אל-מוואחידון

הח'ליפות המוואחידית
الخلافة الموحدية

דגל
ממשל
משטר	ח'ליף
שפה נפוצה	ערבית, שפות ברבריות, מוזראבית
עיר בירה	מרקש, טינמל
גאוגרפיה
יבשת	אירופה, אפריקה
היסטוריה
הקמה
תאריך	1121
פירוק
תאריך	1269
ישות קודמת	מוראביטון
כלכלה
מטבע	דינר

לוחם אל-מוואחידון. ציור AI בהשראת תיעודים היסטורייים, בעריכת מנדי מגדל.

אל-מֻוַואחִידוּן (בערבית: الموحدون – ה"מייחדים" או "מונותאיסטים") הייתה שושלת מורית בֶּרבֵּרית אסלאמית שנוסדה במאה ה-12 בעיירה הקטנה טינמל שבהרי האטלס (במרוקו של היום) וכבשה את כל צפון אפריקה, מסהרה המערבית במערב עד מצרים במזרח וספרד המוסלמית בצפון. השושלת הוקמה על ידי עבדאללה אבן תומארת, שאיחד את שבטי המסמודה הברברים, הביס את שליטי המגרב הקודמים המוראביטון והרחיבו את שלטונם אל אל-אנדלוס בחצי האי האיברי. מנקודת שיא זו החלה השושלת לאבד מכוחה והשפעתה: תחילה אבדו הנחלות בספרד לקואליציה של שליטים נוצריים בתהליך הידוע גם כרקונקיסטה. לאחר מכן, במאבקים מול השושלת המרינית, ובתהליך התפוררות איטי שהסתיים עם הרצחו של השליט האחרון בשנת 1269 וכיבוש מרקש על ידי אויביהם, ירדו המוואחידון מבימת ההיסטוריה. השושלת ידועה ביחסה הקשה ללא-מוסלמים, אותם היא העמידה בשלב מסוים בפני הברירה; התאסלמות, מוות או גירוש.

היסטוריה

רקע

הח'ליפות של אל-מוואחידון החלה לקרום עור וגידים כאשר עבדאללה אבן תומארת פיתח במהלך לימודיו ונדודיו, באל-אנדלוס ולאחר מכן בבגדאד, תאולוגיה המבוססת על כתבי אבו חאמד מוחמד בן מוחמד אל-ע'זאלי ולפיה קיימת רק תפיסה אחת, תכונה אחת ושם אחד של האלוהים ותלמידיו נקראו לפי כך בשם אל-מוואחידון לאמור "המאמינים באחדות האלוהים". אבן תומארת חזר למגרב בשנת 1117 ובמקביל להפצת משנתו הקיצונית הטיף כנגד סגנון החיים הראוותני של שליטי שושלת המוראביטון וכנגד תמיכתם באסכולה המאלכית של אסלאם סוני בעוד אבן תומארת פיתח את תפיסת עולמו הדתית על בסיס האסכולה הט'אהרית הדוגלת במשמעות הגלויה (ט'אהר) של הטקסטים הקדושים, הקוראן והמסורת המוסלמית. פעילות החתרנית וגישתו חסרת הפשרות הביאה להגלייתו מעיר לעיר עד שהגיע אל העיירה מלאללה ושם החל להטיף בפני קהל שהלך וגדל ובהם גם עבד אל-מואמין יורשו.

התגבשות המוואחידון

בשנת 1120 נדד עבדאללה אבן תומארת מאזור אלג'יר אל מרוקו ועצר בעיר פאס שם הוא תקף את אחותו של שליט העיר שהלכה ללא חג'אב לכיסוי ראשה וגופה כמנהג נשות הברברים; הוא גורש מהעיר ופנה למרקש שם הוא נכנס לוויכוח דתי-תאולוגי ציבורי עם כוהני הדת שבעיר; אלו דיווחו לאמיר עלי אבן יוסף כי אבן תומארת הוא כופר מסוכן ודרשו כי הוא יאסר וישפט; האמיר החליט שלא לעורר את חמת ההמון והמטיף הכריזמטי עליו וגירש את אבן תומארת מהעיר אל כפר לא ידוע, שם עבר אבן תומארת להתגורר במערה. בדרשה שנשא בשנת 1121 עבדאללה אבן תומארת טען בפני תומכיו שהוא משושלת הנביא מוחמד; על כך הוסיף את הטענה שהוא המהדי, שפירושו המונחה נכונה (בידי האל),או מדריך מטעם האלוהים, שיושיע את העולם מאלימות ואי-צדק, ויחזיר את האסלאם למסורותיו המקוריות של הנביא מוחמד. לאחר הכרזה זו הוא ברח אל מקום מסתור בהרי האטלס וקיבץ סביבו שבטים מקומיים. בשנת 1124 הם הקימו את מבצר טינמל ששימש מאז כמרכז רוחני ומפקדה צבאית של האל-מוואחידון. במשך שמונה שנים שכנו אבן תומארת ותומכיו במבצרם ונקטו שיטות של לוחמת גרילה כנגד הצבא של המוראביטון.

בטינמל ארגן אבן תומארת את תומכיו תחת מבנה חברתי דמוי קומונה שלה מערכות שליטה מוקפדות; בגרעין עמדה משפחתו של המהדי ולצדה שתי מועצות: מועצת העשרה שהייתה מורכבת מתומכיו הראשונים והנאמנים ביותר של המהדי ומועצת החמישים בראשות ראשי בתי האב של שבט המסמודה והמטיפים החשובים ביותר.

צבא האל-מוואחידון נבנה באופן היררכי ומסודר: השבט הרע'ה עמד בראש הפירמידה ובהם נכללו גם מאנשי שלומו של המהדי ש"אומצו" אל תוך הקלאן ובהן עבד אל-מואמין, תחתיהם היו אנשי טינמל ולאחר מכן כל שאר בתי האב של המסמודה ולבסוף לוחמים-עבדים כושים שנקראו "עביד". בכל יחידה הייתה היררכיה פנימית נוקשה: בראשה עמד ממונה מטעם המהדי ה"מוחתסיב" וכל יחידה חולקה לשתי יחידות משנה: אלו שהצטרפו ראשונים לצבא המהדי ואלו שהצטרפו מאוחר; בראש כל יחידת משנה עמד ה"מיזוואר" ולצידו ה"סכאכין" – גובי המיסים ואנשי הכספים. מתחת ליחידות מובחרות אלו היה הצבא הסדיר "ג'ונד" והיחידות של אנשי הדת ולאחר מכן יחידות הקשתים, המגויסים החדשים והעבדים.

מות המהדי ובניית הח'ליפות

בשנת 1130 יצא צבא המוואחידון להתקפה ראשונה על מעוזי השלטון והטיל מצור על העיר מרקש; לאחר 40 יום יצא חיל המצב מהעיר ובקרב עקוב מדם באזור אל-בוחירה מחץ את הצרים, רוב שדרת הפיקוד של המוואחידון הושמדה לוחמיהם נהרגו או ברחו ללא סדר אל טינמל; זמן קצר לאחר מכן מת עבדאללה אבן תומארת. למרות המפלות הקשות לא התפרקה תנועת אל-מוואחידון. את מקומו של המהדי תפס עבד אל-מואמין שאיחד את שורות התנועה; בשנת 1132 הוא תקף את מבצר תַסגימוּת, פירק את שעריו ונשא אותם אל טינמל בצעד של התרסה.

עבד אל-מואמין

החירלדה, דוגמה לבנייה של המוואחידון בסביליה

עבד אל-מואמין, או עבד אל-מואמין אל-כּומי (ערבית: عبد المؤمن بن علي או عبد المومن الــكـومي) היה הח'ליף הראשון של המוואחידון; הוא בא מרקע פשוט ובלחימה בלתי פוסקת כנגד אויביו מבית הגיע אל עמדת השליט הכל-יכול של צפון-מערב אפריקה. הוא נולד בשנת 1094 למשפחה ברברית באחד משבטי המסמודה מאזור אלג'יריה. עבד אל-מואמין לא הותיר אחריו כתבים המעידים עליו באופן אישי; היסטוריונים ערבים בני התקופה מתארים אותו כאדם ממוצע גוף בעל שיער כהה, כלוחם עז נפש, אדם בעל קסם אישי אך נתון להתקפי זעם ואלימות כנגד מתנגדיו.

עבד אל-מואמין הביס את שושלת המוראביטון, ששלטה באותה עת בצפון אפריקה, ובמשך שנות שלטונו (1163–1130) הרחיב את שליטתו. ב-1145 מת השליט המוראביטי בתאונה וכך, ב-1147, כבשו המוואחידון את מרקש, בירת המוראביטון, הכיבוש נסתיים בטבח וטיהור בכל התומכים במשטר הקודם והרס סמלי השלטון של המוראביטון והעיר עצמה הפכה לבירת האימפריה החדשה. שנתיים לאחר מכן הכריז על עצמו עבד אל-מואמין כ"אמיר של מרקש" ובפעם הראשונה היה המגרב מאוחד תחת משטר מקומי; הוא שילב את האויבים של הח'ליפות בתוך המערך השלטוני והצבאי לאחר שנכנעו ובנה את הכוח הנדרש להרחבת שטחי ההשפעה של המווחידון. ב-1147 פלשו המוואחידון תחת הנהגתו של עבד אל-מוּאְמִין לחצי האי האיברי וכבשו את סביליה, שהפכה לבירת הפרובינציה; עבד אל-מואמין המשיך ואיחד את פסיפס ממלכות הטאיפה, שהרכיבו את אל-אנדלוס, שהפכה לפרובינציה מרכזית בח'ליפות. לאחר כיבוש אל-אנדלוס מיריביו המוסלמים, אל-מואמין ניהל מערכה שלא הוכרעה כנגד הנסיכויות הנוצריות של חצי האי האיברי. הוא נפטר בשנת 1163 לאחר שהביא את הח'ליפות לשיא התפשטותה מזרח עד תוניס וטריפולי. תחת שלטונו נבנה מסגד בסביליה שלאחר מכן הפך לבסיס לקתדרלת סביליה, מבניה זו נותרה החירלדה (בספרדית: Giralda) ששני השלישים התחתונים נבנו בסגנון בנייה שאופייני למוואחידון.

אבו יעקוב יוסף

מטבע של יוסף הראשון

אבו יעקוב יוסף (ערבית: أبو يعقوب يوسف) היה הח'ליף השני של המוואחידון, הוא עלה לשלטון בשנת 1163 תחת התואר יוסף הראשון. הוא חזר ודבק בעקרונות של הפיקה הט'אהרי; אבו יעקוב היה מלומד ואיש דת מוסלמי בזכות עצמו ובחצרו פעלו המלומדים אבן רושד ואבן טופייל. כשליט קיצוני וחסר פשרות הוא החל את הרפורמות של המווחידון. רפורמות אלו הידקו את השליטה של המוסלמים על עמדות כוח באל-אנדלוס ובפורטוגל; תחילה סולקו נוצרים ויהודים מתפקידים רשמיים; בהמשך הוכרזה מלחמת קודש, שבמהלכה הוצאו טקסים דתיים לא מוסלמים אל מחוץ לחוק; לאחר מכן החלה מערכה להמיר תחת איום במוות את דתם של הכופרים, מאידך המומרים היו תמיד תחת חשד ומעקב. הרפורמות החמירו תחת שלטונו של אבו יוסף יעקוב "אל-מנסור" שקבע קוד לבוש מיוחד ליהודים והכביד את ידו עליהם על מנת להפוך את חייהם לבלתי נסבלים.

בשנת 1170 פלש יוסף הראשון אל ולנסיה וקטלוניה; ב-1171 קבע את מקום מושבו בסביליה, שם הוא ציווה על מפעלי בנייה גדולי ממדים ובהם מצודת סביליה (האלקזאר).

באביב של שנת 1184 יצא יוסף הראשון למסע מלחמה כנגד אפונסו הראשון, מלך פורטוגל; הצבאות נפגשו מול חומות העיר סנטרם שבמרכז פורטוגל, אך עוד בטרם הקרב החל, יוסף פיצל את צבאו: הוא פקד שחציו יעלה על ליסבון; בכך הוא זרע בלבול בקרב הצבא המוסלמי: חלק מהכוחות הבינו כי נתנה הוראה לנסיגה ובתוהו שנוצר נורה יוסף ומת מפצעיו ביום 29 ביולי 1184. הצבא המוסלמי נסוג משדה הקרב וגופתו של הח'ליף נקברה בטינמל.

אבו יוסף יעקוב אל-מנצור

מסגד קוטוביה במרקש, ממפעלי הבניה של אל-מנסור

אבו יוסף יעקוב "אל-מנסור" (ערבית: ابو يوسف يعقوب المنصور) שנולד בשנת 1135, היה הח'ליף השלישי של המוואחידון; הוא נטל את התואר ואת מושכות השלטון בעודו מביא את גופת אביו יוסף הראשון לקבורה במרוקו. שלטונו התאפיין במסעות צבאיים שהרחיבו את גבולות הח'ליפות והרחיקו את האויבים מהגבולות, במקביל ראתה הח'ליפות פריחה כלכלית שנבעה מהתפתחות והסתעפות המסחר ואיתה פריחה במחקר המדעי, באדריכלות ובפילוסופיה. במהלך שנות שלטונו יזם אל מנסור מפעלי בנייה גדולים ובהם מסגד קוטוביה במרקש.

בתקופת שלטונו עבר מרכז הכובד של פעילות הח'ליפות לאפריקה ובירתה במרוקו חזרה להיות במרכז, באפריקה נאלץ אל-מנסור להתמודד עם שרידי הח'ליפות הקודמת וכנגד מתנגדים מבית ועל פי הצורך יצאו מאפריקה צבאות אל חצי האי האיברי למסעות כיבוש ועונשין.

קרב אלארקוס

ניצחונו הגדול ביותר היה קרב אלארקוס ביום 18 ביולי 1195 כנגד צבא נוצרי מאוחד תחת פיקודו של אלפונסו השמיני, מלך קסטיליה. הנוצרים ניצלו את פקיעת הסכם שביתת הנשק בין הצדדים, את מחלתו של אל-מנסור ואת העובדה שמושל אל-אנדלוס (אחיו של אל-מנסור) יצא מהפרובינציה הספרדית למרוקו כדי לתפוס את השלטון; הם נעו בכוחות מאוחדים לכיוון אל-אנדלוס. אל-מנצור הגיב במהירות, הוא מחץ את ההתנגדות מבית ונחת עם צבאו על חופי ספרד; הצבאות נפגשו לא רחוק מטולדו ובקרב הקשה הובסו הנוצרים, הצבא הקסטילי הושמד ואיתו רוב האצילים. הצבא המוסלמי סבל אבדות כבדות בקרב ולכן לא היה יכול לנצל את ההצלחה ולעלות על טולדו; הצבא לא יכול היה להפוך גם את מסעות עונשין לאחר מכן להזדמנות להרחבת תחומי ההשפעה של הח'ליפות.

הח'ליף הוסיף לשמו את הכינוי "אל-מנסור באללה" (המנצח בשם האלוהים) אך בריאותו הרופפת והצורך להיות במרכז ענייני הח'ליפות החזירו אותו למרוקו בשנת 1198; הוא מת בפברואר 1199.

מוחמד א-נאסר

קרב לאס נאווס דה טולוסה (תמונה מהמאה ה-19)

א-נאסר לדין אללה מוחמד אבן אל-מנסור (ערבית: الناصر لدين الله محمد بن المنصور) היה הח'ליף הרביעי של המוואחידון; הוא עלה לכס עם מות אביו אבו יוסף יעקוב "אל-מנסור" ושלט עד יום מותו. בתקופת שלטונו החלו להיווצר בקיעים ולהתגלות סימני אי יציבות בח'ליפות. תחילה נאלץ א-נאסר להתמודד עם מרידה של השבט הברברי בנו ע'אניה ולמנות את סגנו הווזיר אבו מוחמד אבן אבי חאפז למשרת מושל אפריקה; לאחר מכן הפנה את תשומת לבו למתרחש באל-אנדלוס, בשנת 1211 חצה א-נאסר את מיצרי גיברלטר עם צבא גדול והצליח להדוף את הנוצרים מגבולות הפרובינציה.

לבקשתם של שליטי הנסיכויות הנוצריות בחצי האי האיברי, הכריז האפיפיור אינוקנטיוס השלישי על מסע צלב נגד המוסלמים; בספרד נוצרה ברית של ארבעה נסיכים נוצרים מקסטיליה, אראגון, נווארה ופורטוגל; ובשנת 1212 נפגשו הצבאות בקרב לאס נאווס דה טולוסה שנערך בסיירה מורנה שבספרד, לפני הקרב ערכו הנוצרים פרעות בקהילה היהודית הקטנה של טולדו. הנוצרים תקפו את המחנה המוסלמי בהפתעה, הח'ליף ברח וצבאו הושמד. הניצחון נתן דחיפה משמעותית למאמצים של הנסיכויות הנוצריות להדוף את המוסלמים מכל ספרד; מבצרים חשובים על גבול אנדלוסיה נתפסו לאחר הקרב והיוזמה עברה לידי הנוצרים. הח'ליף הצליח לברוח משדה הקרב ולחזור למרקש, שם מת שנה לאחר מכן בשנת 1213.

יוסף אבן א-נאסר

אבו יעקוב יוסף "אל-מוסתנסיר" נולד בשנת 1203 והיה הח'ליף החמישי של המוואחידון בשם יוסף השני. הוא מונה לח'ליף בשנת 1213 בהיותו בן עשר, בסמוך למות אביו מוחמד א-נאסר, והוסיף לשמו את הכינוי "אל-מוסתנסיר" – המושל בעזרת האל. מלאכת השלטון הופקדה הלכה למעשה בידי בני משפחה בוגרים. מצב זה ואי היציבות ההולכת וגדלה בח'ליפות הביאה לקריעת חלקה המזרחי של הח'ליפות (אזור אלג'יריה ולוב); אזור זה התגבש לישות נפרדת עם עליית שושלת שליטים חדשה (החפיזית) משנת 1229. יוסף השני מת במפתיע בשנת 1224 – הוא נדרס למוות על ידי פרות המחמד שלו. בהיעדר יורשים, בחרו הביורוקרטים בארמון המלוכה בבן המשפחה עבד אל-וואחד (ערבית: أبو محمد عبد الواحد بن يوسف) כח'ליף; בחירה זו יצרה קרע בין הארמון לבין המושלים של אל-אנדלוס שבחרו בעבדאללה אל-עאדל (ערבית: عبد الله العادل). מאבקי הכוח בין ח'ליפים מתחרים אלו הביאו בסיכומו של דבר לקריסת הח'ליפות של המוואחידון.

עבד אל-וואחד

אבו מוחמד עבד אל-וואחד היה הח'ליף של מרוקו למשך מספר חודשים במהלך שנת 1224. הוא היה בנו של הח'ליף אבו יעקוב יוסף ואחיו הצעיר של הח'ליף יעקוב אל-מנסור. כמצביא הוא נלחם בראש צבאות המוואחידון במסעות מלחמה באל-אנדלוס ושימש כמושל מאלגה וסביליה לתקופות קצרות. לאחר מינויו לח'ליף נקרעה הח'ליפות במאבקים על כס השלטון בעיקר מול שליטי אל-אנדלוס ואחיו, בהם אבו אל-עלא אידריס מושל קורדובה, אבו מוסא מושל מלגה, ואבו אל-חסן מושל גרנדה; בנוסף, קמו לו מתנגדים במרוקו – ראשי השבטים המקומיים, שהונהגו על ידי מושל טינמל; האחרון הצליח לכבוש את מרקש ולרצוח את הח'ליף החדש בחניקה בספטמבר 1224. ההיסטוריה האסלאמית של הח'ליפות מתייחסת אליו לעיתים בכינוי "המודח". המתנגדים לכהונתו של אל-וואחד טענו לאי סדרים ושאלת חוקיות בחירתו לח'ליף אך ייתכן ודווקא ניסיונו הרב, ייחוסו ותמיכתו במשטר ריכוזי פעלו כנגדו: המושלים באל-אנדלוס חששו כי האוטונומיה הגדולה ממנה נהנו תחת שלטון יוסוף השני תתבטל תחת שלטונו של אל-וואחד ושאפו למנות שליט בעל ניסיון מועט וניתן להשפעה.

התפוררות הח'ליפות

עבדאללה אל-עאדל

אבו מוחמד עבדאללה אל-עאדל היה ח'ליף מרוקו כחלק משושלת של המוואחידון; הוא היה בנו של הח'ליף יעקוב אל-מנסור ואחיו של הח'ליף מוחמד א-נאסר. הוא היה מושל של פרובינציית אל-אנדלוס במשותף עם אחיו ובשנת 1224 עלה לשלטון לאחר שהח'ליף הנבחר נרצח כחלק ממזימה בין שליטי אל-אנדלוס ומרקש. תקופת שלטונו הקצרה הביאה את הח'ליפות שסבלה מלחצים פנימיים וחיצוניים לקריסה.

תפיסת השלטון הרצחנית הייתה הפרה של המסורת של המשפחה השלטת של המוואחידון ושיגרה גלי הלם בקרב העילית השולטת; באמצעות המהלך המהיר הצליח הח'ליף החדש לדכא את המתנגדים באל-אנדלוס; שלושה מאחייניו של אל-עאדל (בניו של אבו חאפז מושל פרובינציית אפריקה), שהביעו התנגדות עיקשת, פוטרו ממשרתם – אבו זיאד מושל וולנסיה, עבדאללה מושל חָאאֵן המכונה "אל-בַּיַּאסִי", ואבו דבוס. אל-ביאסי, שלא השלים עם הגזירה, תפס עם קבוצה קטנה של תומכים עמדה על גבעה שולטת בסמוך לעיר באיסה וקרא למרד נגד אל-עאדל. בחורף של שנת 25–1224 יצא צבאו של אל-עאדל לכבוש את מעוז המורדים אבל ללא הצלחה; קבוצת המורדים הקטנה הצליחה להביס את הצבא שעלה לגבעה. הכישלון דבק באל-עאדל ויצר לו מוניטין של מפסידן חסר יכולת, מה שערער את הביטחון של בני בריתו וחייליו. על מנת להבטיח את הישרדותו, אל-ביאסי כרת ברית עם פרננדו השלישי, מלך קסטיליה, שמצידו ראה בפיצול הכוחות המוסלמיים הזדמנות פז לקידום האינטרסים של ממלכת קסטיליה.

במקביל, במרוקו הביעו ראשי השבטים שהרכיבו את קואליציית שבטי המסמודה התנגדות לשלטונו של אל-עאדל מחשש כי מאזן הכוחות, שנטה במהלך ההיסטוריה של הח'ליפות לטובת המרכז במרקש ומרוקו בכלל, ישנה את משקלו וייטה לטובת הנחלות בספרד. על מנת למנוע זאת הם הביעו התנגדות לבחירתו של אל-עאדל ותמכו בבן משפחה אחר יחיא אל-מועתסם בן של א-נאסר. על מנת לקדם את פני הרעה החליט אל-עאדל להסיט את תשומת לבו מאל-אנדלוס והעביר את עיקר צבאו מספרד למרוקו.

בשנת 1225 יצא אל-ביאסי עם צבא קסטיליאני למסע של כיבוש והרס בשטחי העיר חאאן, וכבש את העיר קורדובה. במקביל ניצלו אלפונסו התשיעי, מלך לאון וסנשו השני, מלך פורטוגל את התרוקנותה של אל-אנדלוס מצבאות מוסלמיים ובאותה שנה כבשו את השטחים הגובלים בסביליה; לפי ההיסטוריונים המוסלמים, הח'ליף ושריו היו עדיין בעיר אך נמנעו מכל פעולה; תושבי העיר עמדו חסרי מגן מול הפולשים הנוצרים, ומול הנזקים שנגרמו לאזורים החקלאיים שסביבה; בייאושם, הם יצאו נגד הצבא הפולש בלי חסות הצבא הסדיר של הח'ליפות. בקרב שהתפתח נטבחו האזרחים על ידי החיילים הפורטוגזים. האצבע המאשימה בתבוסה ובטבח, כמו בכשלונות אחרים, הופנתה אל אל-עאדל.

שיתוף הפעולה בין צבאות נוצרים לבין המורדים המוסלמים עלה לבסוף על שרטון, ובהתקוממות עממית של תושבי קורדובה נרצח אל-ביאסי. ב-4 באוקטובר 1227 הוטבע אל-עאדל באמבט בארמונו שבמרקש ואת הכיסא והתואר תפס הח'ליף היריב יחיא אל מועתסם ממרוקו.

יחיא אל-מועתסם

אבו זכריא אל-מועתסם יחיא אבן א-נאסר (ערבית: أبو زكرياء المعتصم يحيى بن الناصر) היה ח'ליף שישב על כס השלטון משנת 1227 עד 1229. הוא היה מועמד של פשרה בין ראשי השבטים וסמל לקריסת ופיצול הח'ליפות; במהרה ירדה קרנו של יחיא אל-מועתסם בעיני ראשי השבטים שהמליכו אותו והוא הוחלף על ידי אבו אל-עלא אידריס; כאשר הלה מת, חזר יחיא אל-מועתסם לתמונה ודרש את כס השלטון אך ראשי השבטים העדיפו את אבו אל-וואחד השני על פניו. יחיא אל-מועתסם ישב בארמון הח'ליף במרקש, בה שלט עד למותו בשנת 1236.

אבו אל-עלא אידריס

אבו אל-עלא אל-מאמון אידריס אבן אל-מנצור (ערבית: أبو العلا المأمون إدريس بن المنصور) שלט כח'ליף בחלק משטחי הח'ליפות של המוואחידון משנת 1229 עד מותו בשנת 1232. עם מותו של עבדאללה אל-עאדל פרצה מלחמת אזרחים בין הטוענים לכתר הח'ליפות: אידריס אבו אל-עלא שנתמך על ידי הענף האל-אנדלוסי של נסיכי הח'ליפות, ויחיא אל-מועתסם שהיה בן חסותה של חצר הח'ליף במרקש. אידריס פנה לעזרתו של פרננדו השלישי, מלך קסטיליה ובעזרת צבא של ממלכת קסטיליה והבטחה לשקט באל-אנדלוס העביר את כל צבאו למרוקו; הוא כבש את מרקש בשנת 1228 והרג במתנגדיו; כתוצאה מפעולותיו, אל-אנדלוס התרוקנה מנוכחות צבאית מוסלמית, שיכלה לעצור את שטף המתקפה הנוצרית. אידריס היה שליט חלש שנתמך על ידי חיילים נוצרים, עבורם בנה כנסייה במרקש. בשנת 1232 הוא איבד את השליטה בעיר לח'ליף יחיא אל-מועתסם ומת בעת שצעד אל עבר מרקש בראש צבאו. בעת המאבקים בין המתמודדים המוסלמים על הכס, אבדה השליטה באל-אנדלוס, ערים מרכזיות החליפו את המושלים של המוואחידון בשליטים מקומיים; הבולט שבהם היה מוחמד אבן יוסף אבן הוד-אל-ג'וד'מי משושלת בנו הוד (שליטי סרגוסה); הוא הצליח להמריד את מרכז אל-אנדלוס כנגד הח'ליפות; בשנת 1228, בה נטש אבו אל-עלא אידריס את סביליה בדרכו למרוקו, ניסה אבן הוד אל-ג'וד'מי להכתיר עצמו כח'ליף עצמאי.

התפוררות השליטה של המווחידון באל-אנדלוס הפילה את הערים המוסלמיות לידי הנוצרים כפרי בשל; אבן הוד ניסה תחילה לעמוד כנגד המתקפה הנוצרית אך צבא אל-אנדלוס המוסלמית הובס והושמד בקרב אלנגה בשנת 1230. במהלך 20 השנים הצליחה הרקונקיסטה לדחוק את המוסלמים מספרד. באותה שנה, נסיכות ליאון כבשה את הערים בדחוס ומרידה, ואילו צבא אראגון השתלט על מיורקה; קורדובה נכבשה בשנת 1236 על ידי צבא קסטיליה; וולנסיה נכבשה על ידי ארגון בשנת 1238; באותה שנה מת אל-הוד וחלק מהערים הנותרות בשליטה מוסלמית ניסו לחזור לחיק הח'ליפות אך בשלב זה לא היו המוואחידון גורם בעל יכולת צבאית או פוליטית מעבר לגבולות העיר מרקש. לבסוף נכבשה הבירה לשעבר של הח'ליפות – סביליה: פרננדו השלישי מלך קסטיליה נכנס לעיר המובסת ב-22 בדצמבר 1248. כל שנותר מאל-אנדלוס המוסלמית הייתה ממלכת גרנדה, שנשלטה על ידי מוחמד הראשון , מייסד השושלת הנאסרית ; היא נפלה ב-2 בינואר 1492.

עבד אל-וואחד השני

אבו מוחמד א-רשיד עבד אל-וואחד אבן אל-מאמון (ערבית: أبو محمد الرشيد عبد الواحد بن المأمون) היה שליט ח'ליפות המווחידון, כאשר יחיא אל-מועתסם התחרה בו על תואר הח'ליף. בתקופת המאבק בין הח'ליפים הללו נכנס תהליך ההתפוררות של השלטון של המוואחידון במרוקו לשלב הסופי; בעוד יחיא אל-מועתסם שולט במרקש, בשנת 1236 עבר השלטון במערב אלג'יריה לידי השושלת הזיאנידית; לאחר מכל נוצרה השושלת החאפיזית בתוניסיה. בשנת 1242, בעודו מתכונן לעלות על העיר פאס שהכריזה על עצמה כאמירות עצמאית, נמצאה גופתו של הח'ליף טבועה בבריכת ארמונו.

אבו אל-חסן א-סעיד אל-מועתדיד באללה

אבו אל-חסן עלי א-סעיד בן אל-מאמון "אל-מועתדיד באללה" (ערבית: أبو الحسن علي السعيد بن المأمون, المعتضد بالله) עלה לשלטון לאחר מות אחיו אל-וואחד השני ונלחם בקרבות מאסף כושלים נגד צבא השושלת המרינית; בשנים 1248-1244 המרינים הצליחו לכבוש את הערים תאזה, רבאט, סלא, מקנס ופאס; פס נקבעה כבירתם. כל שנותר מהח'ליפות של המוואחידון הייתה השליטה בעיר מרקש. אל-מועתדיד באללה נהרג בשנת 1248 במהלך קרב מול צבא השושלת החאפיזית.

אבו חפס עומר אל-מורתדא

משלחת מממלכת קסטיליה הנוצרית פוגשת את אבו חפס עומר בארמונו. מתוך כתב יד מהמאה ה-13

אבו חפס עומר אל-מורתדא (ערבית: أبو حفص عمر المرتضى بن أبي إبراهيم اسحاق بن يوسف بن عبد المؤمن) שלט כח'ליף במרקש תחת חסות השושלת המרינית עד לשנת 1266; הוא הודח וככל הנראה נרצח על ידי בן דודו אידריס השני במאבק על השלטון בעיר.

אידריס השני

אבו אל-עלא אל-ואת'ק באללה אידריס בן מוחמד מוכר גם בכינוי אבו דבוס (ערבית: أبو العلا الواثق بالله إدريس بن محمد بن أبي عبد الله محمد بن أبي حفص بن عبد المؤمن, أبي دبوس) היה הח'ליף האחרון של שושלת המוואחידון. עלייתו של אידריס השני לכס השלטון התאפשרה בזכות השושלת המרינית, ששלטה למעשה במרוקו והונהגה על ידי אבו יוסוף יעקוב בן עבד אל חק; ניסיונם של המרינים לכבוש את מרקש, העיר האחרונה בידי המוואחידון, לא צלח; לכן הם החליטו לתמוך באידריס השני במאבק על השליטה בעיר נגד עומר אל מורתדא; אידריס השני אכן תפס את העיר בשנת 1266, אך סירב לעמוד בהתחייבותו להעביר את מרקש לידי המרינים. לאחר מצור ארוך, בשנת 1269 העיר נפלה לידי עבד אל-חק; אידריס השני נרצח בידי אחד מעבדיו.

יחס ללא-מוסלמים

בספרות האקדמית, שושלת אל-מוואחידון נזכרת כשושלת שהנהיגה מדיניות מדכאת ביחס ללא-מוסלמים, ו"סיימה את מה שנותר מהדו-קיום הדתי בספרד". לאחר כיבושיה הראשונים, הנהיגה השושלת באזורים מסוימים מדיניות שהותירה את המיעוטים הלא-מוסלמים (במיוחד יהודים, אך גם נוצרים) בפני ברירה בין מוות, התאסלמות או גירוש. אזכורים לרדיפות מופיעים במקורות נוצריים, מוסלמיים ויהודיים.

על פי מקור נוצרי, הכרוניקה של אלפונסו השביעי, מלך לאון, לאחר כניסת אל-מוואחידון לחצי האי האיברי, הם טבחו באצולה המוסלמית שקדמה להם (כנראה מבני אל-מוראביטון), בנוצרים מקומיים, וביהודים "שישבו במקום מהעת העתיקה".

על פי כרוניקות מוסלמיות, רדיפת היהודים והנוצרים נערכה בכל הטריטוריות שבשליטת אל-מוואחידון, כולל בערי תוניסיה שנכבשו מאוחר יותר. על פי כרוניקה אחת, עבד אל-מואמין אסף את היהודים והנוצרים לאחר כיבוש מרקש (1147) ונתן להם את הברירה בין התאסלמות, גירוש או מוות. מספר מקורות מוסלמים מציינים שלא נותרו יהודים, נוצרים או מבני תפילה שלהם בטריטוריה של אל-מוואחידון.

במקורות יהודיים ניתן למצוא גם כן אזכורים למאורעות הקשים תחת שושלת אל-מוואחידון. המלומד היהודי ר' אברהם אבן דאוד כתב בספרו "ספר הקבלה" כי עבדאללה אבן תומארת החליט להכחיד את היהודים כעם ("נכחידם כגוי"), ומציין כי בעקבות רדיפות אל-מוואחידון לא נותרו עוד יהודים "מאל-מהדיה (בתוניסיה) עד סילווס (בפורטוגל)".

המשורר ר' אברהם אבן עזרא, שבעצמו נמלט לאירופה מהרדיפות, חיבר קינה שזכתה לתפוצה רבה בזמנה בשם "אהה ירד עלי ספרד". בקינה זאת התאבל על חורבן הקהילות היהודיות בערי ספרד וצפון אפריקה. הקהילות היהודיות שהוא מבכה את הריסתן הן סביליה, קורדובה, גָ'יַאן (חאאן של היום בספרד), אלמריה, סיג'ילמסה, מרקש, פאס, תלמסאן, סאוטה, מקנס ודרעא. בגניזת קהיר נמצא נוסח נוסף של הקינה שכולל כמה שורות נוספות, שנוספו כנראה על ידי משורר אחר שידע על קהילות יהודיות נוספות שנהרסו תחת אל-מוואחידון או על ידי אבן עזרא עצמו (לאחר שקיבל ידיעות על קהילות נוספות); בגרסה המאוחרת לשיר, מצוינות קהילות יהודיות נוספות שחרבו או נרדפו באזור תוניסיה ולוב, כולל טריפולי, תוניס, סוסה, ג'רבה, גאפסה, מיסראתה ועוד. מכתב בגניזת קהיר מאת סוחר יהודי בקהיר, שקיבל את ידיעותיו מפליטים שהגיעו מהמערב, מספר על מאורעות הרדיפה בעיר סיג'ילמסה: במשך שבעה חודשים לאחר כיבוש אל-מוואחידון, היה ניסיון לשכנע את היהודים להתאסלם, אך עם הגעתו של מפקד צבאי חדש לאזור, היהודים אולצו לבחור בין מוות להתאסלמות. 150 יהודים נהרגו בסג'למאסה על קידוש השם בעוד היתר התאסלמו.

על רקע רדיפות אל-מוואחידון חיבר הרמב"ם, שבעצמו נמלט למצרים עקב הרדיפות, את חיבורו איגרת השמד. באיגרתו, שיועדה ליהודים באזורי המצוקה, הרמב"ם ייעץ לבחור בברירת ההתאסלמות למראית עין במקום מוות על קידוש השם. עוד הוא הוסיף שעל היהודים לנסות להימלט מאזור הגזרות בהקדם האפשרי, כך שהם יוכלו לחזור לקיים את דתם באופן מלא. ואכן, בעקבות הרדיפות, יהודים רבים נמלטו מהטריטוריות שהיו בשליטתה של שושלת אל-מוואחידון צפונה לשטחים נוצריים, או מזרחה לשטחים מוסלמיים סובלניים יותר. רבים אחרים התאסלמו למראית עין, ואחרים נהרגו על קידוש השם או במהלך הכיבושים של אל-מוואחידון. התופעה של התאסלמות יהודית למראית עין בלבד גרמה לכך שהשליט, אבו יוסוף יעקוב, הוציא צו שכפה אף על יהודים מתאסלמים ללבוש בגדים מזהים. על פי כרוניקאי מוסלמי, אבו יוסף יעקוב הצהיר "אם הייתי בטוח שהם מוסלמים אמתיים, הייתי נותן להם להתערבב עם מוסלמים אחרים על ידי נישואים ודרכים אחרות. אבל אם הייתי בטוח שהם כופרים, הייתי הורג את הגברים מקרבם, לוקח את ילדיהם כשבויים ומוסר את רכושם למוסלמים". אולם, הוא לא היה בטוח באף אחת מהאפשרויות, והעדיף לאלץ אותם ללבוש סממנים מזהים מיוחדים אך לא להמשיך לרודפם.

אחרי התפוררות שלטון האל-מוואחידון ועליית השושלת המרינית הותר ליהודים לחזור לדתם, אבל הקהילות הנוצריות הקטנות במגרב נכחדו לחלוטין.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אל-מוואחידון בוויקישיתוף

• אל-מוואחידון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אלמוהאדים, דף שער בספרייה הלאומית