לדלג לתוכן

ג'ורג' רומני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ג'ורג' רומני
George Romney
לידה 8 ביולי 1907
קולוניית דובלן, המדינות המקסיקניות המאוחדות עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 26 ביולי 1995 (בגיל 88)
בלומפילד הילס, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם מלא ג'ורג' וילקן רומני
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
מקום קבורה מישיגן עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון
עיסוק שדלן, איש עסקים, פוליטיקאי
מפלגה המפלגה הרפובליקנית
דת הכנסייה המורמונית
בת זוג לנור לפונט (1931–1995)
מזכיר השיכון והפיתוח העירוני של ארצות הברית ה־3
22 בינואר 1969 – 20 בינואר 1973
(4 שנים)
תחת הנשיא ריצ'רד ניקסון
מושל מישיגן ה־43
1 בינואר 1963 – 22 בינואר 1969
(6 שנים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ג'ורג' וילקן רומני (באנגלית: George Wilcken Romney;‏ 8 ביולי 1907 – 26 ביולי 1995) היה איש עסקים אמריקאי ופוליטיקאי חבר המפלגה הרפובליקנית. היה יושב ראש ונשיא אמריקן מוטורס מ-1954 עד 1962, מושל מישיגן מ-1963 עד 1969, ומזכיר השיכון והפיתוח העירוני של ארצות הברית מ-1969 עד 1973. רומני היה אביו של מיט רומני, לשעבר מושל מסצ'וסטס והמועמד הרפובליקני לנשיאות ארצות הברית בבחירות 2012, ובעלה של לנור לפונט, שהייתה מועמדת רפובליקנית לסנאט של ארצות הברית בשנת 1970.

רומני נולד להורים אמריקאים שהתגוררו בקולוניות המורמוניות במקסיקו, אך אירועי המהפכה המקסיקנית אילצו את משפחתו להימלט לארצות הברית כשהיה ילד. המשפחה התגוררה בכמה מדינות ובסופו של דבר השתכנה בסולט לייק סיטי שביוטה, שם נאלצו להתמודד עם השפל הגדול. רומני עבד במספר מקומות עבודה, שימש כמיסיונר מורמוני בממלכה המאוחדת, ולמד במכללות אחדות בארצות הברית, אם כי לא סיים את חוק לימודיו כבוגר אוניברסיטה באף אחת מהן. ב-1939 עקר לדטרויט והצטרף להתאחדות תעשייני הרכב האמריקאית, שם שימש כדובר הראשי של תעשיית הרכב במהלך מלחמת העולם השנייה. בימי המלחמה הוסיף לעמוד בראש אגודה שיתופית בה יכלו חברות לשפר את תפוקותיהן. לאחר מכן הצטרף לחברת נאש-קלוינטור וב-1948 ונתמנה למנהל הכללי של יורשתה, אמריקן מוטורס, שנוסדה ב-1954. רומני סנט במוצרי "שלושת הגדולים" (פורד, ג'נרל מוטורס וקרייזלר) והפך לאחד מהמנהלים הבכירים בתחום העסקים, ומשך תשומת לב יתרה באמצעי התקשורת. כדתי אדוק, הוא ניהל את כנסיית ישו המשיח של קדושי אחרית הימים בדטרויט.

לפוליטיקה נכנס לאחר שהשתתף בוועידת חוקה ששכתבה את חוקת מישיגן בשנים 1961–1962 ונבחר למושל מישיגן ב-1962. הוא נבחר מחדש ברוב דחוק במערכות הבחירות של 1964 ו-1966 ופעל לחיזוק כספי המדינה ומבנה הכנסותיה, הרחיב את גודל הממשלה הארצית והנהיג את מס ההכנסה הארצי הראשון של מישיגן. רומני היה תומך נלהב של התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח. הוא ייצג בקצרה את הרפובליקנים המתונים נגד הרפובליקנים השמרנים בראשות בארי גולדווטר במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1964. כמו כן, הוא קרא להתערבות של כוחות פדרליים במהלך המהומות בדטרויט ב-1967.

תחילה רומני התמודד למועמדות הרפובליקנית לנשיאות ארצות הברית בבחירות לנשיאות ארצות הברית 1968, אך הוא הוביל מסע בחירות לא יעיל והפסיד בסקרים לסגן הנשיא לשעבר ריצ'רד ניקסון. אחרי אמירתו באמצע שנת 1967, שבה אמר לעיתונות שהצבא והחוגים הדיפלומטיים "שטפו את מוחו" כדי שיתמוך במלחמת וייטנאם, הוא לא יכול היה להתמודד כמועמד שהתנגד למלחמה ומסע הבחירות שלו הידרדר עוד יותר; רומני פרש מהמירוץ בראשית 1968. לאחר בחירתו של ניקסון לנשיאות הוא מונה בידיו למזכיר השיכון והפיתוח העירוני. כמזכיר השיכון, לרומני היו תוכניות שאפתניות שכללו הרחבת השיכון לעניים, וביטול ההפרדה הגזעית במוסדות ציבוריים בפרוורים. תוכניות אלו היו הצליחו במקצת אך לעיתים קרובות סוכלו על ידי ניקסון. רומני עזב את הממשל בתחילת כהונתו השנייה של ניקסון ב-1973. הוא חזר לחייו הפרטיים והיה לפעיל בהתנדבות ובשירות הציבורי, ועמד בראש המרכז הלאומי לפעולות התנדבותיות וארגוניו בשנים 1973–1991.

ראשית חייו ורקע משפחתי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
רומני התינוק עם אמו, אנה אמיליה פראט רומני במקסיקו, 1908
המשפחה של רומני באיידהו, 1921. בתצלום, הוא ומשפחתו מבקרים בקברו של אחיו הצעיר לורנס, שנפטר באותה השנה מקדחת שיגרונית. ג'ורג' עומד שני משמאל. אמו אנה יושבת בצד שמאל ואביו גסקל עומד שני מימין.

הסבים והסבתות של רומני היו מורמונים פוליגמיים שברחו מארצות הברית עם ילדיהם בגלל איסורה של הממשלה הפדרלית של ארצות הברית על פוליגמיה[1][2]. סבו מצד אמו היה הלמן פראט (1846–1909), שניהל את נציגות המורמונים במקסיקו סיטי לפני שעבר למדינת צ'יוואווה המקסיקנית, והיה בנו של השליח המורמוני המקורי בעיר, פארלי פראט (1857-1807)[3]. בשנות ה-20 של המאה ה-20 מילא דודו של רומני, ריי ל. פראט (1878–1931) תפקיד מרכזי בשימור ובהרחבה של נוכחות המורמונים במקסיקו ובהמשך באמריקה הדרומית[4]. קרוב משפחה רחוק יותר של רומני היה ג'ורג' רומני (1734–1802), צייר דיוקנאות ידוע בממלכה המאוחדת במהלך הרבע האחרון של המאה ה-18.

ההורים של רומני, גסקל רומני (1871–1955) ואנה אמליה פראט (1876–1926), היו אזרחי ארצות הברית ותושבי טריטוריית יוטה. הם נישאו בשנת 1895 במקסיקו והתגוררו בקולוניה דובלן שבגליאנה במדינת צ'יוואווה (אחת המושבות המורמוניות במקסיקו), שם נולד ג'ורג' ב-8 ביולי 1907. הם היו מונוגמיים, בניגוד להוריהם (הפוליגמיה בוטלה על ידי מנשר 1890, אם כי הפוליגמיה עדיין נמשכה במקומות אחדים, במיוחד במקסיקו). לג'ורג' היו שלושה אחים גדולים, שני אחים צעירים ואחות צעירה נוספת. גסקל רומני היה נגר מוצלח, בנאי בתי מגורים, וחקלאי שעמד בראש המשפחה המשגשגת ביותר בקולוניה, ששכנה בעמק חקלאי מתחת למערב רכס ההרים סיירה מדרה. המשפחה בחרה באזרחות אמריקנית עבור ילדיהם, כולל ג'ורג'.

המהפכה המקסיקנית פרצה ב-1910 והמושבות המורמוניות היו בסיכון בשנים 1911 - 1912[5] לאחר גל פשיטות של שודדים. ג'ורג' הצעיר שמע את קול הירי מרחוק וראה מורדים הולכים ברחובות הכפר. משפחת רומני ברחה ממאורעות אלו ושבה לארצות הברית ביולי 1912, והותירו את ביתם וכל רכושם מאחור. מאוחר יותר אמר רומני, "היינו העקורים הראשונים של המאה ה-20".

בארצות הברית סיגל לעצמו רומני אורח חיים צנוע. משפחתו חיה יחד עם פליטים מורמונים אחרים שהתקיימו מסיוע ממשלתי באל פאסו שבטקסס, סיוע כלכלי בסך 100,000 דולר אמריקני לפליטים מקרן שייסד הקונגרס של ארצות הברית[6]. אחרי חודשים אחדים עברה משפחת רומני ללוס אנג'לס שבקליפורניה, שם חזר אביו גסקל לעבודתו כנגר. כשהיה בגן, ילדים אחרים לעגו למוצאו המקסיקני של רומני בכך שכינו אותו "מקס"[7].

ב-1913 עברה המשפחה לאוקלי שבאיידהו ורכשה שם חווה חקלאית, בה גידלו וניזונו במידה רבה מתפוחי אדמה. המקום לא היה על אדמה פורייה והפך חסר-תועלת כאשר מחירם של תפוחי האדמה צנח. המשפחה עברה לאחר מכן לסולט לייק סיטי שביוטה ב-1916, שם חזר גסקל לעבודות בנייה, אך המשפחה נשארה עדיין קשת-יום. ב-1917, שבה המשפחה לאיידהו בשנית אך הפעם לעיר רקסבורג, שם גסקל הפך לבנאי מסחרי מוצלח שמחיר סחורותיו האמיר בעקבות מלחמת העולם הראשונה.

ג'ורג' החל לעבוד בשדות חיטה וסלק סוכר בגיל אחת עשרה וסיים את לימודיו היסודיים ב-1921 (את שש שנות לימודיו היסודיים העביר בשישה בתי ספר יסודיים שונים)[8]. השפל הכלכלי של 1920–1921 הביא לקריסת מחירים, והבנייה המקומית נזנחה. משפחתו חזרה לסולט לייק סיטי ב-1921, ובעוד אביו חזר לעבודת בנייה, ג'ורג' היה מיומן ב"עבודות שחורות". המשפחה שוב שגשגה עד שהגיע השפל הגדול בשנת 1929 והחריב את מצבם הכלכלי. ג'ורג' צפה בהוריו נכשלים מבחינה כספית באיידהו וביוטה[9], בכך שהיו צריכים לבזבז תריסר שנים כדי לפרוע את חובותיהם. צפייה זו במאבקיהם בחיים השפיעו על חייו של ג'ורג' ועל הקריירה העסקית שלו.

בסולט לייק סיטי, רומני עבד בעודו תלמיד בתיכון רוזוולט ג'וניור והחל משנת 1922, בית ספר התיכון נקרא "תיכון קדושי אחרית הימים". בתיכון זה שיחק כראנינג-בק (half-back) בנבחרת הפוטבול, שימש כרכז בנבחרת הכדורסל, והיה שחקן שדה ימני בקבוצת הבייסבול, עם יותר התמדה מאשר כישרון ובמאמץ לשמור על המסורת האתלטית במשפחה, הוא הרוויח אותות הוקרה בספורט בכל שלושת הענפים. בשנתו האחרונה בתיכון, הוא ולנור לפונט הצעירה התאהבו. היא הייתה ממשפחה מורמונית מתבוללת יותר[10]. את לימודיו התיכוניים סיים בשנת 1925.

בין השאר, כדי להישאר בקרבתה של לנור, רומני בילה את שנתו הבאה בקולג' כסטודנט צעיר בקולג' העסקים LDS, שם נבחר לנשיא אגודת הסטודנטים.

עבודה מיסיונרית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהפך לבכיר בקהילה המורמונית, רומני הרוויח מספיק כסף כדי לממן לעצמו עבודה כמיסיונר מורמוני. באוקטובר 1926 הפליג לבריטניה הגדולה והוטל עליו לראשונה להטיף בשכונת עוני בגלאזגו שבסקוטלנד. העוני הנתעב וחוסר התקווה שראה בגלאזגו השפיעו עליו מאוד: ניסיונותיו להמיר את דתם של תושבי השכונה היו לא יעילים ורומני חווה משבר אמונה זמנית.

בפברואר 1927 הועבר לאדינבורו ובפברואר 1928 ללונדון על ידי מנהליו בכנסייה, שם עקב אחר כספי המיסיון. הוא עבד תחת קוורום שנים-עשר השליחים הידוע; הטפותיו של ג'ון וידטסו, ממנהיגי הקוורום, "לחיות את היום בעוצמה, היום הגדול ביותר של כל הזמנים הוא היום" הרשימו מאוד את רומני. רומני חווה את המראות ואת תרבות הממלכה המאוחדת והכיר לראשונה את חברי האצולה וקבוצת אוקספורד.

באוגוסט 1928 מונה רומני לנשיא מחוז המיסיונרים הסקוטים. פעילותו בתחום הוויסקי הייתה מורכבת (שתיית משקאות חריפים אסורה על פי חוקי הכנסייה המורמונית), והוא פיתח "כוח משימה" חדש ששלח מיסיונרים למקום אחר בכל פעם במטרה להטיף. כוח המשימה הצליח למשוך את תשומת הלב של עיתונאים מקומיים וכמה מאות מגויסים חדשים. הסיקור הציבורי התכוף של רומני - מאדינבורו ולונדון עד פינת הנואמים בהייד פארק ובימתו בכיכר טרפלגר - פיתח אצלו את הכישרון בדיון ובמכירות, שבו הוא ישתמש בהמשך הקריירה שלו. שלושה עשורים מאוחר יותר, אמר רומני כי תקופתו כמיסיונר הייתה חשובה לו יותר מכל בפיתוח קריירתו מאשר כל תקופה אחרת.

קריירה מוקדמת, נישואים וילדים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רומני חזר לארצות הברית בשלהי 1928 ולמד לתקופה קצרה באוניברסיטת יוטה ובקולג' העסקים LDS. הוא נסע בעקבות לנור, מושא אהבתו, לוושינגטון הבירה בסתיו 1929, לאחר שאביה, הרולד א. לואנט, הסכים לקבל את הצעתו של נשיא ארצות הברית, קלווין קולידג', לכהן בוועדת הרדיו הפדרלית. הוא עבד עבור דייוויד ואלש (אנ'), סנאטור דמוקרטי מטעם מסצ'וסטס במהלך 1929 ו-1930, תחילה בתור קצרן, ולאחר מכן, כאשר הראה יכולות מוגבלות בתחום, עבר לשמש כעוזר צוותו של ואלש כאחראי על תעריפים וענייני חקיקה אחרים[11]. רומני חקר היבטים של הצעת חוק המכסים סמוט-האולי ונכח בישיבות הוועדה; התפקיד היה נקודת מפנה בקריירה שלו והעניק לו הערכה עצמית שמשכה לאורך כל החיים בכל הנוגע לקונגרס של ארצות הברית.

יחד עם אחד מאחיו, רומני פתח בר חלב בעיר רוסלין שבווירג'יניה ששכנה בסמוך לוושינגטון הבירה. העסק נכשל במהרה, בעיצומו של השפל הגדול. הוא למד גם באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון בלילות. בהתבסס על יצירת קשרים שביצע עבור ואלש, נשכר רומני כמתלמד בחברת אלקואה בפיטסבורג ביוני 1930.

כאשר לפונט, שחקנית שאפתנית, החלה לשחק תפקידים משניים בסרטי קולנוע הוליוודיים, רומני הועבר למשרד של אלקואה בלוס אנג'לס, שם הוכשר לאיש מכירות. הוא לקח בלוס אנג'לס שיעורי לילה באוניברסיטת דרום קליפורניה (רומני לא למד אז לימודים גבוהים מזה זמן רב; בכל המכללות בהן למד, העביר רק שנתיים וחצי בלימודים, ובמקום זאת תואר כאוטודידקט בכתבים ביוגרפיים). ללפונט הייתה הזדמנות לחתום על חוזה בשווי של כ-50 אלף דולר עם אולפני מטרו גולדווין מאייר, אך רומני שכנע אותה לשוב עמו לוושינגטון[12], לאחר שהוטל עליו להיות שדלן מטעם אלקואה. מאוחר יותר לפונט תאמר כי מעולם לא הייתה לה אפשרות לבחור בין נישואים לבין קריירת משחק, משום שקריירת משחק הייתה מאפילה על רומני, ועם זאת לא הביעה צער על בחירתה. מאוחר יותר, רומני ישקול לשמור לה את הישגו הגדול ביותר בתחום המכירות[13].

בני הזוג נישאו ב-2 ביולי 1931, במקדש סולט לייק סיטי. נולדו להם ארבעה ילדים: מרגו לין (ילידת 1935), ג'יין לפונט (ילידת 1938), ג'ורג' סקוט (יליד 1941) ווילארד מיט (יליד 1947). נישואי בני הזוג שיקפו היבטים של אישיותם וחיזורם. ג'ורג' היה מסור ללנור, וניסה להביא לה פרח בכל יום, לעיתים קרובות ורד אחד עם מכתב אהבה. לג'ורג' הייתה אישיות חזקה ובוטה שעזרה לו "לנצח" בוויכוחים בעזרת כוח רצונו, אם כי לנור עצמה הייתה בעלת יותר שליטה עצמית ולא הייתה מוכנה לנסות להשפיע על דעתו[14]. בני הזוג התווכחו עד כדי כך שנכדיהם היו מכנים אותם מאוחר יותר "המתקוטטים", אך בסופו של דבר, קרבתם אפשרה להם ליישב ויכוחים בצורה ידידותית.

בתור שדלן, רומני התחרה לעיתים קרובות בשם תעשיית האלומיניום נגד תעשיית הנחושת, והגן על אלקואה מההאשמות לפיהן הייתה מונופול[15]. הוא ייצג גם את איגוד סחורות האלומיניום. בראשית שנות ה-30, סייע רומני בהתקנת חלונות אלומיניום בבניין מחלקת המסחר של ארצות הברית, שהיה אז בניין המשרדים הגדול ביותר בעולם[16].

רומני הצטרף למועדון העיתונות הלאומי ולמועדוני הקאנטרי קלאב "העץ השרוף" והקאנטרי קלאב של הקונגרס. העידון התרבותי של לנור וכישורי האירוח שלה, יחד עם הקשרים החברתיים והפוליטיים של אביה, סייעו לג'ורג' בעסקים, והזוג פגש את הרברט הובר, פרנקלין דלאנו רוזוולט ואת שאר הדמויות הבולטות בוושינגטון הבירה. הוא נבחר על ידי פייק ג'ונסון, עיתונאי מדנוור ונציג סחר בתעשיית הרכב שפגש את רומני במועדון העיתונות הלאומי, להצטרף לוועדת הייעוץ של האיגוד המקצועי החדש. עבודת הוועדה נמשכה גם לאחר שהוכרזה כסוכנות בלתי חוקית ב-1935. במהלך 1937 ו-1938 היה רומני גם נשיא איגוד הסחר המנהלי וושינגטון.

נציג תעשיות הרכב

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי תשע שנים בהן עבד עבור אלקואה, הקריירה של רומני קפאה על מקומה. מנהלים רבים שרצו להתקדם במעמדם קידמו עובדים אחרים בעלי ותק גבוה יותר שתפסו את משרתו של רומני. פייק ג'ונסון, סגן נשיא התאחדות תעשייני הרכב (Automobile Manufacturers Association), שהיה זקוק למנהל למשרדו החדש בדטרויט. רומני קיבל על עצמו את העבודה ועבר עם אשתו ושתי בנותיו למישיגן ב-1939. מחקר שנערך על ידי ההתאחדות גילה שאמריקאים משתמשים במכוניותיהם לרוב לטיולים קצרים ורומני שוכנע כי מגמה זו היא צעד לקראת תחבורה שימושית ובסיסית יותר. בשנת 1942 הועלה לדרגת המנהל הכללי של ההתאחדות, תפקיד שמילא עד 1948. נוסף על כן, רומני שימש גם כנשיא התאחדות הסחר של דטרויט בשנת 1941.

ב-1940, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה מעבר לים, סייע רומני להקים את ועדת כלי הרכב להגנה אווירית, שתיאמה את התכנון בין תעשיית כלי הרכב לתעשיית כלי הטיס. מיד לאחר המתקפה על פרל הארבור, שהובילה לכניסת ארצות הברית למלחמה בדצמבר 1941, סייע רומני להכניס את הוועדה לתוך מועצת כלי הרכב לתפוקת המלחמה (Automotive Council for War Production), והפך בו בזמן למנהל המועצה. מועצה זו ייסדה הסדר שיתופי בו חברות יכלו לייצר כלי רכב במכונות אחת של השנייה ובכך לשפר את התפוקה והייצור של כלל החברות, תוך מקסום התרומה של התעשייה למאמץ הייצור במלחמה. זה גילם את הרעיון של רומני ל"קפיטליזם שיתופי תחרותי".

עם מנהיג העבודה ויקטור רותר, הוביל רומני את מועצת הניצחון של דטרויט (Detroit Victory Council), שביקשה לשפר את תנאי העבודה של עובדי דטרויט תחת הלחץ המלחמתי ולטפל בסיבות שהובילו לפריצת מהומות הגזע בדטרויט 1943. רומני פנה למנהל הדיור הפדרלי בבקשה להפוך את שיכונם של העובדים השחורים במפעל "וילו ראן" של פורד לזמין יותר והצליח בכך. הוא גם כיהן במחלקת ניהול העבודה של אגף דטרויט בוועדת כוח האדם של המלחמה הפדרלית.

רומני הפך לדובר הראשי של תעשיית הרכב, המעיד לעיתים קרובות בפני דיוני הקונגרס של ארצות הברית בסוגיות ייצור, עבודה וניהול. הוא הוזכר או צוטט בלמעלה מ-80 סיפורים בעיתון הניו יורק טיימס בתקופה זו[17]. בסופו של דבר, 654 חברות ייצור הצטרפו למועצת כלי הרכב לתפוקת המלחמה שבראשה עמד, והביא לידי תפוקה בת כמעט 29 מיליארד דולר עבור הכוחות המזוינים של בעלות הברית[18]. תפוקה זו כללה למעלה מ-3 מיליון כלי רכב ממונעים, 80% מכל הטנקים וחלקי הטנקים, 75% מכל מנועי המטוסים, מחצית מכל מנועי דיזל ושליש מכל המקלעים. בין חמישית לרבע מכלל הייצור של ארצות הברית בזמן המלחמה היה בענף הרכב.

עם תחילת הייצור בימים שלאחר מלחמת העולם השנייה, שכנע רומני את פקידי הממשלה לוותר על הליכים מורכבים להפסקת חוזים, ובכך לשחרר מפעלי רכב לייצור מהיר של מכוניות לצריכה ביתית ולמנוע פיטורים גדולים. רומני היה המנהל של איגוד הסחר האמריקני ב-1944 וב-1947, ומנהל הוועד הלאומי של יובל הזהב למכונית ב-1946. בשנים 1946–1949 ייצג את המעסיקים בארצות הברית כנציג ועידת התעשיות המתכתיות של ארגון העבודה הבינלאומי. ב-1950, רומני היה חבר במועצה לתכנון ושיכון אזרחי, וביקר את ההפרדה הגזעית בתוכנית הדיור של דטרויט כשנשא דברים בפני מועצת עיריית דטרויט. האישיות של רומני הייתה בוטה ועזה, מה שעשה לו רושם של "איש נחפז", והוא נחשב לכוכב עולה בתעשייה.

מנהל אמריקן מוטורס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמנהל הכללי של התאחדות תעשייני הרכב האמריקאית, רומני התיידד עם נשיא אמריקן מוטורס, ג'ורג' מייסון (אנ'). כאשר נתמנה ליושב ראש חברת הייצור נאש-קלוינטור ב-1948, הזמין מייסון את רומני לבוא בעקבותיו "כדי לדעת את תעשיית הרכב מהיסוד" כעוזרו הנודד[19]. רומני, מנהל חדש בנאש-קלוינטור, העביר שנת עבודה בחלקים שונים של החברה. בשעה שמפעלי המקררים ואיגודיהם המקצועיים בחטיבת מכשירי קלוינטור נתגלו כלא יעילים, נלחם רומני באגודת החינוך למכניקה של אמריקה במטרה להקים תוכנית חדשה של יחסי עבודה ותעסוקה, שתקים מפעלים חדשים ומודרניים יותר עם כח אדם מצומצם יותר לאור השימוש הרב במכונות במקום עבודת כפיים. כדי לא לעורר את חמתם של הפועלים, הוא פנה אליהם באומרו: "אני לא איש מכללה. הכנתי רצפות, עבדתי בעבודות טיח, קטפתי סלק וחיטה בשדות". כבן חסותו של מייסון, רומני קיבל על עצמו את תפקיד מנהל פיתוח "רמבלר", דגם מכונית של אמריקן מוטורס.

מייסון חיפש זמן רב מיזוג של נאש-קלוינטור עם חברה אחת או יותר, וב-1 בספטמבר 1954 החברה התמזגה עם הדסון מוטור קאר לשם ייסוד אמריקן מוטורס. זה היה המיזוג הגדול ביותר בהיסטוריה של תעשיית הרכבים בארצות הברית, ורומני הפך לסגן נשיא בכיר של החברה החדשה. באוקטובר 1954, מת מייסון באופן פתאומי מדלקת לבלב חריפה ודלקת ריאות. רומני מונה בעקבות זאת לנשיא ויושב ראש הדירקטוריון של אמריקן מוטורס באותו החודש[20].

כאשר רומני השתלט על החברה, הוא ארגן מחדש את ההנהלה הבכירה, הביא מנהלים צעירים יותר לתפקידי מפתח, וקיצץ את רשת הסוחרים של אמריקן מוטורס ובנה אותה מחדש. רומני האמין כי הדרך היחידה להתחרות עם "שלושת הגדולים" (פורד, ג'נרל מוטורס וקרייזלר) היה לארגן את החברה מחדש תוך מיקוד עתידה של החברה על קו מכוניות קטן יחסית[21]. יחד עם המהנדס הראשי של החברה, מיד מור, עד סוף 1957 מותגי המכוניות שמהן נוצרה החברה נעלמו כליל. המותג רמבלר נבחר לפיתוח וקידום[22], בעוד אמריקן מוטורס אימצה אסטרטגיה חדשנית: ייצור מכוניות קומפקטיות בלבד. החברה נאבקה בקשיים בתחילתה; הפסידה כסף ב-1956 וב-1957, וחוותה עריקות ברשת הסוחרים שלה. רומני הנהיג אמצעי חיסכון והביא יעילות כלכלית לחברה, ויחד עם מנהלים אחרים הם הפחיתו את שכרם ב-35%.

אף על פי שאמריקן מוטורס הייתה על סף השתלטות מצדו של בעל ההון לואיס וולפסון בשנת 1957, הצליח רומני להדוף את ניסיונו של וולפסון להשתלט על החברה. המכירות של דגם המכונית רמבלר סוף סוף המריאו, מה שהוביל להצלחה כלכלית בלתי צפויה עבור אמריקן מוטורס. החברה רשמה את הרווח הרבעוני הראשון שלה בשלוש שנים ב-1958. אמריקן מוטורס הייתה חברת כלי הרכב היחידה שהראתה עלייה במכירותיה במהלך המיתון של 1958, ועברה מהמקום השלוש עשרה למקום השביעי במדד יצרני הרכב הגדולים בעולם. בניגוד להצלחת מרוצי נאסקאר (NASCAR) של חברת הדסון בשנות ה-50 המוקדמות, דגמי הרמבלר זכו פעמים תכופות ב-Mobil Economy Run, אירוע שנתי בכבישים המהירים בארצות הברית[23][24]. המכירות של אמריקן מוטורס עדיין זינקו במהלך 1960 ו-1961; דגם הרמבלר היה המכונית הפופולרית ביותר באמריקה בשנתיים אלו[25].

כמאמין ב"צרכנות שיתופית תחרותית", רומני הרשים קהלים בהופעותיו התכופות בפני הקונגרס. הוא דיבר על מה שהוא ראה כשרירות לב של "עבודה גדולה" ו"עסקים גדולים", וקרא לקונגרס לפרק את "שלושת הגדולים".

רומני הפך למה שסופר כלי הרכב ג'ו שרמן כינה "גיבור עממי של תעשיית הרכב האמריקאית" ואחד מהמנהלים הבכירים בתחום העסקים שמשכו תשומת לב יתרה באמצעי התקשורת. ההתמקדות שלו בייצור מכוניות קטנות כאתגר למתחרים המקומיים של אמריקן מוטורס, תועדה בכַּתָּבַת השַׁעַר של טיים מגזין ב-6 באפריל 1959, ובמגזין נכתב כי "רומני הצליח בכוחות עצמו להשיג אחת ממשרות המכירה הראויות ביותר לציון בתעשיית ארצות הברית". ביוגרפיה מלאה שלו פורסמה ב-1960[26], ותחיית החברה מחדש הפכה את רומני לשם שגור. סוכנות הידיעות Associated Press בחרה ברומני כאיש השנה שלה בתעשייה במשך ארבע שנים רצופות, מ-1958 עד 1961[27].

מניות החברה עלו מ-7 דולר אמריקני למניה ל-90 דולר למניה, מה שהפך את רומני למיליונר מאופציות[28]. עם זאת, בכל פעם שחש ששכרו והבונוס שלו היו גבוהים מדי במשך השנה, הוא נתן את העודף בחזרה לחברה[28]. לאחר הכרות ראשונית, הוא פיתח מערכת יחסים טובה עם מנהיג איגוד עובדי הרכב וולטר רותר, ועובדי אמריקן מוטורס נהנו מתוכנית חלוקת רווחים.

בכנסייה המקומית והנהגה אזרחית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדת הייתה כוח עליון בחייו של רומני. במאמרו משנת 1959 בעיתון "Detroit Free Press" הוא כתב: "דתי היא נכסי היקר ביותר... מלבד הדת שלי, אני יכול בקלות להיות עסוק מדי בפעילות תעשייתית, חברתית ובליינית". לפי כללי הכנסייה המורמונית, רומני לא שתה משקאות חריפים או משקאות המכילים קפאין ואף לא עישן סיגריות. רומני ואשתו תרמו לכנסייה באורח קבע[29], ומ-1955 עד 1965 נתנו 19% מהכנסותיהם לכנסייה ועוד 4% לצדקה[28].

רומני ומשפחתו חיו בבלומפילד הילס, לאחר שעברו לשם מדטרויט בסביבות 1953[30]. הוא היה פעיל מאוד בעניינים אזרחיים במישיגן: הוא היה חבר במועצת המנהלים של בית החולים לילדים במישיגן ובקרן המאוחדת של דטרויט, ויושב ראש הוועד המנהל של השולחן העגול של דטרויט לקתולים, יהודים ופרוטסטנטים. בשנת 1959 הוא קיבל את פרס הליגה נגד השמצה של ארגון בני ברית[31].

משנת 1956, עמד רומני בראש ועדה אזרחית שעסקה בהנהגת תוכניות חינוכיות לשיפור בתי הספר הציבוריים של דטרויט. הדו"ח הסופי של הוועדה שעסק בייעוץ לאזרחים בנוגע לצורכי בתי הספר היה ברובו עבודתו של רומני וזכה לתשומת לב ציבורית רבה; הוא הוביל לשכר טוב יותר למורים ולמימון תשתיות חדשות. רומני סייע להנפקת איגרות חוב בסך 90 מיליון דולר אמריקני הקשורות בענייני חינוך והגברת מס. אזרחי מישיגן האמינו באמונתו של רומני שאמרה כי לקבוצות בעלי עניין יש יותר מדי השפעה בממשלה הארצית, וכי רק שיתוף פעולה של אזרחים הפועלים לטובת כולם יכול להתמודד נגדם.

לאור תהילתו והישגיו במדינה שבה ייצור מכוניות היה נושא מרכזי לשיחה, רומני נתפס כאדם טבעי להיכנס לפוליטיקה. הוא היה מעורב באופן ישיר בפוליטיקה ב-1959, כאשר היה בתפקיד מפתח בדחיית העתירה הקוראת לוועידת חוקה שמטרתו לשכתב את חוקת מישיגן. כישורי המכירות של רומני הפכו את "אזרחים למישיגן", תנועה שהוקמה בידיו באפריל 1959, לאחד הארגונים היעילים ביותר בין אלה הקוראים לוועידת חוקה. בעבר הכריז רומני על עצמו כחבר המפלגה הרפובליקנית והשתתף בבחירות לוועידת חוקה. בתחילת 1960, רבים מהמפלגה הרפובליקנית במישיגן ראו ברומני כמועמד אפשרי למשרת מושל המדינה, סנאטור בסנאט של ארצות הברית ואפילו סגן נשיא ארצות הברית.

כמו כן, בתחילת 1960, רומני שימש כחבר בוועדה לענייני קמפיינים הוגנים. הוא פרסם דו"ח שעקרונותיו היו כי אין לתמוך או להתנגד למועמד בבחירות ציבוריות בשל דתו וכי אין לראות בקמפיין כהזדמנות להצביע בעד דת אחת נגד דת אחרת. הצהרה זו סייעה לסלול את הדרך לנאום המפורסם של ג'ון פיצג'רלד קנדי על דת ומשרות ציבוריות מאוחר יותר באותה השנה. רומני חשב לזמן מה על התמודדות בבחירות לסנאט ב-1960, אבל הוא התמנה לסגן נשיא ועידת החוקה ששכתב את חוקת מישיגן בשנים 1961 ו-1962.

מושל מישיגן

[עריכת קוד מקור | עריכה]
רומני נואם בוועידה הרפובליקנית הלאומית, 14 ביולי 1967
רומני מבקר בכותל המערבי בעת ביקורו בישראל, 1967
רומני עם שר הביטחון משה דיין במלון הילטון תל אביב, 1967

בחירות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר תקופה של חוסר החלטיות והתלבטות ארוכה, עזב רומני את אמריקן מוטורס בפברואר 1962 כדי להיכנס לפוליטיקה הארצית. מחליפו של רומני כיושב ראש אמריקן מוטורס היה רוי אברנתי (אנ')[32]. עמדתו של רומני כמנהיג הרפובליקנים המתונים בוועידת החוקה סייעה לו להשיג את משרת מועמד המפלגה הרפובליקנית בבחירות למושלות מישיגן[33]. הוא התמודד מול המושל הדמוקרטי המכהן ג'ון סווינסון (אנ') בבחירות הכלליות. רומני הבטיח לשנות את מבנה המס של המדינה, להשים את תשומת הלב של מערכת המיסים על עסקים ולציבור הרחב, ולהפוך אותה ל"מגלגלת שוב". רומני דחה הן את ההשפעה הגדולה של איגודים מקצועיים בתוך המפלגה הדמוקרטית והן את ההשפעה הגדולה של העסקים הגדולים בתוך המפלגה הרפובליקנית. הקמפיין שלו היה בין הראשונים שניצלו את יכולות עיבוד הנתונים הממוחשב.

רומני ניצח בבחירות בפער של 80,000 קולות ובכך שם קץ ל-14 שנות שלטון דמוקרטי שבהן שלטה המפלגה הדמוקרטית בכל המוסדות הממשלתיים במישיגן. ניצחונו יוחס לפניותיו לבוחרים חסרי השיוך המפלגתי ולאלו החיים בפרוורים המשפיעים יותר של דטרויט, שב-1962 היו צפויים יותר להצביע לרפובליקנים מאשר לדמוקרטים. בנוסף, פנייתו של רומני לחברי האיגודים המקצועיים הייתה יוצאת דופן לחבר במפלגה הרפובליקנית[34]. הדמוקרטים זכו בכל משרדי ההנהלה האחרים של המדינה בבחירות, כולל ג'ון לסינסקי, שזכה במשרת סגן המושל בבחירות הנפרדות לתפקיד סגן מושל מישיגן. הצלחתו של רומני אפשרה לו להיות מועמד טבעי לנשיאות בבחירות לנשיא 1964, ונשיא ארצות הברית, ג'ון פיצג'רלד קנדי, אמר ב-1963 כי "הבחור היחיד שאני לא רוצה להתמודד מולו הוא רומני"[35].

כניסה לתפקיד וכהונה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רומני הושבע כמושל מישיגן ב-1 בינואר 1963. דאגתו הראשונית הייתה לבצע ראורגניזציה כללית במבנה הפיננסי ובהכנסות של המדינה, שאושר על ידי הוועידה החוקתית. ב-1963 הוא הציע לשנות באופן כולל את תעריפי מס ההכנסה, אך השגשוג הכלכלי הכללי הקל על הלחץ שהביא איתו תקציב המדינה, והרשות המחוקקת של מישיגן דחתה את תוכניותיו של רומני[36]. הקשיים המוקדמים של רומני עם הרשות המחוקקת ערערו את התפיסה שלו כדמות פוליטית לאומית בקרב עמיתיו לשעבר של ריצ'רד ניקסון. אחד מחברי המפלגה הדמוקרטית במישיגן אמר על רומני: "הוא עדיין לא למד שדברים בממשלה לא בהכרח נעשים ברגע שהאיש בראש נותן פקודה, הוא להוט ולפעמים חסר סבלנות"[36]. אבל בשנתיים הראשונות של רומני בתפקיד הוא היה מסוגל לעבוד עם הדמוקרטים - שלעיתים קרובות הייתה להם שליטה חלקית על הרשות המחוקקת - וקואליציה דו-מפלגתית לא רשמית אפשרה לרומני להשיג הרבה ממטרותיו ויוזמותיו[36].

רומני ערך שורה של כנסי מושל. הוא פתח את משרדו בקפיטול של מישיגן למבקרים, בילה חמש דקות עם כל אזרח שרצה לדבר עמו בבוקר יום חמישי[36], ותמיד לחוץ את ידיהם של תלמידי בתי הספר שביקרו בקפיטול. הוא כמעט תמיד נמנע מפעילות פוליטית ביום ראשון, שבת המורמונית. התנהגותו הבוטה והחד-משמעית גרמה לפעמים לחיכוך בין קרוביו, לכן עמיתים ובני משפחתו השתמשו במושג "שור בחנות חרסינה" כדי לתאר אותו[37]. הוא נקט בגישה תיאטרלית במקצת לממשל, וביצע הופעות פתאומיות בסביבות שבהן היה עשוי להיות בלתי רצוי מבחינה פוליטית. רומני ראה את ההיבט המוסרי בכל נושא ועניין; הסופר תיאודור ה. וייט אמר "כאשר נפגשתי ושוחחתי עם ג'ורג' רומני לפני מספר שנים, הייתה בשיחה כנות עמוקה עד כדי כך, שבשיחה, אחד היה כמעט נבוך".

דעותיו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רומני תמך בתנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח[38] אף על פי שהשתייך לכנסייה שלא אפשרה לאנשים שחורים להיות אצלה כמרים. הוא הרהר, "רק אחרי שהגעתי לדטרויט הכרתי כושים והתחלתי להעריך אותם, והתחלתי להבין שכמה כושים מסוגלים להיות טובים יותר מלבנים". כשנאם את נאומו הראשון כמושל בינואר 1963, הצהיר רומני כי "בעיית זכויות האדם הדחופה ביותר של מישיגן היא אפליה גזעית - בדיור, בהתאמות הציבוריות, בחינוך, בממשל הצדק ובתעסוקה". רומני עזר ליצור את ועדת זכויות האזרח הארצית הראשונה[39].

כאשר מרטין לותר קינג הגיע לדטרויט ביוני 1963 ונאם שם מול 120,000 איש[40], שלח רומני את הסנאטור של המדינה, סטנלי ת'אייר לצעוד עם קינג כשליחו, זאת מאחר שלא השתתף בעצמו כי האירוע התקיים ביום ראשון[41]. רומני השתתף במצעד הרבה יותר קטן שנערך בשבת הבאה, שהפגין נגד אפליית הדיור בעיר גרוס פוינט (אנ'), לאחר שמרטין לותר קינג עזב את מישיגן. התביעה של רומני לקיים את זכויות האזרח הביאה לו ביקורת מצד אחדים בכנסייתו: בינואר 1964 כתב אחד מחבריו לקוורום כי הצעת חוק זכויות האזרח היא "חקיקה מרושעת" ו"הוא הניח את הקללה על הכושי". רומני סירב לשנות את עמדתו והגביר את מאמציו למען זכויות האזרח. בנוגע למדיניות הכנסייה, רומני נמנה בין אותם מורמונים ליברלים שקיוו שהמנהיגות של הכנסייה תשנה את הפרשנות התאולוגית המונחת ביסודה[42], אך רומני לא האמין בביקורת פומבית על הכנסייה, ובהמשך אמר כי גינויו של איש הממשל סטיוארט אודל המורמוני על מדיניותו "אינו יכול לשמש כל מטרה דתית שימושית"[43][44].

בשנת 1965 ביקר רומני בדרום וייטנאם במשך 31 ימים ואמר כי הוא ממשיך בתמיכתו החזקה במעורבות הכוחות המזוינים של ארצות הברית שם[45]. במהלך 1966, בעוד בנו מיט נכח בצרפת במסגרת עבודה מיסיונרית, ג'ורג' שכנע את ארוסתו של מיט, אן דייוויס, להמיר את דתה למורמונים. המושל רומני המשיך את תמיכתו בזכויות האזרח; לאחר פרוץ האלימות במצעדים מסלמה למונטגומרי ב-1965, הוא צעד בדטרויט בחזית עם הצועדים. ב-1966 זכה רומני להצלחה האלקטורלית הגדולה ביותר שלו, וזכה בבחירות 1966 למושלות מישיגן עם 527,000 קולות וגבר על עורך הדין הדמוקרטי זולטון פרנסי (הפעם זכה רומני לתקופת כהונה בת ארבע שנים, לאחר שינוי בחוקת מישיגן). הוא זכה ל-30% מקולות השחורים במישיגן, הישג חסר תקדים לרפובליקני.

הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1964

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1964

במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1964, הסנאטור בארי גולדווטר הפך במהרה למועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארצות הברית. גולדווטר ייצג זרם חדש של שמרנות אמריקנית, שרומני המתון לא היה חלק ממנו. רומני גם הרגיש שגולדווטר יביס את כל הרפובליקנים המתונים האחרים שיתמודדו למשרה פוליטית כלשהי, וחשש גם על מקומו (באותה התקופה מושל במישיגן הוגבל לתקופת כהונה בת שנתיים)[46]. לבסוף, רומני הסכים עם השקפותיו של גולדווטר בנוגע לזכויות האזרח ולימים יאמר: ”לבנים וכושים, לדעתי, צריכים ללמוד להכיר זה את זה, לבארי גולדווטר לא היה שום רקע לתפוס זאת, להבין אותם, ולא יכולתי להגיע אליו.”

במהלך ועידת המושלים הארצית של יוני 1964, 13 מתוך 16 מושלים רפובליקנים התנגדו לגולדווטר; מנהיגי מחנה זה היו ג'ים רודס מאוהיו, נלסון רוקפלר מניו יורק (שהקמפיין שלו הושהה עם הפסדו לגולדווטר בקליפורניה), ויליאם סקרנטון (אנ') מפנסילבניה ורומני. במסיבת עיתונאים יוצאת דופן, רומני הצהיר: ”אם השקפותיו של גולדווטר חורגות ממה שהמורשת של המפלגה שלנו מציינת, אעשה כל שביכולתי כדי למנוע ממנו להיות מועמד המפלגה לנשיאות ארצות הברית.” לעומת זאת, רומני נשבע בעבר בפני הבוחרים במישיגן כי לא ירוץ לנשיאות בבחירות 1964. העיתונים של דטרויט הצביעו על כך שלא יתמכו בו בכל הצעה כזאת, ורומני החליט במהירות לכבד את התחייבותו להישאר מחוץ למירוץ לנשיאות. במקום זאת נכנס סקרנטון, אך גולדווטר השתלט בהחלטיות על הוועידה הרפובליקנית הלאומית של 1964. שמו של רומני נכנס למועמדות כבן מועדף בידי חבר בית הנבחרים של ארצות הברית ג'רלד פורד ממישיגן (שלא רצה לבחור בין מועמדים במהלך במערכה הראשונית)[47] וקיבל את קולותיהם של 41 צירים במִפְקָד[48] (40 קולות מתוך 48 של מישיגן ואחד מקנזס).

בוועידה, רומני העצים את סעיף זכויות האדם במצע המפלגתי, והבטיח לחסל את האפליה והקיפוח ברמה הארצית, המקומית והפרטית, אך הוא הובס בהצבעה קולית[49]. הוא גם לא זכה לתמיכה בהצהרה שהוקיעה את הקיצוניות של השמאל והימין מבלי לנקוב בשמות של ארגונים, שאיבדה את תמיכתה בהצבעה ברוב דחוק של שניים לאחד[49]. שתי עמדותיו נתמכו על ידי הנשיא לשעבר דווייט אייזנהאואר[50], שהיה בעל גישה לאחריות אזרחית דומה לזו של רומני. לאחר שהסתיימה הוועידה, רומני לא תמך ולא התנגד לגולדווטר ולעמיתו למרוץ ויליאם אדוארד מילר, ואמר כי הוא מסתייג מחוסר התמיכה של גולדווטר בזכויות האזרח ומהקיצוניות הפוליטית שלו[49].

במהלך הבחירות לנשיאות 1964, רומני התנער מצמד המועמדים הרפובליקנים לנשיאות, סירב אפילו להופיע במקומות בהם התנוסס שמם של הצמד והמשיך להילחם בגולדווטר באופן פרטי. הוא נלחם על קולות האזורים הדמוקרטים במישיגן בבחירות למושלות המדינה, וכאשר נשאל בהופעות הקמפיין שלו למושלות על תמיכתו בגולדווטר, הוא השיב: "לכל הרוחות, אתה יודע היטב שאני לא!"[51]. רומני נבחר מחדש ב-1964 ברוב דחוק של 380,000 קולות וניצח את חבר בית הנבחרים של ארצות הברית הדמוקרטי ניל סטייבלר.

המהומות בדטרויט

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – המהומות בדטרויט ב-1967

המהומות ברחוב 12 וקליירמאונט בשכונת "וירג'יניה פארק" שבדטרויט פרצו בשעות הבוקר המוקדמות של 23 ביולי 1967, לאחר פשיטה משטרתית על מתחם בילוי לא חוקי מסוג ספיק איזי[52]. ככל שחלף היום והחיכוכים בין הבליינים לכוחות המשטרה החריפו, התקשר רומני למשטרת מישיגן ולמשמר הלאומי. בשעה 3 לפנות בוקר, ב-24 ביולי, פנו רומני וראש עיריית דטרויט ג'רום קאוואנה לרמזי קלארק, אז התובע הכללי של ארצות הברית, בבקשה לשלוח לדטרויט חיילים פדרליים. התובע הכללי קלארק הצביע על כך שרומני יצטרך להכריז על מצב של התקוממות אזרחית.

לעיר נשלחו כוחות צבא גדולים שכללו רכבים קרבים משוריינים, ואלפי חיילים מהדיוויזיה המוטסת ה-82 ומהדיוויזיה המוטסת ה-101[53]. כשהמצב בדטרויט החמיר, אמר רומני לסגן מזכיר ההגנה של ארצות הברית, סיירוס ואנס, "אנחנו חייבים לפעול, בן-אדם, אנחנו חייבים לפעול"[54]. סמוך לחצות 24 ביולי אישר נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון לאלפי צנחנים להיכנס לדטרויט. ג'ונסון הלך לטלוויזיה הלאומית, הודיע על פעולותיו והתייחס שבע פעמים לחוסר יכולתו של רומני לשלוט על המהומות באמצעות כוחות מקומיים. אלפי מעצרים נערכו והפרעות נמשכו עד 27 ביולי. ההשלכות הסופיות של מהומות אלו היו הקשות ביותר מכל התקוממויות אזרחיות אחרות בחמישים השנים האחרונות בארצות הברית: 43 הרוגים, למעלה מאלף פצועים, 2500 חנויות נבזזו, מאות בתי מגורים נשרפו ונגרם נזק לרכוש בסך 50 מיליון דולר אמריקני.

לאחר המהומות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

להתמודדות עם המהומות בדטרויט היו השלכות פוליטיות קשות עבור רומני, שכן הוא נתפס כמנהיג רפובליקני שעתיד להוות אתגר לנשיא ג'ונסון בבחירות לנשיאות שהתקיימו שנה לאחר מכן. רומני האמין שהבית הלבן האט במכוון את תגובתו לאירועים וטען שג'ונסון "התנהג באופן פוליטי" בפעולותיו. למרות המהומות, עד סוף שלטונו של רומני במישיגן, המדינה זכתה להישגים גדולים בתחום זכויות האזרח הקשורות לתעסוקה ציבורית, קבלנות ממשלתית והנגשת הדיור הציבורי. בתקופת שלטונו נעשו שיפורים קטנים יותר במאבק באפליה במגזרי התעסוקה הפרטית, הדיור, החינוך ואכיפת החוק.

רומני הרחיב משמעותית את גודל הממשלה של מישיגן כמושל[55]. תקציב המדינה הראשון שלו, בשנת 1963, עמד על 550 מיליון דולר, גידול של 20 מיליון דולר לעומת קודמו בתפקיד, ג'ון סווינסון. נוסף על כך, רומני ירש גירעון תקציבי בסך 85 מיליון דולר, אך עזב את משרדו עם עודף. בשנים הפיסקליות הבאות גדל תקציב המדינה לכ-684 מיליון דולר ב-1964, 820 מיליון דולר ב-1965, מיליארד דולר ב-1966, 1.1 מיליארד דולר ב-1967, ו-1.3 מיליארד דולר ב-1968[56]. רומני הוביל את הדרך לעלייה גדולה בהוצאות המדינה בתחום החינוך, ומישיגן החלה לפתח את אחת ממערכות ההשכלה הגבוהה הגדולה ביותר של האומה האמריקנית. בכהונתו היה גידול משמעותי במימון התמיכה עבור ממשלות מקומיות וניתנו הטבות נדיבות לעניים ולמובטלים. ההוצאות הכספיות של רומני התאפשרו הודות להתרחבות הכלכלית שלאחר מלחמת העולם השנייה, שהביאה לעודפים בתקציבי הממשלה ובהסכמתן של שתי המפלגות במישיגן לשמור על בירוקרטיה ממשלתית רחבה והגדלת שירותי המגזר הציבורי.

הקואליציות הדו-מפלגתיות שאיתן עבד רומני בבית המחוקקים של המדינה אפשרו לו להגיע לרוב מטרות החקיקה שלו. ניסיונו כמושל המשיך את המוניטין החיובי שלו, כפי שכתב הסופר תיאודור ה. וייט, "כישרון לסיים התחייבויות". ההיסטוריון של אוניברסיטת מישיגן, סידני פיין, העריך אותו כמושל מצליח ביותר.

ביקורו בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם סיומו של ביקור שערך בברית המועצות, הגיע רומני לישראל בשלהי דצמבר 1967 בצל כוונתו להתמודד על נשיאות ארצות הברית בבחירות לנשיאות 1968. אודות שיחותיו במוסקבה סירב להשיב והכריז: "באתי להקשיב, להתבונן וללמוד"[57]. רומני נועד, כאדם פרטי, עם ראש ממשלת ישראל לוי אשכול, שר החוץ אבא אבן, ראש המטה הכללי יצחק רבין וראש עיריית ירושלים טדי קולק[58]. הוא התקבל על ידי שגריר ארצות הברית בישראל וולוורת ברבור. לאחר מכן חצה את גשר אלנבי וערך ביקור ממלכתי בירדן, שתוכנן שבועות אחדים מראש[59].

הקמפיין הנשיאותי 1968

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני ההתמודדות למועמדות הרפובליקנית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
המושל ג'ורג' רומני בוועידה הרפובליקנית הלאומית 1968, מיאמי ביץ', פלורידה
הדבקית של הקמפיין הנשיאותי של רומני
כרזת תעמולה נשיאותית כחלק ממסע הבחירות שלו

היבחרו של רומני מחדש למושלות מישיגן בנובמבר 1966 דחפה אותו לחזית המפלגה הרפובליקנית. נוסף על ניסיון העבר הפוליטי שלו, רומני הגבוה, היפה והמרשים תאם את התכונות שהציבור חשב שלנשיא ארצות הברית ראוי שיהיו. מושלים רפובליקנים היו נחושים בדעתם לא להניח להפסד של גולדווטר לחזור, ולא רוקפלר ולא סקרנטון רצו להתמודד שוב; המושלים החליטו במהרה שרומני הוא מועמדם המועדף בבחירות למועמדות הרפובליקנית לנשיאות במסגרת הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1968. חבר הקונגרס האמריקאי לשעבר ויושב ראש הוועידה הרפובליקנית הלאומית, לאונרד וו. הול, הפך למנהל הקמפיין הבלתי רשמי של רומני. סקר של חברת גאלופ (Gallup) לאחר הבחירות בנובמבר הראה כי רומני היה מועדף בקרב הרפובליקנים על פני סגן הנשיא לשעבר ריצ'רד ניקסון כמועמד הרפובליקני, ביחס של 39%-31% וסקר של חברת האריס הראה כי רומני מנצח את הנשיא ג'ונסון בקרב כל המצביעים ביחס של 54%-46%. ניקסון ראה ברומני את יריבו הראשי. רומני הכריז בפברואר 1967 כי קיימים הסיכויים שיתמודד לנשיאות, במהלך ביקור באלסקה ובמדינות הרי הרוקי.

החולשה הגדולה ביותר של רומני הייתה היעדר מומחיות במדיניות חוץ, והצורך בעמדה ברורה בנוגע למלחמת וייטנאם. הסיקור העיתונאי של הביקור של רומני באלסקה התמקד בסוגיית וייטנאם ובעיתונים שרר תסכול בשל סירובו של רומני לדבר על כך. התכונות שעזרו לרומני כמנהל בתעשייה פעלו נגדו כמועמד לנשיאות: הוא התקשה להתבטא, ופעמים תכפות הוא דיבר בהרחבה ובצורה גלויה מדי בנושא, ואחר כך תיקן את עצמו בביטול אמרותיו הקודמות.

התחושה שרומני נוטה לפלוט אמירות שנויות במחלוקת גדלה[60]. מטה הבחירות, שהיה שרוי ביריבויות פנימיות, עבר במהרה מספר ארגונים מחדש. עד אז, ניקסון כבר עקף את רומני בסקר ההעדפות הרפובליקניות של גאלופ[61]. הטכניקות שהביטחו את ניצחונותיו במישיגן, כדוגמת שמירת מרחק מהארגוניים החיצוניים של המפלגה הרפובליקנית, לא הוכיחו יעילות בבחירות למועמדות הרפובליקנית לנשיאות[62]. מהומות יולי 1967 בדטרויט לא שינו את מעמדו בקרב הרפובליקנים, אלא נתנו לו קפיצה בסקרים הלאומיים נגד הנשיא הלא-פופולרי.

לעיתים נשאלו שאלות על זכאותו של רומני להתמודד לנשיאות מאחר שנולד במקסיקו, לאור העובדה שהביטוי "אזרח מלידה" המופיע בחוקת ארצות הברית עמום[63]. לימים יעזוב רומני את המירוץ בטרם תוכרע הסוגיה באופן מוחלט, אם כי עיקר הדעה אז הייתה שהוא זכאי להתמודד לנשיאות[64].

הוא היה המורמוני הראשון שנחשב למועמד רציני לנשיאות. הוא היה ידוע במורמוניות שלו, אולם לא הזכירו את דתו במהלך מסע הבחירות[65][66]. השיח שכן היה בנוגע לדתו הבליט את היחס של הכנסייה המורמונית לשחורים, אולם הוא עצמו היה תומך מובהק בזכויות האזרח ולכן סייע לתדמית הכנסייה. מורמונים והיסטוריונים רבים טענו שאם מסע הבחירות היה ממושך יותר ומוצלח יותר, העיסוק בדת היה הולך וגובר[67]. מסע הבחירות של רומני התמקד לעיתים קרובות באמונות הליבה שלו – למשל, על שלט חוצות של רומני בניו המפשייר התנוססה הסיסמה "הדרך לבולם את הפשיעה היא לעצור את הדעיכה המוסרית"[68]. הסטודנטים בדארטמות' קולג' שבניו המפשייר לגלגו על כך והניפו בגנותו שלטים עם משפטים נוסח "אלוהים חי וחושב שהוא ג'ורג' רומני". שלל ספרים פורסמו על אודותיו מכל מועמד אחר בבחירות אלה, בהם ביוגרפיה ידידותית לקראת מסע הבחירות, התקפה עליו מצד חבר סגל לשעבר ואוסף נאומים[69].

ב-31 באוגוסט 1967, בריאיון מוקלט לתוכנית האירוח המקומית והמשפיעה (והמופצת ברמה הלאומית) של לו גורדון (אנ') מתחנת הרדיו WKBD-TV בדטרויט[8], אמר רומני: "כשחזרתי מווייטנאם (בנובמבר 1965) פשוט עברתי את שטיפת המוח הכי גדולה שכל אחד יכול לקבל". אחר כך הוא דיבר בגנות המלחמה: "אני כבר לא מאמין שהיה לנו צורך להסתבך בדרום וייטנאם כדי לעצור את התוקפנות הקומוניסטית בדרום-מזרח אסיה". הוא כינה את הסכסוך "הטרגי", ודרש "שלום תקיף בדרום וייטנאם בשלב מוקדם". כך התכחש רומני למלחמה ונסוג מהשקפתו המוקדמת על המלחמה, שלפיה היא "נכונה וצודקת מבחינה מוסרית".

ההתייחסות ל"שטיפת המוח" בנוגע למלחמת וייטנאם הייתה הערה מאולתרת, לא מתוכננת, שנפלטה בסוף יום ארוך שכלל לוח זמנים עמוס. ב-7 בספטמבר ההערה מצאה את דרכה ל"הניו יורק טיימס". שמונה מושלים אחרים שהיו באותו הביקור בווייטנאם ב-1965 הסתייגו מדבריו של רומני, ואחד מהם, הסנאטור פיליפ הוף (אנ') מורמונט אמר כי דבריו של רומני "מקוממים, מסריחים [...] או שהוא אדם נאיבי או שהוא חסר שיפוט". חוויותיהם של שבויי מלחמה אמריקאים (שהודגשו בסרט השליח ממנצ'וריה ב-1962), הפכו את דבריו של רומני להרסניים והוסיפו לדימויו השלילי של רומני שכבר התפתח. הנושא של שטיפת המוח הפך במהרה היה הזדמנות של התקשורת והעיתונים לחבוט ברומני, וזה הפך למושא חוכא ואילטוטא. הסנאטור יוג'ין מקארתי, שהתמודד נגד ג'ונסון בבחירות למועמדות הדמוקרטית, אמר שבמקרה של רומני, "שטיפה קלה הייתה מספיקה".

ההתמודדות למועמדות הרפובליקנית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רומני הכריז באופן רשמי ב-18 בנובמבר 1967, בדטרויט[70] כי הוא "החליט להילחם ולזכות במועמדות הרפובליקניות ובבחירות לנשיאות ארצות הברית"[71]. הוא בילה את החודשים הבאים לְלֹא לֵאוּת, תוך התמקדות בפריימריז בניו המפשייר, שלב מוקדם וחשוב במהלך הבחירות המקדימות לנשיאות ארצות הברית. הוא חזר לווייטנאם בדצמבר 1967, נשא נאומים והעלה הצעות בנוגע למלחמה, שאחת מהן הייתה מדיניות ה-"Vietnamization", לפיה תעביר ארצות הברית באופן הדרגתי את סמכויותיה לצבא דרום וייטנאם, אשר תאפשר לה את יכולת השליטה והלחימה העצמאית כנגד צבא צפון וייטנאם והווייטקונג, אשר פעלו יחדיו במטרה לאחד את וייטנאם תחת שלטון קומוניסטי.

שבועיים לפני הפריימריז ב-12 במרץ, סקר פנימי הראה רומני יפסיד לניקסון בהפרש 1–6 בניו המפשייר. רומני הודיע על פרישתו מהבחירות למועמדות הרפובליקנית לנשיאות ב-28 בפברואר 1968[72].

לאחר ההתמודדות למועמדות הרפובליקנית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקסון המשיך וזכה במועמדות. בוועידה הרפובליקנית הלאומית שהתקיימה במיאמי ביץ' שבפלורידה, רומני מיאן לקרוא לתומכיו לתמוך בניקסון, דבר שניקסון לא ישכח[73]. רומני סיים במקום החמישי, עם 50 קולות בלבד. כאשר המחנה הליברלי של המפלגה הרפובליקנית הביע את מורת רוחו מבחירתו של ספירו אגניו לסגנות נשיאות ארצות הברית בידי ניקסון, החליט רומני להתמודד גם לסגנות הנשיאות[74]. רומני אמר שלא הוא יזם את המהלך, אבל הוא גם לא התנגד לו במאום. ניקסון ראה פעולה זו כאיום על מנהיגות המפלגה, אך בסופו של דבר הפסיד רומני לאגניו וסיים במקום השני עם 186 קולות לעומת אגניו, שזכה עם 1119 קולות. רומני, לעומת זאת, תמך בקמפיין המוצלח של ניקסון בסתיו, ובכך הרוויח את תודתו[75].

מזכיר השיכון והפיתוח העירוני

[עריכת קוד מקור | עריכה]
רומני נשבע אמונים לתפקיד מזכיר השיכון והפיתוח העירוני של ארצות הברית לצד הנשיא ריצ'רד ניקסון ורעייתו לנור, 22 בינואר 1969
רומני עם הנשיא ניקסון בעת כינוס הקבינט של ארצות הברית בממשל ריצ'רד ניקסון, 23 ביוני 1969
רומני וניקסון מתייעצים בחדר הסגלגל

לאחר הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1968, ניקסון נקב בשמו של רומני כמועמד למזכיר השיכון והפיתוח העירוני של ארצות הברית. הנשיא הנבחר הכריז על ההודעה כחלק מהצגת הקבינט החדש שלו ב-11 בדצמבר 1968. ניקסון שיבח את רומני על "ההתלהבות המיסיונרית" שלו ואמר כי יוטל עליו גם גיוס ארגוני מתנדבים במלחמה בעוני ובמחלות בתוך ארצות הברית. למעשה, ניקסון לא סמך על רומני מבחינה פוליטית, ומינה אותו לסוכנות פדרלית בעלת אופי ליברלי ופרופיל-נמוך, כדי להתפייס עם הרפובליקנים המתונים, וגם כדי לצמצם את הפוטנציאל של רומני להתמודד על המועמדות הרפובליקנית לנשיאות בבחירות 1972.

מינויו של רומני אושר על ידי הסנאט של ארצות הברית ללא התנגדות ב-20 בינואר 1969, יום השבעתו של ניקסון[76], והושבע לתפקידו ב-22 בינואר, כשניקסון לצדו[77]. רומני התפטר מתפקידו כמושל מישיגן באותו היום, והוחלף על ידי סגן המושל ויליאם מיליקן. הרפובליקנים החזיקו במשרת המושל עוד שלוש כהונות עד 1983, אם כי מישיגן הייתה מדינת צווארון כחול ברובה.

כמזכיר, רומני ניהל את הרה-אורגניזציה הראשון של מחלקת השיכון והפיתוח העירוני של ארצות הברית מאז היווסדה בשנת 1966.

חוק ההגירה ההוגן משנת 1968 הטיל חובה פדרלית על ביטול האינטגרציה הגזעית בדיור הציבורי, וחייב את מחלקת השיכון והפיתוח העירוני לכוון את תוכניותיה לפי מתווה זה. רומני, מלא תשוקה מוסרית, עסק במרחב הכלכלי והגאוגרפי המתרחב בין לבנים ושחורים באמצעות הרחקת שחורים מהגטאות של העיר הפנימית לפרוורים. רומני הציע תוכנית דיור פתוחה כדי להקל על ההפרדה הגזעית, המכונה "קהילות פתוחות"; מחלקת השיכון והפיתוח העירוני תכננה זאת חודשים רבים מבלי ליידע את הנשיא ניקסון. בראשית מרץ 1969 יצא שר השיכון מרדכי בנטוב לחלקו השני של סיור עבודתו בארצות הברית, שנקטע עם שובו לארץ להלוויית לוי אשכול, במהלכו נועד עם רומני, מקבילו האמריקאי[78].

כאשר הצעת הדיור הפתוח התפרסמה, התגובה המקומית הייתה עוינת במידת מה. כזאת הייתה התגובה של תושבים רבים בוורן שבמישיגן, פרוור לבן ממעמד צווארון כחול של דטרויט. מחלקת השיכון והפיתוח העירוני הפכה את וורן ליעד ראשוני לאכיפת "הקהילות הפתוחות" ואיימה להפסיק את כל הסיוע הפדרלי לעיר, אלא אם כן תנקוט השורה של פעולות לסיום האפליה הגזעית שם; פקידי העירייה אמרו כי חלה התקדמות מסוימת וכי אזרחיהם התרעמו מאינטגרציה גזעית כפויה. רומני דחה את התגובה הזאת, בין היתר משום שכאשר היה מושל, תושבי וורן זרקו סלעים ואשפה ואף צעקו גסויות במשך ימים אצל זוג שנחשב בן תערובת ושעקר לעיר.

רומני ביקר בוורן ביולי 1970, שם פנה למנהיגיה של העיר וכן של כ-40 פרוורים סמוכים. הוא הדגיש שהממשל מעודד פעילות מתקנת ולא אינטגרציה כפויה, אולם רוב האוכלוסייה המקומית לא ראתה שום הבדל, ורומני נלעג כאשר ליווי משטרתי לקח אותו ממקום המפגש. ניקסון ראה את מה שקרה בוורן ולא היה לו כל עניין במדיניות הקהילות הפתוחות, והעיר ליועץ הנשיא לענייני פנים, ג'ון ארליכמן, כי "מדינה זו אינה מוכנה בשלב זה לדיור משולב או לחינוך משולב בכוח". מדיניות "הקהילות הפתוחות" התנגשה עם השימוש של ניקסון באסטרטגיה הדרומית שלו שכללה תמיכה פוליטית בקרב הדמוקרטים הלבנים. רומני נאלץ לחזור לוורן ולשחרר עבורם כספים פדרליים ללא תנאי.

לרוב, רומני היה מחוץ למעגל הפנימי של הנשיא והייתה לו השפעה מזערית על ממשל ניקסון. הסגנון האינטנסיבי והבומבסטי שלו, של התקדמויות נועזות ושל נסיגות מביכות, לא היה הולם להצלחה בוושינגטון הבירה. מאמצי ההפרדה בתעסוקה ובחינוך הצליחו יותר מאשר בדיור במהלך ממשל ניקסון, אך משימותיה הרבות של מחלקת השיכון והפיתוח העירוני של ארצות הברית ומבנה הבלתי-מסורתי, שעבדו לעיתים בצולבות, הפכו אותה לפגיעה מבחינה מוסדית להתקפה פוליטית. רומני גם לא הבין כיצד לעקוף את השימוש של ניקסון ביועצו ארליכמן ובראש סגל הבית הלבן, בוב הולדמן, כשומרי סף של מדיניותו, וכתוצאה מכך הורידו את כוחם של מזכירי המחלקות. רומני היה רגיל להקשיב לניקסון ולקבל החלטות משלו. הוא אפילו הרגיז אותו בכך שקטע אותו בפגישותיו. בנקודת זמן מסוימת, ניקסון אמר להולדמן, "רק תרחיק ממני את רומני". הצהרה של רומני כי הוא יקטין מרצון את משכורתו כדי לסייע לתקציב הפדרלי, נתפסה על ידי ניקסון כ"משחק לא-יעיל".

בתחילת 1970, ניקסון החליט שהוא רוצה שרומני יועבר מתפקידו. ניקסון, ששנא לפטר אנשים, וכפי שארליכמן תיאר מאוחר יותר, "כישלון ידוע לשמצה", במקום זאת טיפח את רומני בהתמודדות לסנאט של ארצות הברית מטעם מדינת מישיגן. במקום שהוא יתמודד לסנאט, הציע רומני שאשתו לנור תתמודד, והיא קיבלה גיבוי של כמה רפובליקנים. רעייתו נחלה הפסד קשה בבחירות הכלליות לדמוקרט פיליפ הארט. רומני האשים אחרים בכך שאשתו נכנסה למרוץ, בשעה שהיה הכוח העיקרי שעמד מאחוריה.

בשלהי 1970, לאחר שההתנגדות למדיניות קהילות הפתוחות הגיעה לשיאה, ניקסון שוב החליט שצריך לפטר את רומני. אך הוא עדיין לא רצה לפטרו, וניקסון ניסה דחק ברומני להתפטר תוך שהוא מאלץ אותו להיכנע לשורה של סוגיות מדיניות. רומני הפתיע את ניקסון ואת הולדמן בכך שהסכים לסגת מעמדותיו, וניקסון שמר אותו כמזכיר השיכון והפיתוח העירוני של ארצות הברית. ניקסון העיר לאחר מכן באופן פרטי, "(רומני) מדבר בגדול אבל מתקפל תחת לחץ"[79].

רומני סוף סוף הגיש את התפטרותו ב-9 בנובמבר 1972, בעקבות בחירתו מחדש של ניקסון לנשיאות ארצות הברית. התפטרותו הוכרזה ב-27 בנובמבר 1972, כחלק מהגל הראשון של התפטרויות מהקבינט הראשון של ניקסון. רומני אמר שהוא לא מרוצה מהמועמדים לנשיאות שסירבו להתייחס ל"בעיות האמיתיות" מול האומה מחשש שיפסידו קולות, ואמר כי הוא יקים ארגון לאזרחים חדשים שינסו להאיר את הציבור בנושאים החשובים ביותר. הוא הוסיף כי הוא יישאר מזכיר המחלקה עד שיורשו ימונה ויושבע, והמשיך לכהן בתפקידו עד השבעתו השנייה של ניקסון ב-20 בינואר 1973. עם עזיבתו, רומני אמר שהוא מצפה "בהתלהבות רבה" לשובו לחייו הפרטיים.

שירות ציבורי ושנותיו האחרונות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רומני היה חסיד של שירות ציבורי, והתנדבות הייתה תשוקתו. הוא יזם תוכניות התנדבות אחדות, בעודו מושל מישיגן[80], ובראשית דרכו של ממשל ניקסון עמד בראש ועדת הקבינט להתנדבות מרצון[81]. בעקבות זאת הוקם המרכז הלאומי לפעולות התנדבותיות (אנ'): ארגון עצמאי, פרטי, ללא כוונת רווח, שנועד לעודד התנדבות מצד אזרחים וארגונים אמריקאיים, לסייע בפיתוח תוכניות למאמצים וולונטריים ולהפיכת פעילות התנדבותית לעמוד תווך בחברה האמריקנית[82]. ההתעניינות הארוכה של רומני בהתנדבות נבעה מן האמונה המורמונית בכוחם של המנהגים לשנות את אורח חייו של האדם.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Dan Angel, Romney : a political biography on Mitt Romney's dad, United States: CreateSpace, 2012
  • Roger Biles, A Mormon in Babylon: George Romney as Secretary of HUD, 1969–1973, Michigan Historical Review, 2012
  • Gerald O. Plas, The Romney Riddle, Detroit: Berwyn Publishers, 1967

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'ורג' רומני בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Polygamy Prominent in GOP Presidential Hopeful Mitt Romney's Family Tree, באתר פוקס ניוז
  2. ^ טוד קומפטון, Mitt Romney’s Polygamous Heritage
  3. ^ Brilliant Career of Noted Pioneer: Helaman Pratt, a Frontiersman From Birth, Closes Long Missionary Life at 63
  4. ^ Rey L. Pratt and the Mexican Mission
  5. ^ Celler Suggests G.O.P. Name Group to Investigate Romney's Eligibility, באתר הניו יורק טיימס
  6. ^ [1]
  7. ^ "TIME Magazine Cover: George Romney – Apr. 6, 1959 – George Romney, באתר מגזין טיים
  8. ^ 1 2 ג'ורג' רומני לנשיאות 1968, באתר ניו יורק (מגזין), 20 במאי 2012 (באנגלית)
  9. ^ For Romney, a Course Set Long Ago, באתר הניו יורק טיימס, 18 בדצמבר 2007
  10. ^ Privilege, tragedy, and a young leader, באתר הבוסטון גלוב, 24 ביוני 2007
  11. ^ Politician in High Gear; George Wilcken Romney Wants a Citizen Party, באתר הניו יורק טיימס, 10 בפברואר 1962
  12. ^ A Maverick Starts a New 'Crusade, באתר הניו יורק טיימס, 28 בפברואר 1960
  13. ^ Puzzling Front Runner, מתוך מגזין לייף, 5 במאי 1967
  14. ^ Political Lessons, From a Mother’s Losing Run, באתר הניו יורק טיימס, 23 בפברואר 2012
  15. ^ WASHINGTON TALK: A FAMILY REUNION; Romney, Recalling 1968, Explains It All, באתר הניו יורק טיימס, 6 ביולי 1987
  16. ^ Federal Triangle Historic District, באתר שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית, 25 ביולי 2009
  17. ^ ארכיון חיפושים עבור "george romney war", באתר ניו יורק טיימס (באנגלית)
  18. ^ The Merchant's Point of View, באתר ניו יורק טיימס
  19. ^ Changes of the Week, טיים מגזין, 25 באוקטובר 1954
  20. ^ אמריקן מוטורס בחרה נשיא ויושב ראש, באתר הניו יורק טיימס, 13 באוקטובר 1954 (באנגלית)
  21. ^ Gamble on the Rambler, מגזין טיים, 19 בדצמבר 1955
  22. ^ 1950-1952 Rambler
  23. ^ AUTOS: Victory for Rambler, מגזין טיים, 20 באפריל 1959
  24. ^ Coast to Coast In the Pursuit Of Economy, באתר הניו יורק טיימס, 24 בדצמבר 2006
  25. ^ 1965-1966 Rambler Ambassador
  26. ^ Books -- Authors, באתר הניו יורק טיימס, 23 בינואר 1960
  27. ^ Secretary Romney Will Address Lincoln Day Dinner at Amherst, באתר Nashua Telegraph,‏ 3 בפברואר 1972, עמ' 8
  28. ^ 1 2 3 Romneys Reported $3-Million Income From 1955 to 1966, באתר הניו יורק טיימס, 26 בנובמבר 1967, עמ' 46
  29. ^ George W. Romney Dies at Age 88; Michigan Governor, HUD Secretary, באתר וושינגטון פוסט, 27 ביולי 1995
  30. ^ Harold A. Lafount, U.S. Radio Ex-Aide, באתר הניו יורק טיימס, 22 באוקטובר 1952
  31. ^ "America Has Some Important Unfinished Business," George Romney Tells DePauw Audience,‏28 באפריל 1962
  32. ^ Romney Gets AMC Leave For Gubernatorial Race, באתר (The Blade (Toledo, Ohio, 12 בפברואר 1962
  33. ^ ארצות הברית הולכת לקלפי, מעריב, 5 בנובמבר 1962
  34. ^ דייוויד א. רוזנבאום, ג'ורג' רומני נפטר בגיל 88 - דמות מובילה במפלגה הרפובליקנית, באתר הניו יורק טיימס, 27 ביולי 1995 (באנגלית)
  35. ^ A Mormon in the White House?: 10 Things Every Conservative Should Know About
  36. ^ 1 2 3 4 An Impatient Politician; George Wilcken Romney, באתר הניו יורק טיימס, 8 ביוני 1964
  37. ^ ברטון גלמן, חלומות מאמו, באתר טיים מגזין, 4 ביוני 2012 (באנגלית)
  38. ^ מייקל דובס, Four Pinocchios for Romney on MLK, באתר וושינגטון פוסט, 23 בדצמבר 2007
  39. ^ טוד ספנגלר, Romney campaign backpedals on MLK march claim, באתר USA Today,‏20 בדצמבר 2007
  40. ^ וייטי סוייר, 120,000 Stage Peaceful Walk Against Bias‏, 30 ביוני 1963
  41. ^ 120,000 Join Detroit March,‏ 24 ביוני 1963
  42. ^ לואיס קאסלס, Romney Insists His Mormon Faith Won't Mar His Liberal Stand, באתר UPI,‏ 11 במרץ 1967
  43. ^ וורן ויוור, Romney Sounds An Uncertain Trumpet; The Dartmouth visit was a microcosm of the emerging Romney campaign, באתר הניו יורק טיימס, 19 בנובמבר 1967
  44. ^ Romney Quiets Race Charges,‏ 20 במאי 1967
  45. ^ The Brainwashed Candidate, מגזין טיים, 15 בספטמבר 1967
  46. ^ ROMNEY ATTACKS BIG GOVERNMENT; Decries 'Overcentralization' Sworn as Governor, He Gives No Hint on 1968 ROMNEY ATTACKS BIG GOVERNMENT, באתר הניו יורק טיימס, 3 בינואר 1967
  47. ^ "Gerald R. Ford Biography, באתר המוזיאון הנשיאותי על שם ג'רלד פורד
  48. ^ תום ויקר, VOTE IS 883 TO 214, באתר הניו יורק טיימס, 16 ביולי 1964
  49. ^ 1 2 3 Romney's 'Reservations, באתר הניו יורק טיימס, 17 ביולי 1964
  50. ^ פליקס בלייר ג'וניור, EISENHOWER CHIDES SENATOR'S FORCES; Says Rejection of Changes in the Platform Violated Democratic Method EISENHOWER CHIDES SENATOR'S FORCES, באתר ניו יורק טיימס, 16 ביולי 1964
  51. ^ רוברט אג'מיאן, "... A Trio of G.O.P. Stars Fighting Hard Not to Be Buried with Barry", מגזין לייף, 30 באוקטובר 1964, עמ' 35–38
  52. ^ האזור היה ידוע כמקום בילוי של צעירים אפרו-אמריקאים ובו מועדונים שכללו שתיית אלכוהול שנאסרה באותו עת בעיר דטרויט.
  53. ^ The Tumultuous 1960s
  54. ^ Politics: After Detroit, מגזין טיים, 4 באוגוסט 1967
  55. ^ סשה איזנברג, Romney name's faded familiarity, הבוסטון גלוב, 13 בינואר 2008
  56. ^ ROMNEY BUDGETS A RISE IN OUTLAY; Bids Michigan's Legislature Approve $1.3-Billion, הניו יורק טיימס, 25 בינואר 1968
  57. ^ ג'ורג' רומני בהגיעו לישראל: "באתי להקשיב, להתבונן וללמוד", הצופה, 21 בדצמבר 1967
  58. ^ ג'ורג' רומני הגיע לישראל, דבר, 21 בדצמבר 1967
  59. ^ ג'ורג' רומני ייפגש עם חוסיין, דבר, 6 בדצמבר 1967
  60. ^ One Gaffe Can Define a Campaign
  61. ^ LIKE FATHER, LIKE SON?
  62. ^ Bachelder, Chris, "Crashing the Party: The Ill-Fated 1968 Presidential Campaign of Governor George Romney", Michigan Historical Review, in JSTOR
  63. ^ מארק הוסנבול, Romney's birth certificate evokes his father's controversy, באתר שיקגו טריביון, 29 במאי 2012
  64. ^ הומה חאן, How Mitt Romney's Mexican-Born Father Was Eligible to be President, באתר ABC‏, 27 בינואר 2012
  65. ^ Presidential candidates’ religion playing big role in contest
  66. ^ Romney More G.H.W.B. Than J.F.K
  67. ^ רוברט וינדלר, MORMON LEADERS HEARD BY 25,000; Church's 3-Day Gathering Ends in Salt Lake City, באתר הניו יורק טיימס, 2 באוקטובר 1967
  68. ^ סשה אייזנברג, http://archive.boston.com/news/nation/articles/2008/01/13/romney_names_faded_familiarity/ Romney name's faded familiarity], באתר בוסטון גלוב, 13 בינואר 2008 (באנגלית)
  69. ^ By, About, For, With and Against The Candidates; Candidates
  70. ^ Text of Romney's Statement; Growing Aimlessness, באתר הניו יורק טיימס, 19 בנובמבר 1967
  71. ^ 1967 YEAR IN REVIEW - Elections
  72. ^ ג'ורג' רומני פורש מהתחרות, דבר, 29 בפברואר 1968
  73. ^ מייקל קראניש, Nixon, Romney relationship came to frosty end, באתר הבוסטון גלוב, 27 ביוני 2007
  74. ^ ROMNEY DECLARES HIS PARTY IS UNITED, באתר הניו יורק טיימס, 10 באוגוסט 1968
  75. ^ NIXON PRESENTS THE NEW CABINET, PLEDGES TO SEEK PEACE AND UNITY; ALL REPUBLICANS Banker Budget Chief -- Washington Stays as Capital's Mayor Nixon Presents Cabinet on TV; Vows to Seek Peace and Unity, באתר ניו יורק טיימס, 12 בדצמבר 1968
  76. ^ CABINET APPROVED EXCEPT FOR HICKEL; Senate Swiftly Confirms 11 -- Puts Off a Decision on Alaskan Until Today Cabinet Approved Except for Hickel, באתר הניו יורק טיימס, 21 בינואר 1969
  77. ^ ויליאם מ. בליירס, 11 Cabinet Members Take Oath of Office; Hickel Vote Today; 11 Members of Cabinet Sworn; Senate to Vote Today on Hickel, באתר ניו יורק טיימס, 23 בינואר 1969
  78. ^ שר השיכון יצא להמשך סיורו בארצות-הברית, על המשמר, 5 במרץ 1969
  79. ^ "רומני יוצא מממשל ניקסון", דבר, 29 בנובמבר 1970
  80. ^ Volunteers – Real Helpers For the Poor, סיינט פיטרסברג טיימס, 29 במרץ 1969
  81. ^ Nixon Urges Volunteers To Solve Nation Ills, מורנינג רקורד, 1 במאי 1969
  82. ^ Romney Agrees to Head Voluntary Action Center, הניו יורק טיימס, 16 בינואר 1973


מזכירי השיכון והפיתוח העירוני של ארצות הברית
רוברט ויוור • רוברט ווד • ג'ורג' רומני • ג'יימס לין • קרלה הילס • פטרישה רוברטס האריס • מון לנדרו • סמואל פירס • ג'ק קמפ • הנרי סיסנרוס • אנדרו קואומו • מל מרטינס • אלפונסו ג'קסון • סטיב פרסטון • שון דונובן • חוליאן קסטרו • בן קרסון • מרשה פאדג' החותם של מחלקת השיכון והפיתוח העירוני של ארצות הברית
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ג%27ורג%27_רומני&oldid=39878434"