אפולו

אפולו
Απόλλων

אפולו בלוודרה
תפקיד	אל השמש, האור, הנבואה, הרפואה, החץ וקשת, המוזיקה וסמל היופי הגברי
תרבות	יוון העתיקה
מקום מגורים	הר האולימפוס
אלים מקבילים	אפולו, באסולדוליטאנוס, קנדריסוס, פירוננאוס, דיספרוס, מוגונס, סול, בלנוס, השמש, Apulu
אב	זאוס
אם	לטו
אחים	ארטמיס
בן או בת זוג	אוראניה, אמפיסה
צאצאים	אסקלפיוס, טרויליוס, אריסטיוס, אורפאוס

אַפּוֹלוֹ (ביוונית עתיקה: Απόλλων; תעתיק מדויק: אַפּוֹלוֹן) הוא שמו הרומי של אפולו או פוֹיבּוּס (ביוון קרוי אפולון, ן' הסיומת היוונית; בלטינית מאוחרת הדיפתונג התכווץ לכדי פֵבּוֹס), במיתולוגיה הרומית ובמיתולוגיה היוונית היה אל השמש, האור, הנבואה, הרפואה, המוזיקה והשירה. אחד משנים עשר האלים האולימפיים.

דמותו של אפולו

אפולו מנגן בלירה, בפסל מהמאה ה-2 במוזיאון פיו קלמנטינו

אפולו היה מעין מתווך בין האלים והאדם, הוא הכיר לבני האנוש את רצון האלים וסייע בכיבודם. כמתווך הוא הכיר לבני האדם את חוכמת הרפואה. כאל האור הוא הביא להבשלת היבולים והשמיד מזיקים. בתור אל הנבואה הוא בנה מקדשים שבהם פעלו הנביאים. הוא קשור גם למקדש המרכזי בעיר דלפי. הוא היה גם אל הרועים, והגן על העדרים.

אפולו היה מומחה לנגינה בלירה ולשירה. הוא התפאר במיומנויות המוזיקליות שלו, ותמיד התלוו אליו מוזות ונימפות. כאל המוזיקה ניגן על נבל זהב לאלים באולימפוס. אפולו תואר כגבר צעיר בעל גזרה נאה, עירום ונטול זקן ולעיתים קרובות הוא מוצג כדמות אוחזת בקשת ובאשפת חצים. אפולו מעולם לא נישא, אך היו לו הצלחות עם נשים ונימפות רבות. באותו אופן אהב גם גברים, והנער יפה התואר יקינתוס היה מאהבו.

אגדות מעטות מתארות את אפולו כאל אכזרי, כמו שקרה כשירה את חציו וחולל מגפות בעולם. הוא היה האל היווני שביכולתו לסלוח לרוצחים ופושעים אחרים, ולטהר אותם מחטאיהם.

בשנת 2020 נמצאה בחפירות עיר דוד חותמת גמא (שעיטרה טבעת) מתקופת בית שני, ועליה דיוקנו של אפולו

מיתוסים מרכזיים

לידת אפולו

אפולו היה בנם של זאוס ולטו ואחיה התאום של ארטמיס אלת הציד. כשגילתה הרה אשתו של זאוס כי לטו בהריון מבעלה, אסרה על לטו ללדת ביבשה או על אי. לטו נאלצה ללדת את התאומים אפולו וארטמיס באי הצף דלוס. אפולו נקרא גם "האל הדלי", על שם אי מולדתו. אגדה אחרת מספרת שהרה חטפה את אלת הלידה איליתיה, כדי שלטו המעוברת לא תוכל ללדת. ארטמיס נולדה ראשונה, וסייעה לאמה בלידת אחיה הצעיר אפולו. על פי גרסה אחרת של המיתוס, ארטמיס נולדה יום לפני אפולו באי אורטיגיה. היא סייעה ללטו להגיע לדלוס, שם נולד אפולו.

אפולו ונחש הפיתון

אפולו נקרא "האל הפיתי", על שם נחש הפיתון אותו הרג או על שם פיתו, שמה השני של דלפי. נחש הפיתון שחי במעיין בדלפי ניסה לאנוס את לטו כשהייתה בהריון עם ארטמיס ואפולו. כיוון שהפיתון היה בנה של אלת האדמה גאיה, החליטו האלים להעניש את אפולו. אל השמש גורש מן האולימפוס למשך תשע שנים.

אפולו הפך לרועה צאן של אדמטוס מלך פראיי בתסליה. אדמטוס גילה טוב לב כלפי אפולו, והאל הבטיח לו, כי לכשיגיע זמנו למות, יוכל לבקש שאחר ימות במקומו. אדמטוס אהב את אלקסטיס, בתו של המלך פליאס. פליאס הסכים שאדמטוס יישא את בתו לאשה רק אם יצליח לנהוג במרכבה רתומת אריות, דובים וחיות יער אחרות. אפולו סייע לאדמטוס במשימה והזוג התחתן. כשהגיע זמנו של אדמטוס למות, הסכימה אלקסטיס למות במקומו. הגיבור הרקולס הצליח למנוע את מותה ושני בני הזוג נותרו בחיים.

לאחר תשע שנים בחצרו של אדמטוס שב אפולו להר האולימפוס. הוא שינה את דמותו לצורת דולפין, גייס כוהנים מהאי כרתים שישרתו במקדשו וחזר לדלפי, שם הרג את נחש הפיתון. הוא בירך את המעיין בו התגורר הנחש, ודלפי הייתה לעיר הקדושה לאפולו. האורקל מדלפי הייתה נביאה ששאפה אדים רעילים שעלו מן המעיין, נכנסה למצב טראנס נבואי, וחזתה חזיונות. האורקל מדלפי נחשבה לנביאה החכמה ביותר ביוון העתיקה וכל דורשי האמת התאספו סביבה. אורקלים נוספים לאפולו היו בכרתים ובקלרוס.

אפולו וניובה

ניובה הייתה מלכת העיר תבאי אשת אמפיון. היא זלזלה באמו של אל השמש. ניובה טענה כי היא טובה מלטו, מפני שילדה שבעה בנים ושבע בנות, ולא רק זוג תאומים. בתגובה הרג אפולו את כל בניה של ניובה, וארטמיס הרגה את הבנות (בגרסאות מסוימות אפולו שרף את כל הבנים לפחם וארטמיס הפכה את כל הבנות לקוביות קרח). על פי אחת הגרסאות רק כלוריס נותרה בחיים מכל ילדיה של ניובה. אמפיון נשבע לנקום את דם ילדיו, אך אפולו הרג גם אותו. ניובה נמלטה להר סיפליון באסיה הקטנה ובכתה כל כך עד שהפכה לאבן. דמעותיה הפכו לנהר אכלואוס. זאוס הפך את כל אנשי תבאי לאבן כדי שאיש מהם לא יוכל לקבור את ילדי ניובה המתים במשך תשעה ימים. בתום תשעה ימים קברו האלים עצמם את הילדים.

אהבותיו של אפולו

אפולו ודפנה

יום אחד לעג אפולו לכישורי הקשתות של ארוס אל האהבה. ארוס מצידו חשב שכישורי השירה של אפולו מרגיזים. כתוצאה מן הסכסוך בין האלים, שילח ארוס באפולו חץ אהבה לדפנה, נימפת יער, בתו של לדון. הנימפות שייכות לפמלייתה של האלה הבתולה ארטמיס ונשבעו גם הן לבתולין נצחיים. לכן דפנה סירבה לחיזוריו של אפולו. היא ברחה ממנו וכשראתה שהוא משיג אותה, התפללה לאביה, אל הנהר פניוס, שיעזור לה. פניוס הפך אותה לעץ הדפנה, שעד היום נחשב קדוש לאל אפולו. על פי המטמורפוזות ארוס ירה באפולו חץ אהבה לדפנה ובדפנה חץ עופרת הגורם לדחייה כנגד אפולו.

אפולו וקסטליה

נימפה נוספת אחריה חיזר אפולו הייתה קסטליה. גם היא לא נענתה לחיזוריו וברחה ממנו. במהלך מנוסתה קפצה למעיין בדלפי ליד הר פרנסוס. המעיין נקרא על שמה עד היום והיוונים חשבו את מימיו לקדושים. הכוהנות הדלפיות של אפולו נהגו להיטהר במעיין.

אפולו וקליתיאה

אפולו אהב את לוכותיאה, בת תמותה ובתו של המלך אורכמוס. הוא התחפש לאמה של לוכותיאה, וכך הצליח להיכנס לחדרה של הנערה. קליתיאה, אחותה של לוכותיאה, קינאה באחותה. היא סיפרה לאביהן אורכמוס את האמת ואורכמוס הזועם הורה לשרוף את לוכותיאה בעודה בחיים. אפולו לא סלח לקליתיאה על בגידתה, וסירב להראות לה אהבה. קליתיאה הבוכיה מתה מצער. אפולו הפך אותה לחמנייה, שתמיד פונה לאל השמש, מביטה בו, אך לא מצליחה להגיע אליו.

אפולו ומרפסה

מרפסה הייתה נסיכה מאייטוליה, שאפולו והגיבור אידאס התחרו על לבה. זאוס ביקש ממנה לבחור ביניהם ומכיוון שמרפסה ידעה שזיווג בין אל לבת תמותה יסתיים על פי רוב ברע, היא בחרה באידאס.

אפולו וקירנה

לאפולו ולבת התמותה קירנה, בתו של מלך הלפיתים, נולד בן בשם אריסטיוס שהיה אל הבקר, עצי הפרי, הציד, גידול בהמות משק, והכוורנות. על פי האגדה היוונית לימד אריסטיוס לבני אדם את מלאכת חביצת החמאה והכנת הגבינה. הוא גם לימד את בני האדם לצוד חיות במלכודות ורשתות, ולגדל זיתים.

אפולו ויקינטוס

יקינטוס היה נער יפה תואר מיישוב ספר ביוון אשר היה כה יפה עד כי אפולו עצמו התאהב בו, בנוסף, זפירוס, אל רוח המערב התאהב ביקינטוס, יקינטוס העדיף את אפולו וזפירוס הפגוע פיתח רגשי קנאה.

יום אחד, כשיקינטוס ואפולו יצאו לשחק בהטלת דיסקוס, זפירוס ראה אותם וכאשר אפולו הטיל את הדיסקית, זפירוס שילח אותה אל צווארו של יקינטוס שמת במקום. אפולו, באבלו, הפך את יקינטוס לפרח היקינתון המוכר לנו.

אפולו במלחמת טרויה

במלחמת טרויה שנערכה בין היוונים לטרויאנים, סייע אפולו לעיר טרויה. הוא ירה חיצי רעל במחנה היווני והציל ממוות את איניאס, בנה של אפרודיטה וגיבור טרויה. היווני דיומדס פצע את איניאס אנושות. אפרודיטה לקחה אותו בזרועותיה, אך הוא נפל. אפולו שמע את אלת האהבה זועקת וחש לעזרה. הוא נשא את איניאס על גבי ענן ולקח אותו לפרגמון, שם ריפא את פצעיו. לו ולהקובה אשת פריאמוס מלך טרויה, נולד בן בשם טרויליוס. האורקל חזתה שהעיר טרויה לא תובס במלחמה אם טרויליוס יחיה עד גיל 20. כדי לאפשר את כיבוש העיר, ארב הגיבור היווני אכילס לטרויליוס ואחותו פוליקסנה והרג אותם. אפולו אהב גם את קסנדרה, בתם של הקובה ופריאמוס, ואחותו-למחצה של טרויליוס בנו. אפולו הבטיח לקסנדרה את מתנת הנבואה אם תיענה לחיזוריו. הנערה דחתה אותו והוא קילל אותה: היא תקבל את מתת הנבואה, אך אף אדם לא יאמין לה וכולם יבוזו לה. קסנדרה חזתה את נפילת העיר טרויה, ואכן איש לא שעה לדבריה.

הקשר של אפולו לעיר טרויה החל מכך שאפולו, פוסידון ושאר האלים רצו להחליש את זאוס. הם קשרו את זאוס בשלשלאות וכשהתעורר הצליח להשתחרר מן הכבלים והוא העניש את פוסידון ואפולו על כך שהמרו את פיו ובגדו בו זאוס נתן להם לעבוד עבודת פרך בבנית חומות טרויה.

אפולו (בשמו הקדום אפליונה) נזכר כאחד האלים העדים לקיום חוזה הברית שנכרת בין מוואתלי השני מלך החתים לבין אלכשנדו מלך וילושה (אלכסנדר מלך טרויה).

אפולו ואורסטס

על פי המחזה האורסטיאה של המחזאי היווני אייסכילוס, אפולו עומד לצד אורסטס. אורסטס הרג את אמו, לאחר שזו רצחה את אביו וחיללה את גופתו. אפולו עוזר לאורסטס להימלט מהארניות, ולהגיע לאתונה. שם אתנה עורכת משפט, ואפולו הוא עד וסנגור כאחד. בזכות עזרתו של אפולו אתנה מכריעה את המשפט לטובת אורסטס.

מיתוסים נוספים

• אפולו וקורוניס.
• אפולו ואקנתה.
• אפולו וקיפריסוס.
• אפולו והרמס.
• אפולו ופאן.
• אפולו ומרסיאס.

פולחן אפולו

מקדש אפולו בדלפי.

אפולו היה דמות מוערצת על ידי היוונים בתחומים רבים, בהם שירה ונגינה, ירי בחץ וקשת ורפואה. אל השמש, האור, ההארה, והאמת. אפולו היה כעין מתווך בין האלים והאדם, הוא הכיר לאדם את רצון האלים וסייע בכיבודם. לעיתים נדירות מתואר כאל אכזרי. רחמנותו כלפי בני האדם לא ידעה גבולות. הוא היה האל היווני שביכולתו לסלוח לרוצחים ופושעים אחרים, ולטהר אותם מחטאיהם.

אפולו נחשב למנהיג המוזות, תשע אלות ההשראה היווניות. כאל ההשראה, הנגינה והמוזיקה, הנבל קדוש לו. מקודשים לאפולו גם עץ הדפנה, הברבור הקשת והחצים.

מאמיני אפולו עבדו אותו בדרכים שונות. הם הביאו לו קרבנות ומנחות על גבי חצובה משולשת, סמל לכוחותיו הנבואיים. מדי ארבע שנים נערכו לכבודו המשחקים הפיתיים בעיר דלפי, שהיו שניים בגודלם וחשיבותם למשחקים האולימפיים באולימפיה.

שמות וכינויים

כמו לכל האלים היוונים, גם לאפולו היו שמות וכינויים רבים. כל שם מסמל תפקיד מסוים של האל או צד באישיות שלו. בין כינוייו של אפולו:

• פוֹיְבּוֹס ("הזורח") - אל השמש והאור.
• סמינתאוס ("לוכד העכברים") - אל המרפא ממגפות וממכות עכברים.
• פרנופיוס ("חגב") - אל המרפא ממכות חגבים וארבה.
• דלפיניוס ("דולפין") - כיוון ששינה את צורתו לדולפין כשחזר מן הגלות, קשור גם לעיר דלפי.
• ארכגטס ("ראש הייסוד") - אל הקולוניות היווניות.
• קלריוס ("האל המקצה אדמות") - אל הקולוניות היווניות.
• מוזגטס ("ראש המוזות") - מנהיג המוזות.
• פיתיוס ("האל הפיתי") - על שם נחש הפיתון שהרג או על שם דלפי, ששמה הנוסף היה פיתו.
• אפוטרופאוס ("מגרש הרוע")
• נומיוס ("האל הנודד") - לזכר ימיו כרועה צאן.
• קינתיוס ("האל מהר קינתוס") - מסורת מסוימת גורסת שהוא נולד שם, ולא בדלוס.
• לוקסיאס ("האל הלא ברור") - כינוי של אפולו כאל הנבואות הסתומות.

עם הזמן אפולו הפך מזוהה עם האל הליוס, למרות שהליוס היה טיטאן ואפולו היה שייך לאלים האולימפיים. האזכור הקדום ביותר של זיהוי זה מופיע בשרידי מחזהו של אוריפידס, פאתון, בנאום לקראת סופו בו אמו של פאתון מקוננת על כך שהליוס הרס את ילדה, ועל כך שגברים קוראים לו בצדק אפולו (Apollon "המשמיד"). למרות זיהוי זה, אפולו מעולם לא תואר בפועל על ידי המשוררים היוונים כנוהג את מרכבת השמש, למרות שזה היה מנהג נפוץ בקרב משוררים לטיניים. לכן, הליוס הוא עדיין ידוע בשם "אל השמש" - זה שמניע את מרכבת השמש על פני השמים בכל יום.

על שמו נקראה העיר העתיקה אפולוניה, כיום על חוף ימה של הרצליה. שם העיר הקודם היה ארסוף ע"ש אל הסער הפיניקי רשף ולצידה שוכן היום היישוב רשפון הממוקם באזור.

בתרבות העת החדשה

בסדרות הספרים של ריק ריירדן: פרסי ג׳קסון, גיבורי האולימפוס וגורלו של אפולו מתואר אפולו כנער בן 17, נאה ובלונדיני עם עיניים כחולות המסתובב לעיתים עם משקפי שמש.

ראו גם

• אפולו קוטל לטאה
• אפולו בלוודרה

לקריאה נוספת

• הומרוס, איליאדה, אודיסיאה.
• אייסכילוס, נוטות החסד, אגממנון.
• סופוקלס, אדיפוס המלך.
• אוריפידס, איון, איפיגניה בטאוריס.
• ורגיליוס, איניאדה - ספר ששי.
• אפי זיו, סודות אלי האולימפוס, אור יהודה: כנרת, זמורה, ביתן, 2013, עמ' 157-184, מסת"ב 9789655525694
• אהרן שבתאי, המיתולוגיה היוונית, מפה, 2000(הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אפולו בוויקישיתוף

• יעל רנן, אובידיוס, מטמורפוזות - אפולו ודפנה, מתוך: ספרות המערב - קובץ מסות.
• אפולו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אפולו, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)