בית הספר הצרפתי למקרא ולארכאולוגיה

בית הספר הצרפתי למקרא ולארכאולוגיה
École biblique et archéologique française de Jérusalem
אקדמיה
תקופת הפעילות	1890–הווה (כ־134 שנים)
מייסדים	מארי-ז'וזף לגראנז'
בעלי תפקידים
מנהל	Jean Jacques Pérennès (2015–2023)
מיקום
מדינה	ישראל
קואורדינטות	31°47′06″N 35°13′49″E / 31.785°N 35.2303°E
	www.ebaf.edu
	(למפת ירושלים רגילה) בית הספר הצרפתי למקרא ולארכאולוגיה

בית הספר הצרפתי בירושלים למקרא ולארכאולוגיה (צרפתית École biblique et archéologique française de Jérusalem, ראשי תיבות EBAF) הוא מוסד לימודים אקדמי צרפתי, שנוסד בשנת 1890 על ידי נזירי המסדר הדומיניקני, ומנוהל על-ידם מאז. בית הספר מתמחה בלימוד ובמחקר בתחומי המקרא והארכאולוגיה. הוא שוכן במתחם מנזר סנט אטיין בדרך שכם 6 בירושלים.

היסטוריה

בית הספר נוסד במנזר סנט אטיין בירושלים ב-15 בנובמבר 1890, על ידי האב הדומיניקני מארי ז'וזף לגראנז' (Lagrange;‏ 1855-1938). הוא הוקם כ"בית הספר המעשי ללימודי המקרא" (École Pratique d'Études Bibliques), ורק בשנת 1920 הוכר באופן רשמי גם כבית ספר לארכאולוגיה ושמו שונה בהתאם. שינוי זה נבע מאופי פעילותו של המוסד במשך שלושים השנים הראשונות לקיומו. בעת הקמתו היה בית הספר למוסד הקבע הראשון מסוגו בארץ ישראל, ופעל בו צוות קטן בהנהגתו של האב לגראנז' שעסק בניתוח המקרא ובארכאולוגיה, לצד מחקרים בתחומי ההיסטוריה, הלשון, האפיגרפיה ועוד. על הישגיהם החשובים של חוקרי בית הספר נמנים גילוי מפת מידבא, הפיענוח הראשון של האלפבית האוגריתי^[1] ומעורבותם המרכזית בתרגום ובפירוש מגילות מדבר יהודה^[2].

בית הספר קיים מדי פעם הרצאות לקהל הרחב^[3]^[4]^[5].

יחסיו של בית הספר עם הכס הקדוש לא היו טובים בתחילת דרכו, ולגראנז' נחשד בנטיות מודרניות. בית הספר אף נסגר לפרק זמן קצר, ובשנת 1909, בעקבות סכסוך בין הדומיניקנים לישועים, הורה הוותיקן על ייסוד מוסד ישועי מתחרה בדמות המכון האפיפיורי למקרא, המסונף לאוניברסיטה האפיפיורית הגרגוריאנית.

אחד מבוגרי בית הספר הוא חסיד אומות העולם ג'וזפה ג'ירוטי.

בית הספר והמחקר הארכאולוגי

ייסוד המנזר ובית הספר שבו היו כרוכים בחשיפתם, בדרך מקרה בשנת 1882, של שרידי כנסייה מן התקופה הביזנטית, מצפון לשער שכם בירושלים, באתר שזוהה על ידי הנוצרים כמקום סקילתו של סטפנוס אטיין, הקדוש הנוצרי הראשון. בניית המנזר על כל אגפיו נדחתה מפאת החפירה הארכאולוגית במשך שנים אחדות, אך הבנייה שילבה לאחר מכן את השרידים העתיקים ושימרה אותם.

בשנותיו הראשונות עסקו חוקרי המוסד בעיקר בפרשנות כתבי הקודש ואילו עבודות השדה הראשונות שלהם התרכזו בגאוגרפיה ההיסטורית, בטופוגרפיה ובהיסטוריה האדריכלית של ירושלים. כאלה הם, למשל, חיבורו הגדול של האב פליקס-מארי אַבֵּל על ספרי המקבים; ובעיקר ספריהם של לואי-איג ונסאן ואַבֵּל על ירושלים בתקופת המקרא ובימי הבית השני.

אל נושא החפירה הארכאולוגית, נכנסו אנשי ה"אקול ביבליק" בשלב מאוחר יותר. בשנים הראשונות, היה זה בעיקר האב ונסאן. בין השנים 1911-1909, ליווה ונסאן את משלחתו השערורייתית של מונטגיו פארקר, ודאג לתעד את התגליות. וכך, אף על פי שלא הייתה לו יד בהכוונת החפירה, הצליח להציל מידע על תולדותיה של "עיר דוד". מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה, חשפו ונסאן ועמיתיו את שרידי הפסיפס שבצבץ בעקבות פגיעת פגז תותח ליד עין דוק בנערן שמצפון ליריחו, וחשפו את שרידיו של בית-כנסת יהודי - הראשון מבתי הכנסת שנחשפו בארץ מן הטיפוס שרוצף בפסיפסים מעוטרים ב"גלגל המזלות", ארון קודש, מנורות וכתובות הקדשה.

בשנות הארבעים והחמישים היה האב רולאן דה וו לארכאולוג הפעיל של בית הספר הצרפתי, ולאחד הארכאולוגים שלא התמחה בחקר תקופה מסוימת דווקא, אלא הרחיב את תחומי התעניינותו. יחד עם האב א' מ' סטֵב (A.M. Steve) חפרו ליד הכנסייה הצלבנית שבאבו ע'וש. התגלית החשובה ביותר באתר זה הוא הח'אן מן התקופה המוסלמית הקדומה. העיבוד המדעי של הממצא, ובעיקר כלי החרס, היה לנקודת אחיזה חשובה בחקר תקופה זו שאיננה משופעת בממצאים מתוארכים.

שמו של דה וו קשור בעיקר בשתי החפירות הגדולות ביותר שנערכו מטעם ה"אקול ביבליק". תחילה בתל אל-פארעה (צפון), המזוהה עם תרצה, בירתה הראשונה של ממלכת ישראל. אך דווקא השרידים מתקופת הברונזה הקדומה, לשלביה השונים, וביניהם ביצורי העיר על שערה, הם שהצעידו את מחקרה של תקופה זו - המשתרעת למלוא אורכו של האלף השלישי לפסה"נ - צעד משמעותי קדימה.

גולת הכותרת של חפירותיו הייתה ח'רבת קומראן שלחוף ים המלח, יישובה המרכזי של כת המגילות הגנוזות. החפירה התנהלה בשנות החמישים כמפעל משותף של ה'אקול ביבליק', מוזיאון רוקפלר (שבאותם ימים היה מוסד מדעי עצמאי) ומחלקת העתיקות של ממשלת ירדן, וזאת בעקבות גילוי המגילות באתר זה שנים אחדות קודם לכן. האתר הקדום שבח'רבת קומראן הוא אתר יחיד במינו מבחינת תולדותיו, וכפי שעולה מן החפירות - גם מבחינת אופיו. דה וו חפר את האתר בשלמותו.

בשנות השבעים חזרו אנשי ה'אקול ביבליק' למפעל חפירות נוסף, בתל כיסון שבעמק עכו. מפעל זה אורגן כמשלחת משותפת של חוקרים אחדים, מהם מן האקול, מהם ממוסדות אחרים, ותרמו בכך תרומה משמעותית לחקר אזור הגליל המערבי.

בית הספר כיום

בית הספר מוסמך להעניק תואר הסמכה ותואר של דוקטור במדעי המקרא. הקורסים המוצעים על ידי בית הספר הם בתחומי הברית הישנה, הברית החדשה, הרמנויטיקה, ארכאולוגיה של ארץ ישראל, כתבים חיצוניים ושפות. בספריית בית הספר, השייכת למנזר סנט אטיין, כ-400,000 כותרים בסך הכול הכוללים יותר מ-130,000 ספרים וכ-400 כתבי עת. הספרייה מתגאה באוסף של כ-20,000 צילומים של ארץ ישראל והמזרח התיכון, רובם מתחילת המאה ה-20, ובאוסף של מפות.

בית הספר מוציא לאור רבעון מקצועי בשם "סקירה תנכית" (Revue Biblique), ונודע גם בפרסומים לציבור הרחב, שהידוע שבהם הוא תרגום צרפתי של התנ"ך, המוכר כתנ"ך ירושלים (Bible de Jérusalem)^[6]. פרסומים נוספים כוללים את כתבי העת "חדשות ירושלים" (Nouvelles de Jérusalem) ו"לימודים תנכיים" (Les Études Bibliques).

ראו גם

מנזר סנט אטיין

לקריאה נוספת

פ' בנואה, בית הספר הצרפתי למקרא ולארכאולוגיה בירושלים, קדמוניות 11 (1970), עמ' 108.
צבי שילוני, המנזר הדומיניקני של סן-אטיין ובית הספר הצרפתי למקרא וארכאולוגיה בירושלים, קרדום (אריאל), 10–11 (1980), עמ' 19–25
האב ז'אן מישל דה טראגון ואלי שילר, אוסף הצילומים של בית הספר הדומיניקני למקרא וארכאולוגיה בירושלים, אריאל, 216 (2017), עמ' 105-127

P. Benoit, Activités archéologiques de l'École Biblique et Archéologique Française à Jérusalem depuis 1890, Revue biblique 94/3 (1987), pp. 397–424.
Bendict T. Viviano, Profiles of Archaeological Institutes: École Biblique et Archéologique Française de Jérusalem, The Biblical Archaeologist 54, The American schools of Oriental Research, 1991