הרפובליקה של ג'נובה
| |||
 | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| שפה נפוצה | איטלקית | ||
| עיר בירה | ג'נובה | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אירופה, אסיה, אפריקה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | |||
| תאריך | המאה ה-11 | ||
| פירוק | |||
| תאריך | 14 ביוני 1797 | ||
| ישות קודמת | ממלכת איטליה | ||
| ישות יורשת |
 הרפובליקה הליגורית | ||
הרפובליקה של ג'נובה (באיטלקית: Repubblica di Genova) הייתה מדינה עצמאית בליגוריה, בחוף הצפון-מערבי של איטליה, מהמאה ה-11 עד לשנת 1797, אז פלשו אליה צבאות המהפכה הצרפתים של נפוליאון. היא הוחלפה ברפובליקה הליגורית, שהתקיימה עד לשנת 1805, עת סופחה בידי הקיסרות הצרפתית. אף על פי ששוקמה לזמן קצר בשנת 1814, לאחר תבוסתו של נפוליאון, סופחה הרפובליקה סופית על ידי ממלכת סרדיניה.
החזקות הג'נוביות
[עריכת קוד מקור | עריכה]לרפובליקה של ג'נובה היו חזקות רבות (ששימשו כעמדות מסחר) בים התיכון. רבות מהן היו איים כמו קורסיקה, גורגונה, קפריה, קפריסין, כיוס וסמוס, בזמן שאחרות היו טריטוריות בחצי האי קרים (סבסטופול, כמבלו, סולדיה, טנה וקאפה) ובים השחור (סמסון), השכונה גלאטה (פארה) שליד קונסטנטינופול, והאי השוכן לחופי תוניסיה, טאברקה, כולם ביחד יצרו את מה שנודע כאימפריה הג'נובית.
הקמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרפובליקה הוקמה בתחילת המאה ה-11, כשג'נובה הפכה לקומונה בשלטון עצמאי בממלכת איטליה. במאות הראשונות הייתה ג'נובה עיר מסחר חשובה, כמו ונציה. ג'נובה החלה את התרחבותה במהלך מסעות הצלב: לרפובליקה הוענק צי להעברת כוחותיה למזרח התיכון, לכיבוש חלקים ממנו, ולחתימת חוזי מסחר בו. במהלך המאה ה-13 ג'נובה חברה לאימפריה הביזנטית של ניקאה, שקיבלה את עזרת גנואה בכיבוש קונסטנטינופול ב-1261. הברית אפשרה התרחבות מסחרית גדולה בתחומי האימפריה הניקאית, וגם את כיבושם של איים רבים בים האגאי (שהחשוב ביניהם הוא כיוס, שאבד רק ב-1566). באותה המאה, הרפובליקה כבשה מספר אתרים מסחריים חשובים ברחבי הים השחור, ובמיוחד בחצי האי קרים. במערב הים התיכון, אויבתה העיקרית של גנוב'ה הייתה פיזה, שהובסה בסופו של דבר בקרב מלוריה (1284), דבר שהעביר את קורסיקה לשליטת ג'נובה בסוף המאה ה-13, ומאוחר יותר את השליטה על-צפון מערב סרדיניה. במאבק בין בית אנז'ו הצרפתי לבין אראגון על השליטה בסיציליה, לאחר הערבית הסיציליאנית של 1283, הסוחרים הג'נובים בחרו בחוכמה באראגון, הצד המנצח בסופו של דבר. לאחר ניצחון אראגון, נכנסה ג'נובה בכוח לכלכלה הסיציליאנית.
דעיכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כתוצאה מדעיכת הכלכלה באירופה בשלהי המאה ה-14, וגם בשל המלחמה עם ונציה, שהגיעה לשיאה בהפסדה בקרב קיוג'ה (1380), נכנסה ג'נובה לתקופת דעיכה ארוכה. כוחם העולה של העות'מאנים החל לחדור אל תוך האימפריה הג'נובית בים האגאי, ובים השחור החל הסחר לדעוך.
צרפת ומילאנו החלו לכבוש באותה תקופה חלקים מג'נובה המערב-אירופית. מ-1499 עד ל-1528 הגיעה הרפובליקה לשפל המדרגה, בשל הכיבושים המתמשכים של צרפת. הספרדים, עם בני בריתם הפנימיים בג'נובה, התבצרו במבצר הררי מאחורי ג'נובה, וב-30 במאי 1522 נכבשה העיר ונבזזה ללא רחמים. לאחר הכיבושים המתמשכים של הצרפתים והספרדים, החליט האדמירל הדגול אנדראה דוריה לחבור לקרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה כדי לגרשם מאדמת ג'נובה. תקווה חדשה נפתחה בפני תושבי ג'נובה; בשנת 1528 ניתנה לקרל ההלואה הראשונה מהבנקים הג'נובים.
תחייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר תקופת הדעיכה עברה ג'נובה התחדשות כחלק מהאימפריה הספרדית. הבנקאים הגנואזים מימנו רבים מניסיונות הכיבוש הספרדיים שמעבר לים, מבתי העסק שלהם בסביליה. פרנאן ברודל אף כינה תקופה זו שבין 1557 ו-1627 "עידן הגנואזים", "של שלטון שהיה כה דיסקרטי ומתוחכם שהיסטוריונים לא שמו לב אליו במשך תקופה ארוכה". על אף שהמבקרים בה כיום העוברים במבני הבארוק והמנייריזם המרשימים שנמצאים לאורך הסטרדה נובה או הוויה בלבי, לא יוכלו שלא לשים לב לעושר, שלמעשה לא היה גנואזי, אלא הוחזק בידי מעגל סגור של בנקאים ובעלי הון.
עידנם של הבנקים הגנואזים החל עם פשיטת הרגל המדינית של פליפה השני, מלך ספרד ב-1557, שהכניסה את הבנקים הגרמנים לכאוס, וסיימה את שלטונם של בעלי ההון הספרדיים והפגריים. הבנקים הגנואזים סיפקו את המערכת ההבסבורגית המסורבלת כשסיפקו לה הכנסות בצורה מהימנה. כהחזר, הזרימו הספרדים בצורה פחות אמינה מטעני כסף אמריקאים, שהועברו מסביליה לג'נובה, כדי לספק הון להשקעות נוספות. הבנקאי הגנואזי, אמברוג'יו ספינולה, מרקיז דה לוס בלבסס, לדוגמה, הקים ופיקד בעצמו על צבא שלחם במרד ההולנדי במאה ה-17. דעיכתה של ספרד במאה ה-17 הביאה איתה דעיכה נוספת לג'נובה, ופשיטות הרגל התכופות בספרד, גרמו למעשה להשמדתם של רבים מבתי העסק הגנואזים.
סופה של הרפובליקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ג'נובה המשיכה בדעיכתה האיטית במאה ה-18, וב-1768 אולצה, בעקבות מרד, למכור את קורסיקה לצרפת; על אף שהמשיכה לשגשג הרבה מעבר לוונציה, והמשיכה לתפקד כמרכז מסחר חשוב.
ב-1742, החזקה הגנואזית האחרונה בים התיכון, האי טברקה, אבד לתוניסיה. ב-1797, שטחי הרפובליקה נכבשו על ידי צבאו המהפכני של נפוליאון בונפרטה, שהפיל את האליטה ששלטה בג'נובה למשך כל ההיסטוריה שלה, והחליפהּ ברפובליקה הליגורית.
לאחר תפיסת השלטון בצרפת על ידי נפוליאון נחקק מבנה שמרני יותר, אך חיי הרפובליקה היו קצרים - ב-1805 היא נכבשה על ידי צרפת, והפכה למחוזות הצרפתיים של אפנין, גנה ומונטנוטי. עם תבוסתו של נפוליאון באביב 1814, האליטה המקומית, בעידודו של הסוכן הבריטי ויליאם בנטינק, הכריזה על חידושה של הרפובליקה של ג'נובה. למרות זאת, הוחלט בקונגרס וינה כי ג'נובה תעבור לידי ממלכת סרדיניה. הכוחות הבריטים דיכאו את הקמת הרפובליקה בדצמבר 1814, וב-3 בינואר 1815, היא סופחה לסרדיניה.
