם בצל מלחמת מאה השנים.

ספרות הרנסאנס

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פורטרט של פרנסואה רבלה
Portrait of Michel de Montaigne, circa unknown.jpg
פורטרט של מישל דה מונתיין

ספרות הרנסאנס חוברה במאה ה-16, שאז הספרות הצרפתית קיבלה תנופה מחודשת. יצירה זו התחברה על רקע סיום מלחמת מאה השנים, המצאת הדפוס בידי גוטנברג, הרנסאנס האיטלקי, הפצת רעיונות הקומדיה דל ארטה, הרפורמציה הפרוטסטנטית ובעיקר הופעת הקלוויניזם, גילוי העולם החדש וההומניזם. ההומניזם דגל בשיבה לאידיאלים הקלסיים, המשוקפים בטקסטים הקנוניים היווניים, הלטיניים והעבריים. פטרונה הגדול של ספרות זו היה פרנסואה הראשון. ספרות הרנסאנס משקפת ערגה לידע ולעברה הקלאסי של אירופה. ביצירותיהם הספרותיות ובחיבורים התאורטיים של יוצרים אלו, הם שאפו לחדש ולשכלל את השפה הצרפתית, על מנת להפוך אותה לשווה ועצמאית ביחס לשפות הקלאסיות – לטינית ויוונית – שנחשבו "אצילות" יותר. היוצרים שפעלו במאה ה-16 למעשה סללו את דרכה של הלשון הצרפתית והפיכתה ללינגואה פרנקה ולשפה השלטת בדיפלומטיה.

בין משורריה הבולטים של ספרות זו נמנים Clément Marot, Jean de Sponde, Agrippa d'Aubigné, וכן משוררי 'לה-פלייד' la Pléiade; שפעלו כקבוצה וביניהם נמנים רונסר וז'ואשן דו בלה (Ronsard ו-Du Bellay). בין הסופרים הבולטים של המטה ה-16 נמנים רבלה, מונטן ומרגריט מנווארה ( Montaigne, Rabelais ו-Marguerite de Navarre). מרגריט מנווארה הושפעה במיוחד מהספרות האיטלקית של הרנסאנס ומבוקצ'ו וכתבה את 'הפטמרון'. רבלה כתב את "גרגנטואה ופנטגרואל", סיפור קורותיה של משפחת הענקים הזללנים והשתיינים ומלחמתם בכוחות השחור והאופל של הסכולסטיקה הימי-ביניימית ובכנסייה הקתולית. מחבר בולט נוסף הוא מישל דה מונטן (Michel de Montaigne). יצירתו הגדולה והיחידה, להוציא את היומן שכתב במסעו לאיטליה, היא הספר "מסות", שיצא לאור לראשונה בשנת 1580. הוא למעשה כתב 107 מסות על נושאים רבים ושונים, וכמעט בכל אחת מהן קיים מסר על ההתנהגות האנושית הנאותה. בכתיבת מסות אלה הושפע דה מונטן רבות מ"מכתבי מוסר" של סנקה ומ"מוראליה" (ענייני מוסר) של פלוטרכוס. ליצירתו של מונטן הייתה השפעה על מחברים רבים ובהם רנה דקארט, בלז פסקל, וז'אן-ז'אק רוסו. בין הסופרים הרבים של המאה הט"ו בלטו גם קלווין ובון-אוונטור דה פרייה. בתחום המחזות בלטו Theodore de Beze, Robert Garnier, Antoine de Mont Chretien, Jacques Grevin ו Étienne Jodelle. ז'ודל כתב 'קלאופטרה השבויה', דה בז כתב 'אברהם מעלה קרבן', גרנייה כתב 'היהודיות' ואילו דה מון-קרטיאן כתב את 'הסקוטית'.[3]

הספרות הצרפתית בתקופה הקלאסית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
לואי 14
פורטרט של דקרט

הספרות הצרפתית של התקופה הקלאסית, נכתבה בעיקרה במאה הי"ז. בעוד שבתחילת מאה זו טופח סגנון הבארוק המצועצע, בהמשכה מלך בכיפה הפרה-קלסיציזם ולאחר-מכן הקלסיציזם. שינוי מגמה זו קשור להתפתחויות מדיניות ותרבותיות שאירעו בצרפת בין האדיקט של ננט (1598) שהוציא הנרי הרביעי ושם קץ למלחמה בין הקתולים לפרוטסטנטים; ובין מותו של לואי ה-14 (1715). יחד עם אביו לואי ה-13, זה ייסד את המונרכיה האבסולוטית; ודיכא את הפרוטסטנטים, הישועים וכן היאנסניזם. לואי ה-14 השליט תרבות חצר, שהגיעה לשיאה בזמנו. אירוע משמעותי נוסף הוא הקמתה בידי רישליה של האקדמיה הצרפתית (1635), אשר נתנה תנופה חזקה לשפה הצרפתית. בתקופה זו נקבעו הכללים לדקדוקה בידי 'המתבודדים' מפורט רואיאל – וביניהם קלוד פאבר דה ווז'לה, ז'אן לואי דה בלזאק, פרנסואה ד'אובינייק וז'אן שאפלן. אלו גם ערכו מילונים רציניים לשפה הצרפתית. כמו כן, קמו טרקלינים וחוגים ספרותיים; שבהם כמו בחצר המלך טופח מושג ה-'Honnête homme'; אשר הפך לאידיאל חברתי את האדם הנאור, שהתבקש להיות מחונך, רחב-אופקים וחברותי.

המאה הי"ז היא גם המאה של דקארט, שפרסם את 'מאמר על המתודה'. הוגה דעות זב נודע בגישתו הרציונליסטית, המעמידה את התבונה ותכונות המציאות הא-פריוריות (כלומר, הקודמות להתנסות) במרכז חקירותיו. הוא עסק ביכולת האדם להגיע לידיעה ודאית וכן ביחס בין גוף לנפש; והוא פתח את עידן הנאורות. עוד בין ההוגים של התקופה נמנים המטיף בוסואה, שערך את מאמרו על ההיסטוריה האוניברסלית. פסקל שהושפע מהינסניזם ערך 'מכתבים קרתניים' וכן 'הגיגים'. ב-'הרפתקאותיו של טלמאק', דה-פנלון ערך שילוב בין מיתולגיה לבין ביקורת חברתית. הוגים חשובים נוספים היו בוסואה, בואלו, פייר שארון, שחיבר 'מסה על החכמה'; וכן לה רושפוקו, שחיבר את 'כללי המוסר'. מגמות הגותיות אלו נתנו תנופה לקלסיציזם. בספרות מגמה זו באה לידי ביטוי בהיצמדות לעקרונות סגנוניים ברורים, פשוטים, נקיים מפניות ונוקשים; שאלו הושפעו ממשנתם של אריסטו והורציוס. כמקורות השפעה עקיפים ניתן לציין את מסדר הישועים, אשר תרמו את אהבתם לתרבות הקלאסית, ולעומק הפיסכולוגי של הדמויות; וכן את הינסניסטים, שדגלו בפרדסטינציה. בהשפעתם של כל אלו המשורר בואלו ערך מסה, שבה ערוכים כללי השירה. כמו כן, וכעולה מלעיל, המאה הי"ז בולטת ביצירותיה המחזאיות, הנענות לשלושה כללים: אחדות העלילה, אחדות הזמן, ואחדות המקום.

התפתחויות חברתיות ותרבותיות אלו, שאירעו בזמנו של 'מלך-השמש', הביאו לצמיחת הברוק מחד ובעיקר הקלסיציזם מאידך. מבחינה היסטורית על פי רוב, הבארוק קדם לקלסיציזם, אבל הייתה לו תהודה נמוכה יחסית בספרות. מכל מקום, בין נציגיו נמנים תיאודור אגריפה ד'אובינייה, הונורה ד'אורפה וגם פייר קורניי. הקלסיציזם לעומתו בא לידי ביטוי בקומדיות של מולייר, בטרגדיות של קורניי ורסין, במשליו של לפונטן, וברומן הקלאסי, שנציגתו הבולטת היא הרוזנת דה-לפאייט. קורניי ייסד את הטרגדיה הצרפתית, והוא קיבל את השראתו מהמיטולוגיה היוונית-רומית ומהביבליה; ובין יצירותיו נמנות 'הסיד' ו-'סינה'. רסין, לעומתו, הביא אותה לידי שכלול, ביצירותו 'פדרה'. בין הקומדיות של מולייר, ניתן למנות את 'הקמצן', 'טרטיף' ו-'גם הוא באצילים'. מאדאם דה סוייניה פרסמה את תכתובתה. בתחום השירה בלטו מלהרב, תיאופיל דה ויו ('הפרנס הסאטירי'), פרסואה טריסטן ל'ארמיט, ונסן וואטור, וכן מארק-אנטואן ז'ראר דה סנט-אמן, אשר יצר יצירה אפית גדולה בשם 'משה נושע'. בפרוזה הריאליסטית והבורלסקית בלטו שארל סורל, מחבר 'סיפורו הקומי האמיתי של פרנסיון'; שזאת סטירה על הרומן הפסטורלי-רגשני ('הרועה הפרוע'). בין סופרי התקופה נמנים גם סירנו דה ברז'רק ופול סקרון. בדרמה מלבד קורניי ורסין, ניתן למנות את אלכסנדר ארדי, תיאופיל דה ויו ('פירמוס ותיסבי'), ז'אן דה שלאנדר (שהושפע מהדרמה האנגלית), וז'אן דה רוטרו. בסיפורת הסנטימנטלית והחצרנית, ניתן למנות את אונורה ד'אירפה, וכן מדלן דה סקידרי, בעלת הטרקלין הספרותי, שנתנה את הטון בכל הנוגע לגינוני האצולה (preciosite). בעקבות שלל יצירות אלו, הספרות הצרפתית הפכה לשם דבר בכל אירופה, ועלה מעמדה של השפה הצרפתית, לכדי השפה הבין לאומית של היבשת.[4]

עידן הנאורות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
Denis Diderot by Louis-Michel van Loo.jpg
פורטרט של דני דידרו
Charles Montesquieu.jpg
מונטסקייה
מתוך דיוקן מאת מוריס קנטן דה לה טור (אנ') (בסביבות 1736)
מתוך דיוקן מאת מוריס קנטן דה לה טור (אנ') (בסביבות 1736)

המאה הי"ח מכונה 'מאת האורות' (Siecle des lunieres), והיא פתחה את עידן הנאורות. אמנם עיקר פעילותה התמקד בין השנים 1715 ל-1760. אבל מבחינת הספרות הצרפתית, ניתן לתחם את השפעתה בין מותו של לואי ה-14 לבין המהפיכה הצרפתית ועלייתו של נפוליאון לכס הקיסרות, בראשית המאה ה-19. אירוע היסטורי מרכזי בתקופה זו הוא מלחמת שבע השנים, שנתפסת כמבשרת מלחמות העולם. במהלכה של זאת, צרפת נחלה תבוסה והיא איבדה את היאחזותה במושבותיה שמעבר לים – לא לפני שאירופה נחשפת לאקזוטיזם, ולאדם הבראשיתי. מבחינה תרבותית וחברתית, אנגליה הפכה למקור לחיקוי; והייתה למכרעת, השפעת ג'ון לוק ויוצריה בתחום הספרותי: שייקספיר, מילטון וריצ'רדסון. במישור החברתי, עדים להתפתחויות מדעיות וטכנולוגיות, ולעליה בחופש הביטוי. בעקבותיהן הערים תופסות מקום רחב בכלכלה, ועולה מעמד הבורגנות, על חשבון זה של האצולה; ומעורער הסדר הישן (Ancien Regime). במישור האמנותי, פעיליו של דור זה דגלו בהשתחררות מכבלי המסורת, על ידי חקירה שתכליתה הייתה השגת האמת ולאו דווקא היופי. מסיבות אלו, יחסית לדורות הקודמים, דור זה תרם מעט יחסית לשירה, לסיפורת או לדרמה.

יחד עם זאת, במאה זו חלה התפתחות נוספת בספרות הצרפתית, בעקבות עריכת האנציקלופדיה בידי דידרו וד'אלמבר. קיים במאה זו מעבר מסגנון הברוק והקלסי למבשרי הרומנטיציזם (1760-1820), אבל תרומתה העיקרית היא בתחום ההגות. שלטו מבחינה פילוסופית מונטסקייה, רוסו וולטר; והוגים אלו קראו לשינויים במשטר ובחברה, לרבות על ידי הפרדת הרשויות. וולטר החד והשנון בלשונו ביטא את דעותיו החתרניות גם במחזותיו, לרבות ב-'קנדיד' ('התמים') וב-'זאדיג' וגם ברומנים הפילוסופיים שלו. ביצירתו במיוחד, קיימת חתירה נגד כוחה של הכנסייה, רדיפת הפרוטסטנטים, ניצול הכוח הפוליטי, הצנזורה והאבסולוטיזם 'הנאור'. מונטסקייה ביטא את דעותיו הרדיקליות ב-'מכתבים פרסיים', שבהם הוא מעתיק את המציאות הצרפתית לפרס הרחוקה. יצירת המופת של זה היא 'על רוח החוקים'. בדומה אליו אמנם רוסו כתב את הרומן 'אמיל', שבו הוא מעלה את הגיגיו על החינוך הראוי שיהיה לטבע. אבל יצירתו החשובה ביותר היא 'האמנה החברתית', אשר סללה את הדרך למהפיכה הצרפתית (1792).

Jean-Jacques Rousseau (painted portrait).jpg
רוסו

במקביל להתעצמות הזרם השכלתני וכתגובה אליו, התפתח זרם סנטימנטלי, המבשר את הרומנטיציזם. סופריו של הדור ביקשו להתרחק מהרציונליות ובמקום זאת לחקור את הנפש האנושית ולתת במה לרגשותיו ורגשנותו. 'וידויים' לרוסו היא יצירה בנוסח סנטימנטלי; והיא חוקתה בידי אבא פרבו ברומן 'מנון לסקו'. יוצרים בולטים נוספים הם מאריבו וכן בומרשה; אשר כתב את 'הספר מסויליה' ואת 'נישואי פיגארו'. כמו כן, מורגשת השפעתו של הרומן הריאליסטי, אשר כדוגמתו משגשג באנגליה – לדוגמה ביצירתו הספרותית של דידרו, שתיאר את אורחות חייה של הבורגנות, או ביצירותיהם של אבא פרבו ופייר דה מאריבו. בין היוצרים הנוספים של התקופה, ניתן למנות את הסופרים ניקולא אדם רטיף, פייר שודרלו דה לקלו (שכתב 'היחסים המסוכנים'), ברנדן דה סן-פייר ('פול ווירז'יני'), אטיין דה סנאנקור, בנז'מן קונסטן, ומאדאם דה סטאל. בלטו בזרם הפרה-רומנטיציזם הסופר פרנסואה דה שאטובריאן וכן המשורר אנדרה שנייה.[5]

הספרות הצרפתית במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסופרים הצרפתים הגדולים של המאה הי"ט
Victor Hugo by Étienne Carjat 1876 - full.jpg
ויקטור הוגו

הספרות הצרפתית במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 צמחה על רקע תקופה רבת התהפוכות במישור החברתי, המדיני והמשטרי. מבחינה ספרותית-היסטורית ניתן בעצם לתחמה בין המהפיכה הצרפתית (1789) לבין מלחמת העולם הראשונה (1914). המהפיכה הצרפתית גרמה לשידוד מערכות; ולאחריה בצרפת התרחשו מהפיכות משטריות בזו אחר זו – דיקטטורה, קיסרות, מונרכיה בדגם הישן, מונארכיה חוקתית, רפובליקה, שוב קיסרות, ושוב משטר רפובליקני. יחד עם זאת, בסוף המאה ה-19 גם נפתרו הסוגיות הפוליטיות הבוערות שהעלו פרשת דרייפוס ותנועת הבולנז'יזם, אשר גרמו לשסע בחברה הצרפתית. כמו כן, במהלך מאה זו חוקק חוק חינוך חובה לכל; וכן צרפת הגיעה להישגים טכנולוגיים ותעשייתיים חסרי תקדים. בתקופה זו צרפת הייתה למעצמה קולוניאלית ובינלאומית רבת עוצמה. בעקבות כל אלו, לקראת סופה של תקופה זו הלכו והתמסדו ערכי הרפובליקה; עלה כוחם של הבורגנות ומעמד הפועלים, על חשבון הכנסייה והאצולה; וכן חלה עליה בחופש הביטוי.

במאה זו היצירה הספרותית שגשגה באורח מרשים: בין המשוררים הבולטים נמנים Lamartine, Vigny, Musset, Hugo, Baudelaire, Rimbaud, Verlaine, Mallarmé ועוד. בין הסופרים הבולטים נמנים Stendhal, Balzac, Dumas, Hugo, Flaubert, Zola, Maupassant, Verne ועוד. במישור המחזאות ראויים לציון Musset, Hugo, Edmond Rostand ועוד. מלבד הרומנטיציזם, בין התנועות הספרותיות המובילות ניתן למנות את הריאליזם והנטורליזם; לקראת סוף המאה, הצטרפו לאלו הפרנסיאניזם והסימבוליזם, אשר מבשרים את המאה העשרים – וכל התנועות הללו למעשה קמו כתגובת נגד לרומנטיציזם ופרחו בעיקר במחצית השנייה של המאה ה-19. שלא כרומנטיציזם, מרבית תנועות אלו ביקשו לתאר את המציאות מבלי לעשות אידיאליזציה שלה.

Lamartine par Ary Scheffer.png
למרטין

הזרם הרומנטי והזרם הריאליסטי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, במחצית הראשונה של המאה משגשג במיוחד הרומנטיציזם, שהופיע כתגובה לקלסיציזם. תנועה זו ספגה את השראתה משייקספיר, וכן מרונמטיקנים מאנגליה ומגרמניה (סקוט, ביירון, גטה). תנועה זו לא התארגנה כאסכולה מגובשת, בעלת תוכנית מוצהרת; אבל בכל זאת, רבה הייתה ההשפעה על התפתחותה של כתבי עת, שהתפרסמו באותה העת, והתוו את דרכה. למורת רוחה של מתנגדיה, תנועה זו העלתה על נס את הדמיון, העולם הרגשי, המרה השחורה, הסבל האנושי והשקפה אישית של האדם והעולם. אוצר המילים של תנועה זו עשיר בדימויים מתחום הלילה, היחיד, המוות, הילדות, הבדידות, הערגה לאירועי העבר (במיוחד ימי הביניים), המסתורין, הייסורים, האל, הגורל וכדומה. כאמור, בין ראשוני יוצריו נמנים מאדם דה סטאל ושאטובריאן. בספרו של זה על 'גאוניותה של הנצרות', שאטובריאן טען כי הדת מחזיקה את המדינה, ולכן שומה על האדם להאמין באלוהים. בספרו 'זיכרונות שלאחר המוות' הוא כתב: "כאשר אנו מתים האדמה מגלה את חיקה כדי לקבלנו, מצמיחה דשא ופרחים על קברנו, והופכת אותנו לחומר שממנו נוצרים חיים חדשים."[6]

Revised detail of daguerreotype taken in 1842
בלזק

הזרם הרומנטי הלך ונטמע לתוך הזרם הריאליסטי והנטורליסטי, ולעיתים קרובות אותם היוצרים כתבו בשני הסגנונות. ראויות לציון יצירותיהם של ז'ורז' סאנד ושל בלזק, שמבשר את הריאליזם. בלזק ערך את 'הקומדיה האנושית', המכילה לדוגמה את 'אבא גוריו'. יצירה כבירה זו כוללת 91 יצירות גמורות, בהן רומנים, נובלות ומאמרים, ועוד 46 יצירות שלא הושלמו. עוד דמויות בולטות ברומנטיציזם הצרפתי הם אלפרד דה ויניי, תיאופיל גוטייה, סטנדל (שכתב 'אדום ושחור', ו-'מנזר פרמה') וכן אלכסנדר דיומא האב, (שכתב את 'שלושת המוסקטרים' ואת 'הרוזן ממונטה-קריסטו'). בקוים כלליים הרומנים עוסקים באני (שאטובריאן), בנושאים מההיסטוריה הצרפתית (הוגו, דיומא, גוטייה, פלובר), בנושאים ריאליסטיים מחיי היומיום (זולה, מופאסן, פלובר, סטנדל) ובנושאים חברתיים (הוגו, ז'ורז' סנד). זולה גם הצטיין ברומן הנטורליסטי ביצירתו הכבירה ה-Rougon-Mackart.

השירה של המאה הי"ט מתאפיינת לרוב באורכה וברגישותה. בין המשוררים הרומנטיקנים נמנים בצד למרטין - יוזם הזרם - וויקטור הוגו, גם דה מיסה המיסטי וז'ראר דה נרוול, ששילב ביצירתו יוצאת הדופן את הפנטסטי והמסתורי. אלואיזיוס ברטראן יסד את השירה בפרוזה; ושמו יצא לתהילה בזכות יצירתו האלמותית "גספאר של הלילה" (Gaspard de la nuit). ויקטור הוגו נחשב לאחד מגדולי היצירה בשפה הצרפתית והוא הצטיין בשירה ובנובלה. ספריו המוכרים ביותר הם הרומנים "הגיבן מנוטרדאם" ו"עלובי החיים" וכן יצירתו השירית 'קורות העיתים' ו-'התבוננויות' (La Legende des Siecles, Les Contemplations). הוא גם כתב מחזה, בשם 'הרנני'.

Charles Baudelaire by Étienne Carjat, 1863
בודלר
Zola in 1902
אמיל זולא

אסכולת הפארנאס ואסכולת הסימבוליזם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

משוררי אסכולת הפארנאס התנגדו לגישה הרגשנית המוגזמת של הרומנטיזם והושפעו מהאימפרסיוניזם. הם צידדו בהתאפקות ובהתנתקות מנושאים אישיים; וכן התנגדו להתעסקותה של השירה בנושאים פוליטיים וחברתיים. לדעתם, מטרתה העיקרית של השירה היא היופי; וגישתם התבססה על האידיאל של "אמנות לשם אמנות" של התנועה האסתטית; אשר בין מנסחיה היו תאופיל גוטייה ותאודור דה באנוויל. הם כתבו בסגנון נוקשה ועשו שימוש במילים נדירות, לרבות מהמסורת הקלאסית; ובמטפורות מתחום הפיסול, כדי להדגיש את נוקשותה של שירתם. אסכולת הפרנאס התפרסמו תודות לשלושה קבצים, שכללו שירים של כ-100 משוררים ובהם: שארל מארי רנה לקונט דה ליל (שהיה אבי אסכולה זו), תאופיל גוטייה, תאודור דה באנוויל, שארל בודלר, פול ורלן, סטפאן מלארמה, סילי פרידום ופרנסואה קופה. בודלר התפרסם תודות לספר השירה שלו 'פרחי הרוע'. לאסכולה זו נודעה השפעה בין היתר על המשוררים הצרפתיים הסימבוליסטיים.

פורטרט קבוצתי של אנשי רוח מסוף המאה ה-19, הכולל את רמבו וורלן

הסימבוליזם (1885–1914), שמצא את ביטוי גם בציור, קם כמשקל נגד לרעיונות הזרם האימפרסיוניסטי ששרר בתקופה, וכן הושפע מהזרם הרומנטי ומעבודותיו של קבוצת הפרה-רפאליטים האנגלית. יחד עם זאת, בדומה לתנועה האימפרסיוניסטית, הסימבוליזם קם כנגד הרומנטיציזם והריאליזם בעת ובעונה אחת. בשנת 1886 פרסם המשורר ז'אן מוראס מניפסט על הסימבוליזם בתחום הספרות. בשנת 1901 פורסמה הגדרה של הסימבוליזם בציור, על ידי מבקר בשם אלברט אוריה; אשר טען כי "השירה הסימבוליסטית שואפת לעטוף את הרעיון במעטה של צורה" וכי "היצירה האמנותית חייבת להיות סינתטית, סובייקטיבית ודקורטיבית". המשותף ליוצרי סגנון זה היה השימוש בצורות ובדימויים שנתפשו כמעוררי אסוציאציות וחסרי הגדרה מילולית. בעבודותיהם ישנן רמיזות לרעיונות ובעיקר לרגשות, שאותן הם ביטאו בעזרת דימויים ספרותיים ומיתולוגיים. בדומה לקודמיהם, אסכולת הסימבוליזם ביקשה לעסוק ב-'אמת'; אבל שלא כמותם, אמיתתם לא התמצתה בעובדות האובייקטיביות, אלא במציאות המסתורית והבלתי נראית לעין. מבחינה ספרותית היא הושפעה מנורוול ובודלר; ומבחינה הגותית, היא הושפעה מכתביהם של אנרי ברגסון, שארל פגי, רומן רולאן, שארל מוראס ומוריס בארס. בין יוצריה הבולטים של תנועה זו נמנים ארתור רמבו, פול ורלן, סטפאן מלארמה, פרנסיס ז'אם, ולוטראמון; ולצידם ז'יל לפורג, וילייה דה ל'איל אדם, ז'אן מוראס, גיסטו כהן, פול פור ואלבר סאמן. בין הסופרים נמנים פול בורז'ה, אנטול פראנס, פייר לוטי וקולט. בין המחזאים נמנים ויקטוריין סארדו, פרנסואה דה קירל, קורטלין, פול ברנרד, ובעיקר אדמון רוסטן, פול קלודל, ואלפרד ז'ארי, שמבשר את התיאטרון הגרוטסקי.[7]

Marcel Proust vers 1895.jpg
מרסל פרוסט
סרטר ובובואר

ספרות המאה ה-20

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרותה הענפה של המאה ה-20 צמחה בצילן של שתי מלחמות העולם ועל רקע רוח החופש שנשבה לפניהן וביניהן; וכן ההתפתויות ההיסטוריות והתרבותיות שאירעו בעקבותיהן – וביניהן ניצחונה של צרפת במלחמות והתפרקות האימפריה הקולוניאלית הצרפתית, לאחר מחלוקות חמורות בחברה הצרפתית. התנועות הספרותיות העיקריות שצמחו במאה ה-20 הן הסוריאליזם, (רוברט דסנוס, אנדרה ברטון ופול אלואר – Paul Éluard, André Breton, Robert Desnos), המבשר שינוי בשירה; האקזיסטנציאליזם, בעל העומק הפילוסופי, (גבריאל מרסל, סרטר, סימון דה בובואר, אלבר קאמי ומוריס מרלו פונטי – Gabriel Marcel, Jean-Paul Sartre, Simone de Beauvoir, Albert Camus et Maurice Merleau-Ponty), הרומן החדש (נטלי סארוט, אלן רוב-גרייה – Alain Robbe-Grillet, Nathalie Sarraute) ותיאטרון האבסורד (סמואל בקט, אנטונן ארטו, אאוז'ן יונסקו, וארתור אדמוב – Antonin Artaud, Samuel Beckett, Eugène Ionesco, Arthur Adamov).

השירה במאה ה-20

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלבר קאמי מקבל פרס נובל

לפחות בתחילתה, השירה במאה ה-20 היא יורשתה של המאה הי"ט הדקדנטית; ובין הסימבוליסטים נמנים סולי פרודהום, סן-פול-רו, אנה דה נואיי, אפולינר ופול ולרי. אליהם מצטרפים מחדשי השירה הצרפתית של התקופה פרנסיס ז'אם, ופול פורט, אשר מתארים את צניעות היומ-יום וכן אמיל ורהרן, אשר מושפע מהנוף העירוני. בצד זרם זה, צומח זרם המכונה 'משוררי האל', שנציגיו הם שארל פגי, פול קלודל ומארי נואל, אשר מקבלים את השראתם מאהבת המולדת והאל. תחילת המאה היא גם מאת 'המגלים' כדוגמת בלז סנדררס, גיום אפולינר, מאקס ז'קוב, סן-ז'ון פרס ופייר רברדי. אלו חוקרים את 'הרוח החדשה', בחיפושם אחר נוכחות המודרניות (ברחוב, בנסיעה, בטכניקה). שירתם מתאפיינת בהיעלמות החרוז, הפיסוק, המקצב המטרי ובניצול הבעתיות הדימויים, משאבי המקצב האחרים והסונוריות. יוצרים אלו מבשרים את הדדאיזם של טריסטן צארה ולאחריו של הסוריאליזם, אשר מוסר לשירה את חקירת התת-מודע, כדוגמת ארתור רמבו. הכתיבה האוטומטית מופיעה מסיבות דומות. משוררי הזרם הזה הם בראש ובראשונה אנדרה ברטון ('נדיה', 'שיגעון האהבה'), וכן רוברט דסנוס, לואי אראגון, פיליפ סופו, בנז'מן פרה ופול אלואר. אלו פועלים בהשראת הציירים דאלי, ארנסט, מגריט או מירו. בהשראת הכיבוש הנאצי של צרפת, משוררים כאראגון, אלואר, רנה שאר ורנה-גי קאדו מצטרפים למפלגה הקומוניסטית וכן מזדהים עם הרזיסטנס – ויוצרים ספרות מגויסת. דסנוס נפטר במחנה נאצי ואילו מקס ז'אקוב הלך לעולמו במחנה דראנסי.

למן המחצית השנייה של המאה ה-20 מתפתחת שירה אישית - ולזרם זה נמנים ז'אן קוקטו, הנרי מישו ההבעתי, ז'אק פרוור משורר הדלות, פרנסיס פונז' הכותב שירה תיאורית בפרוזה. המשוררים הבאים מתארים רגשות ומהללים את העולם: ז'ול סופרויאל, איב בונפואה. אמה סזר מהאנטילים, וכן האפריקאים לאופולד סדר סנגור ובירגו דיאפ מביאים לשירה טביעות מארץ זרה. במחצית השנייה של המאה ה-20 גדלה תפוצתו של התקליט, ובעקבות כך נשמעים בחוצות שיריהם ולחניהם של בוריס ויאן, ליאו פרה, ז'ורז' ברסנס, ז'אק ברל וז'אן פרה. אף כי לאחר המלחמה, הסוריאליזם מאבד מתנופתו, הוא ממשיך להשפיע על הנעשה בשדה זה במחצית השנייה של המאה ה-20. בין המשוררים המשתייכים לזרם זה בעשור החמישי נמנים איב בונפואה, ז'אק דופן, פיליפ ז'אקוטה ואנדרה דה בושה; אשר זונחים את הסוריאליזם ופונים לעבר יצירת שירה החפצה באותנטיות, וחשדנית לגבי פעלולים לשוניים, לרבות של המטפורה. עולה כוחם של 'התנועה הלטריסטית' (איזידור איזו), 'השירה הסונורית' (אנרי דושן) ו-'השירה-פעולה' (ברנרד היידזיאק). אלו מנצלים את התקליט לשם יצירת שירה המבוססת האורליות. בשנות ה-60 מתפתחת שירה ניסיונית, כדוגמת רמון קנו, אשר מציב מגבלות צורניות על היצירה השירית. בהשראת ז'אן-מרי גלז, באותו עשור גם מתפתח 'הליטרליזם', בידי אמנואל הוקר, אן-מרי אלביאש. בשנות השבעים, בהשראת הפופ האמריקני מתפתח 'ההריאליזם הפואטי החדש' - שבין נציגיו נמנים קלוד פליאו, דניאל ביגה ואלן ז'גו. במקביל מתפתח זרם 'המשוררים החשמליים' בידי מישל בולטו, ז'אק פרי ומטייה מסאז'יאה. בשנות השמונים בולטים בשירה, היוצרים גי גופט, מארי-קלר בנקר, ז'מס סאקרה וז'אן מישל מופואה.

סמואל בקט

מחזאות המאה העשרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחצית הראשונה של המאה העשרים מתאפיינת בהישרדות 'תיאטרון הבולבר' (שדרה), שהוא מטבעו מבדר וסאטירי. בין היוצרים של זרם זה נמנים ז'ול רומן, מרסל פניול, סשה גיטרי, מרסל אשאר, אנדרה רוסן. זרם זה מיוצג לקראת סוף המאה ה-20 בידי אנייס ז'אווי, ז'אן פייר בקרי ויסמינה רזה. בולט ביצירתו הוא ז'אן אנויי, אשר משלב ביצירתו גישה מוסרית כלפי האנושות, המהולה בנושאים מצחיקים ועוקצניים. במקביל, ממשיך להתפתח המחזה הספרותי, תחילה בידי פול קלודל, אשר יצירתו טבועה באמונה נוצרית לירית, העשירה במוטיבים היסטוריים. בהמשך, קיימת חזרה לעיסוק במוטיבים מיטולוגיים בידי ז'אן קוקטו, ז'אן ז'רודו, אלבר קאמי, ז'אן פול סרטר ואנרי דה מונטרלן, אשר מרבה לעסוק בנושאים היסטוריים. בהשראת הרעיונות הקומוניסטיים ומורכבות החיים המודרניים מתפתח תיאטרון האבסורד, אשר נציגיו הבולטים הם א'ז'ן יאונסקו וסמואל בקט. לקראת סוף המאה, בולטים במחזאות היוצרים ז'אן קלוד גרומברג, ברנרד מארי קולטס וז'אן קלוד בריסויל.

הנובלה במאה העשרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינה רעיונית סוגה רחבה זו ממשיכה לשלב נושאים ישנים, בנושאים חדשניים, כגון מקומם של המספר, של הדמות ושל העלילה. אנטול פרנס כתב פרסקות חברתיות והיסטוריות בנוסח רומנסקי. בספרו "אי הפינגווינים" הוא נאבק במושגי האלוהים, הרכוש הפרטי, המולדת והסגידה לאישים גדולים; וכן נאבק נגד הקלריקליזם, המיליטריזם והאנטישמיות. פרסקות חברתיות כתבו גם רוז'ה מרטן דו גרד ('בית טיבו'), ז'ול רומן ('אנשים בעלי רצון טוב', שהוא מחזור רומנים ב-28 כרכים), ז'ורז' דוהאמל ('הכרוניקה של משפחת פסקייה') וז'אן פול סרטר ('דרכי החרות'). במקביל הנובלה ניזונה מאירועי המלחמה (אנרי ברבוס ['האש'], רולן דורז'לס ['צלבים מעץ']), מהנערות (אלן פורנייה ['מולן הגדול'], רומן רולן ['ז'אן כריסטוףי] ורמון רדיגה ['גוף אחוז שד']), ממעמד האישה (קולט, בסדרת הרומנים בשם 'קלודין']), מהרגיונליזם (לואי פרגו ['מלחמת הכפתורים'], ז'אן ז'יאונו, אנרי בוסקו), מתהיות מוסריות ורוחניות (ז'ורז' ברנאנוס ['תחת שמשו של השטן'], פרסואה מוריאק ['טרז ד'קיירו'], מרסל ז'והנדו ['נעוריו של תיאופיל'], שארל פליסנייה ['אוגוסטן'] וז'וזף מאלג ['האדון כאן']). נציגי זרם התודעה הם מוריס בארס, פול בורז'ה, ומורי הדור בתחום זה הם מרסל פרוסט, שממש מחדש את צורת הרומן, ונחשב לבולט של סופרי זרם התודעה הצרפתי ('בעקבות הזמן האבוד') ואנדרה ז'יד ('מזונות ארציים', 'אם ימות הזרע', 'מרתפי הוותיקן'). ממשיכיהם הם אלבר קאמי ('הזר') וז'אן פול סרטר ('הבחילה'). ראויים לצין הם גם ולרי לארבו ('פרמינה מרקז') ופול מורן ('האיש הלחוץ'). ז'אן ז'נה מעורר סקנדלים, עם הנובלות הבארוקיות שלו, שבהן הוא משלב מוטיבים ארוטיים והומוסקסואליים ('נוטר דאם של הפרחים'). משקלם של אירועים היסטוריים נותנים את אותותיהם על הנובלה המגויסת אצל אנדרה מאלרו ('חיי אנוש'), אנטואן דה סן-אקסופרי ('הנסיך הקטן', 'ארצו של אדם') וכן אצל קאמי ('הדבר'). לעומתם, האנטי-גיבור מככב אצל לואי-פרדיננד סלין, המתמודד עם האי-גיון של עולמם של העשוקים מכל היבשות ב-"מסע אל קצה הלילה".

אין ספק כי חדשנות ניכרת ביצירותיהם של פרוסט וסלין. מלרו הושפע מהקולנוע, בדומה לקודמו רוז'ה מרטן די גאר. ברטון, הוא אבי הסוריאליזם הצרפתי ('נאדיה', 'אהבה משוגעת'). בעקבותיו הלכו אדמון קנו ('פיירו חברי', 'זזי במטרו'), בוריס ויאן ('קצף הימים', 'העשב האדום'), ז'וליאן גראק ('חופם של הסירטים'). מצדו, בסיפוריו אנדרה זיד מרבה בהצגת נקודות השקפה מגוונות ב-'זייפני הכספים'. ב-'זר' ותחת השפעה אמריקנית, קאמי מציג דיאלוג פנימי מנוכר. ז'אן ז'יונו מתבסס במטפורות יצירתיות ב-'שירו של עולם'. פרסיס קרקו ('האיש הרדוף'), מארסל אמה ('הסוסה הירוקה') ואלבר סימונן מנצלים את עושר הסלנג ביצירותיהם. בשנות ה-50 מופיע הרומן החדש, שמציג מחקר צורני סיסטמטי, מעין מעבדתי. יוצרים אלו פועלים לשם היעלמות המספר, הדמות, העלילה וזמנה לטובת תיאור הסובייקטיביות של החיים, והאנדרלמוסיה השוררת בהם (אלן רוב גרייה ['המחקים'], מישל בותור ['השינוי'], קלוד סימון ['הדרך לפלנדריה'] ונטלי סרוט ['הפלנטריום']. עוד ראויים לציון בזרם זה פרסואז סגאן ('שלום עצבות'), הנרי טרואייה ('אורם של צדיקים'), הרבה באזן ('צפע באגרוף', רובר סבטייה ('הגפרורים השוודיים') ופרנסואה נוריסייה ('גרמנייה'). בצד נובלות נסיוניות אלו, מופיעים סופרים רבי-תהודה כמרגריט יורסנר ('זכרונות הדריאן', 'המלאכה בשחור'), מרגריט דורס ('מודרטו קנטבילה', 'המאהב'), אלבר כהן ('יפת האדון'), מישל טורנייה ('יום שישי') ולה קלזיו ('המשפט', 'המדבר').

לצד ספרות רצינית זו, משגשגת גם הנובלה העממית, העוסקת במדע בדיוני, בהיסטוריה, ובסיפורי מתח משטרתיים. ספרות זו מושפעת מהספרות האמריקנית, לרבות הרומן השחור; ובין יוצריה נמנים: ז'ורז' סימנון ('הכלב הצהוב'), בואלו-נרסז'אק ('זאת שלא הייתה יותר'), ליאו מלה ('נסטור בורמה והמפלצת'), ז'אן ווטרן ('חום אימים'), ז'אן פאטריק מאנשט, דידיה דנינקס ('המוות אינו שוכח איש'), פיליפ דז'יאן ('כחול כמו השאול'), זאן-כריסטוף גראנז'ה ('נהרות אדומות'). בין יוצרי הרומן ההיסטורי נמנים: מוריס דרואון ('המלכים המקוללים'), ז'יל לפוז' ('קרב ואגרם'), רובר מרל ('עושרה של צרפת') ופרסואז שאנדרנאגור ('החדר'). מגמה נוספת בספרות סוף המאה העשרים מתבטאה בריבוי סיפורי מסעות (הנרי דה מונפרייד, 'סודות הים האדום'). היא באה לידי ביטוי גם רומני פעולה אקזוטיים דוגמת אלו של ז'אן לארטגי ('הסנטוריונים'), ז'אן הוגרון ('לילה הודו-סיני') ולואי גארדל ('פורט-סאגאן'). בתחום המדע הבדיוני והפנטסטי ניתן לציין את יצירתו של רנה בארז'אבל ('ליל הזמנים'), מישל ז'ורי ('הזמן הבלתי ברור'), וברנר ורבר ('הנמלים'); אשר מתקשים להתחרות עם היצירות המתורגמות.

עוד מגמה בספרות הצרפתית ניכרת בסיפורים אוטו-ביוגרפיים וראויים לציון בסוגה זו הם מרסל פניול ('תהילתו של אבי'), מרסל ז'אנדו ('מסה על עצמי'), סימון דה בובואר ('זכרונות של נערה מסודרת'), ז'ן פול סרטר ('המילים'), ז'וליאן גרין ('ארץ רחוקה'), רנה טייסדר ('אמונתו של משוגע'), נטלי סרוט ('ילדות'), ז'ורז' פרק ('זיכרון ילדות'), מרגריט יורסנאר ('ארכיונים מהצפון') והרבה גיבר ('לחברי שלא הציל את חיי'), פטריק מודיאנו ('רחוב הבוטיקים החשוכים'), פרנס הוסר ('הבית של התשוקה'), אני ארנו ('הרחבה'), ז'אן רואו ('שדות הכבוד') וקריסטין אנז'ו ('סוגיית אנז'ו').[8]

זוכי פרס נובל לספרות אשר כתבו בצרפתית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרס נובל הוענק בעיקר למן המאה ה-20, ואלו הם זוכי הפרס לספרות הצרפתיים:

אבני דרך בספרות הצרפתית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
האוטו-דה-פה של פנגלוס – איור לספר "קנדיד" מאת וולטר

יצירות לתיאטרון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Brereton, Geoffrey. A short history of French literature (Penguin Books, 1976) Burgwinkle, William, Nicholas Hammond, and Emma Wilson, eds. The Cambridge history of French literature (Cambridge University Press, 2011) Cobb, Richard, Promenades: a historian's appreciation of modern French literature (Oxford University Press, 1980) Harvey, Paul, and Janet E. Heseltine, eds. The Oxford companion to French literature (Clarendon Press, 1961) Denis Hollier, ed. A New History of French Literature, Harvard University Press, 1989, 1150 pp. France, Peter. The New Oxford Companion to Literature in French, (Oxford University Press, 1995), 926 pp., ISBN 0-19-866125-8 Kay, Sarah, Terence Cave, Malcolm Bowie. A Short History of French Literature (Oxford University Press, 2006), 356 pp., ISBN 0-19-929118-7 Reid, Joyce M.H. The concise Oxford dictionary of French literature (Oxford UP, 1976)
  2. ^ Michel Zink : Littérature française du Moyen Âge, PUF, col. « Quadrige », Paris, 2004 (ISBN 2-13-054673-0), Introduction à la littérature française du Moyen Âge, Livre de Poche, 1990 ; Geneviève Hasenohr et Michel Zinc, Dictionnaire des lettres françaises : le Moyen Âge, Fayard, coll. « La Pochothèque », Paris, 1992 ; (en) Urban Tigner Holmes Jr., A History of Old French Literature from the Origins to 1300, F.S. Crofts, New York, 1938 ; Poésie lyrique au Moyen Âge, Larousse, coll. « Classiques Larousse », Paris, 1975. Charles Baladier, Aventure et discours dans l'amour courtois, Éditions Hermann, 2010, (ISBN 978 2 7056 7022 1).
  3. ^ 1995 Janine Garrison, A History of Sixteenth Century France 1483-1598: Renaissance, Reformation and Rebellion, Macmillan, תרגום מצרפתית - Seuil, 1991 עמינדב דיקמן, שירת הכוכבים - אנתולוגיה משירת צרפת במאה הט"ז, הוצאת כרמל ירושלים, 1996
  4. ^ Antoine Adam, Histoire de la littérature française au xviie siècle, collection « Bibliothèque de l’Évolution de l’Humanité », Éditions Albin Michel, 1997, 3 vol. Michèle et Michel Chaillou, Petit guide pédestre de la littérature française au XVIIe siècle : 1600-1660, Hatier, coll. Brèves littérature, 1990 ; repris sous le titre La Fleur des rues, Fayard, 2000 ; et Pocket, coll. Agora, 2017. Joan Dejean, Le dix-septième siècle, dans Martine Reid (dir.),, Paris, Folio, 2020, 1035 ISBN 978-2-07-046570-5) Jean Rohou, Histoire de la littérature française du XVIIe siècle, Presses universitaires de Rennes, 2000.
  5. ^ Alexandre Cioranescu, Bibliographie de la littérature française du dix-huitième siècle, Paris, Éditions du Centre national de la recherche scientifique, 1969. Michel Delon, Pierre Malandain, Littérature française du xviiie siècle, Paris, Presses universitaires de France, 1996. (ISBN 978-2-13-047405-0) Béatrice Didier, Histoire de la littérature française du xviiie siècle, Paris, Nathan, 1992. (ISBN 978-2-09-190038-4). Jean Goulemot, Didier Masseau, Jean-Jacques Tatin-Gourier, Vocabulaire de la littérature du xviiie siècle, Paris, Minerve, 1996. (ISBN 978-2-86931-083-4). Michel Kerautret, La Littérature française du xviiie siècle, Paris, Presses Universitaires de France, 1983. (ISBN 978-2-13-037981-2). Michel Launay, Georges Mailhos, Introduction à la vie littéraire du xviiie siècle, avec la collaboration de Claude Cristin et Jean Sgard, Paris, Bordas, 1984. (ISBN 978-2-04-015667-1). Angus Martin, Vivienne G. Mylne, Richard Frautschi, Bibliographie du genre romanesque français, 1751-1800, Londres, Mansell, 1977. Nicole Masson, Histoire de la littérature française du xviiie siècle, Paris, H. Champion, 2003. (ISBN 978-2-7453-0886-3). François Moureau, Georges Grente, Dictionnaire des lettres françaises. Le xviiie siècle, Paris, Fayard, 1995. (ISBN 978-2-213-59543-6). Anne Chamayou,, Paris, Presses universitaires de France, 1999, 202 ISBN 2-13-049894-9 Yasmine Marcil,, Paris, Honoré Champion, 2006, 650 ISBN 978-2-7453-1330-0 Christie McDonald (en), Le dix-huitième siècle (1715-1793), dans Martine Reid (dir.),, Paris, Folio, 2020, 1035 ISBN 978-2-07-046570-5
  6. ^ שארובריאן עוד כתב את 'אתלה' ו-'רנה', שפורסמו בעברית.
  7. ^ Desyeux-Sandor Monique, Anthologie de la littérature française, XIXe siècle, Paris, Librairie générale française, 1995.
  8. ^ La Littérature française du xxe siècle, Patrick Brunel (éditions Armand Colin, 2002)