המלחמה העות'מאנית-רוסית (1710–1711)
 |
ערך ללא מקורות
| |
| ערך ללא מקורות | |
 | ||||||||||
| מפת מערכה בפרוט - המערכה המרכזית של המלחמה | ||||||||||
| סוג העימות | מלחמה | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| תאריכים | 1710–1711 | |||||||||
| מלחמה לפני | המלחמה העות'מאנית-רוסית (1686–1700) | |||||||||
| מלחמה אחרי | המלחמה העות'מאנית-רוסית (1735–1739) | |||||||||
| מקום | אוקראינה, מולדובה | |||||||||
| תוצאה | ניצחון עות'מאני, החזרת אזוב לעות'מאנים | |||||||||
| ||||||||||
המלחמה העות'מאנית-רוסית (1710-1711) (ברוסית: Русско-турецкая война, בטורקית: Prut Savaşı) היא מלחמה בין רוסיה הצארית לבין האימפריה העות'מאנית שהתנהלה במקביל למלחמה הצפונית הגדולה. המלחמה הסתיימה בניצחון העות'מאנים, אשר החזירו לעצמם את השטחים שנכבשו על ידי הרוסים במהלך השנים 1695–1696. זו הייתה המלחמה הרביעית בהיסטוריה של מלחמות רוסיה-טורקיה.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]כשנה לאחר חתימת הסכם קונסטנטינופול נשלח הנסיך גוליצין לאימפריה העות'מאנית במטרה לשכנע את העות'מאנים לאפשר לרוסים תנועה חופשית בים השחור. תוצאת השליחות הייתה כישלון, וגרוע מכך - הנסיך התרשם שהעות'מאנים מעוניינים להחזיר לעצמם את השטחים שאיבדו בעקבות ההסכם. הדבר הדאיג את פיוטר הגדול, שהיה מודע לכך שמדינתו לא תצליח לנהל מלחמה עם העות'מאנים במקביל למלחמה עם השוודים בצפון. בנובמבר 1701 נשלח לאיסטנבול פיוטר טולסטוי כשגריר קבוע. מטרתו הייתה לנהל מגעים דיפלומטיים בחצר הסולטאן אהמט השלישי ולפעול נגד מאמצי שליחי חאנות קרים לחידוש הלחימה. בשנת 1706 החאן של חאנות קרים דיווח על המגבלות שהנהיגו הרוסים כלפי המוסלמים בשטחם, ועל רצון המוסלמים לעזוב את רוסיה ולעבור לשטחי האימפריה העות'מאנית. הסולטאן התלבט, אך מתנות יקרות שהעביר השגריר הרוסי הרגיעו את הרוחות.
לאחר תבוסתו בקרב פולטבה, נמלט מלך שוודיה קרל השנים עשר לבנדרי שהייתה תחת שליטת העות'מאנים. קרל השנים עשר כתב מכתב לסולטאן בו הוא מפרט את היתרונות הצפויים לאימפריה מכניסה למלחמה עם הרוסים. לאחר התלבטויות ובעקבות לחצים של השוודים, הצרפתים ובמיוחד של חאנות קרים, הכריזה האימפריה העות'מאנית ב-20 בנובמבר 1710 על מלחמה, והשגריר הרוסי פיוטר טולסטוי נעצר.
העות'מאנים התכוונו לפעול במלחמה זו באמצעות חאנות קרים והטמאן אוקראינה פיליף אורליק. פיוטר הגדול התכוון להתחיל במתקפה דרך מולדובה תוך ביצוע מתקפות משניות בחצי האי קרים ובקובן.
מהלך המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בינואר 1711 החל צבא חאנות קרים, שכלל כ-80–90 אלף חיילים, לנוע לכיוון קייב. לצבא זה הצטרפו כ-7–8 אלפי קוזאקים, 3-5 אלפי פולנים ויחידה שוודית קטנה בת 700 חיילים.
בגדה המערבית של הדנייפר החזיקו הרוסים כ-16,000 חיילים. הכוחות של חאנות קרים ניסו לפרוץ את קו הביצורים של הרוסים באזור בלגורוד, נכשלו ולקראת מרץ 1711 חזרו לחצי האי קרים.
בגדה המזרחית של הדנייפר הפסידו הרוסים במספר קרבות והחלו בנסיגה. מהר מאוד נתגלעו חילוקי דעות בין האוקראינים, הפולנים ואנשי קרים: הקוזאקים היו מעוניינים בעצמאות אוקראינה, הפולנים ציפו לצירופה לאיחוד הפולני-ליטאי ואילו אנשי חאנות קרים היו מעוניינים בביזה. הקרבות נמשכו ללא הכרעה עד לקיץ 1711.
במאי 1711 החלו הכוחות הרוסים בהתקדמות לכיוון חצי האי קרים. תנועת הכוח הייתה איטית ביותר עקב האספקה הרבה שנשא עמו. לאחר קרבות ובעיות אספקה שבכל זאת התגלו, בסוף יולי החלו הכוחות הרוסים לחזור צפונה.
מערכת פרוט
[עריכת קוד מקור | עריכה]באפריל 1711 כרתו הרוסים ברית עם שליט מולדובה דימיטריה קנטמיר. במהלך מאי 1711 העביר בוריס שרמטייב כוח פרשים דרך הדנובה והמשיך בתנועה לכיוון יאש. ב-25 ביוני חבר שרמטייב לכוח העיקרי בפיקוד פיוטר הגדול.
הצבא העות'מאני בפיקוד הווזיר הגדול, אשר כלל 120 אלף חיילים ומעל ל-440 תותחים, חצה את הדנובה וחבר לכוח של חאנות קרים אשר כלל 70 אלף פרשים. פיוטר הגדול, עם כוח רוסי שכלל 38 אלף חיילים ו-114 תותחים, התקדם לכיוון נהר פרוט. בתחילת יולי 1711 החלו קרבות בין הכוחות ליד המחנה הרוסי. מחנה זה, על אף שהיה מבוצר ועמד במתקפות, החל לסבול ממחסור בתחמושת ובמזון. מחוסר ברירה, החל משא ומתן בהקשר להפסקת הלחימה בין בוריס שרמטייב ופיוטר שפירוב מהצד הרוסי, לבין הווזיר הגדול מהצד העות'מאני.
ב-23 ביולי 1711 נחתם הסכם שלפיו:
- רוסיה הצארית מסכימה להחזיר את כל השטחים לאורך החוף של ים אזוב.
- מבצר בטגנרוג ומבצרים נוספים יהרסו.
- רוסיה הצארית מבטיחה לא להתערב בענייני של האיחוד הפולני-ליטאי.
- למלך שוודיה קרל השנים עשר הותר לחזור לשוודיה דרך שטח רוסיה.
- פיוטר שפירוב ובוריס שרמטייב יישארו כבני ערובה אצל העות'מאנים עד למילוי תנאי ההסכם.
לאחר שפיוטר הגדול חזר לרוסיה, הוא דרש מהעות'מאנים לגרש את קרל השנים עשר כתנאי מקדים להחזרת אזוב לאימפריה העות'מאנית. מאבקי הכוח נמשכו מספר שנים, אך הלחימה כמעט ולא חודשה. בסופו של דבר, בשנת 1713 נחתם הסכם סופי למעשה באותם התנאים שסוכמו בשנת 1711 (למעט הסעיף של השארת שרמטייב ושפירוב כבני ערובה).
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
| המלחמות העות'מאניות-רוסיות | |
|---|---|
|