מלחמת הודו–פקיסטן השנייה
 | ||||||||||||||
| מפת שטחי קשמיר | ||||||||||||||
| תאריכים | אוגוסט 1965 – ספטמבר 1965 (כ־32 ימים) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מלחמה לפני | מלחמת הודו–פקיסטן הראשונה | |||||||||||||
| מלחמה אחרי | מלחמת הודו–פקיסטן השלישית | |||||||||||||
| מקום | גבול הודו–פקיסטן, קשמיר, פנג'ב | |||||||||||||
| תוצאה | חזרה לקווים קודמים | |||||||||||||
| ||||||||||||||
מלחמת הודו-פקיסטן השנייה, הידועה גם כמלחמת קשמיר השנייה, הייתה סדרה של עימותים שהתרחשו בין אפריל 1965 לספטמבר 1965 בין פקיסטן להודו. המלחמה פרצה בעקבות ניסיון של הכוחות המזוינים של פקיסטן להחדיר כוחות לקשמיר כדי לגרום התקוממות נגד השלטון ההודי.[1] המלחמה נמשכה שבעה עשר שבועות וגרמה לאלפי אבדות משני הצדדים, והתרחשו בה קרבות הטנקים הגדולים ביותר ממלחמת העולם השנייה. המלחמה נגמרה ב-20 בספטמבר בעקבות החלטה 211 של מועצת הביטחון של האו"ם, ולאחר מכן באה הצהרת טשקנט, בה התחייבו שני הצדדים לשוב לקוויהם ערב המלחמה.[2] עיקר הלחימה הייתה בין כוחות היבשה של שתי המדינות בקשמיר ולאורך גבול הודו–פקיסטן.
אף על פי שהמלחמה נסתיימה בתיקו צבאי, היא נתפסה כתבוסה של פקיסטן, שנכשלה בניסיונה לעורר מרד בקשמיר, וכניצחון הודי אשר ידה הייתה על העליונה בסוף המלחמה.[3][4][5][6][7][8] עם זאת, במונחים של עליונות אווירית, חיל האוויר הפקיסטני גבר על חיל האוויר ההודי באזורי הלחימה למרות נחיתותו המספרית.[9][10]
המלחמה הביאה לשינוי גאופוליטי משמעותי בתת-היבשת, כאשר לפני המלחמה, ארצות הברית ובריטניה היו בעלות ברית הן של הודו והן של פקיסטן, כספקיות העיקריות של ציוד צבאי וסיוע. לאחר המלחמה, הודו ופקיסטן חשו נבגדות על ידי מה שנתפס על ידיהן כחוסר תמיכה בעמדותיהם, ובעקבות הטלת האמברגו האמריקאי והבריטי על שתי המדינות. כתוצאה מכך, הודו פיתחה קשרים קרובים יותר עם ברית המועצות ופקיסטן התקרבה לסין.[11] העמדה השלילית על מעצמות המערב בעקבות המלחמה ומלחמת הודו-פקיסטן השלישית, המשיכה להשפיע על היחסים בין המערב ותת היבשת.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]מאז חלוקת הודו הבריטית ב-1947, פקיסטן והודו נותרו במחלוקת על כמה נושאים. בנוסף לסכסוך על קשמיר, נותרו סכסוכי גבול אחרים, בעיקר על הראן של קוץ', אזור צחיח במדינת גוג'ראט ההודית. הסוגיה התעוררה לראשונה בשנת 1956, והסתיימה בכך שהודו השתלטה על האזור.[12]
פקיסטן חתמה ב-1954 על הסכם הגנה עם ארצות הברית, ובעקבות כך במהלך שנות ה-60 קיבלה 700 מיליון דולר של סיוע צבאי, ששדרג משמעותית את הכוחות המזוינים של פקיסטן.[13][14]
לאחר תבוסת הודו במלחמת הודו–סין ב-1962, הכוחות המזוינים של הודו עברו שינויים מסיביים הן בכוח אדם והן בציוד. במהלך תקופה זו, למרות נחיתותם המספרית החזיקו הכוחות המזוינים של פקיסטן יתרון באיכות הכוח האווירי והשריון על פני הודו, אשר פקיסטן ביקשה לנצל לפני שהודו השלימה את בניית כוחות ההגנה שלה.[14][15]
המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
המערכה בראן של קוץ'
[עריכת קוד מקור | עריכה]בינואר 1965 החלו חיילים פקיסטנים לפטרל בשטח שנשלט על ידי הודו בראן של קוץ', דבר שהוביל למתקפות הדדיות על עמדות גבול ב-8 באפריל 1965.[12][16] בתחילה היו מעורבים במתקפות כוחות משמר הגבול של שתי המדינות, אך עד מהרה הפכו האירועים להתנגשויות בין הכוחות המזוינים של המדינות. פקיסטן כבשה כמה עמדות הודיות.[17] ביוני 1965, ראש ממשלת הממלכה המאוחדת הרולד וילסון הצליח לשכנע את שתי המדינות להפסיק את פעולות האיבה והקים בית דין כדי לפתור את המחלוקת. פסק הדין, שניתן ב-1968, העניק לפקיסטן שטח בן כ-900 קילומטר רבוע בראן של קוץ', לעומת תביעתה המקורית לכ-9,000 קילומטר רבוע.[18]
המערכה בקשמיר
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר הצלחתה בראן של קוץ', פקיסטן, בהנהגתו של איוב ח'אן, האמינה שהצבא ההודי לא יוכל להגן על עצמו מפני מערכה צבאית מהירה בקשמיר, שכן הצבא ההודי הפסיד לסין במלחמת הודו–סין ב-1962. פקיסטן האמינה שאוכלוסיית קשמיר בעיקרה אינה מרוצה מהשלטון ההודי ושיהא בכוחה להצית מרד באמצעות מסתננים ופעילות חבלה. ב-5 באוגוסט 1965, עברו כ-30,000 חיילים פקיסטנים את קו השליטה, בניסיון להביא לפריצת מרד.[19] הכוחות הפקיסטניים התגלו עד מהרה, כשנוכחותם דווחה על ידי קשמירים מקומיים, והמבצע נכשל[20].
בתגובה חצו הכוחות ההודיים קו השליטה ב-15 באוגוסט. בתחילה, זכה הצבא ההודי להצלחה וכבש שלוש עמדות הרריות חשובות. עד סוף אוגוסט, זכו שני הצדדים בהתקדמות יחסית; פקיסטן כבשה מספר נקודות בשטח הודו, בהם תיתוואל, אורי ופונץ' והודו כבשה את מעבר חאג'י פיר, 8 ק"מ לתוך קשמיר הפקיסטנית.[21]
ב-1 בספטמבר 1965, פקיסטן פתחה במתקפה נוספת, במטרה לכבוש את העיירה החיונית אחנוור בג'אמו, על מנת לנתק את התקשורת ודרכי האספקה לכוחות ההודיים בג'אמו. איוב ח'אן חשב ש"המורל ההודי לא יעמוד יותר מכמה מכות קשות בזמן ובמקום הנכון"[22],[23][24] המתקפה הפתיעה את צבא הודו, שלא נערך אליה.[25] חיל האוויר ההודי נשלח לעצור את המתקפה הפקיסטנית. למחרת, חיל האוויר הפקיסטני תקף כוחות הודיים ובסיסי אוויר בקשמיר ובפנג'אב. כוחות הודיים תקפו את פג'אב הפקיסטנית, דבר שאילץ את הצבא הפקיסטני להעביר כוחות מאחנוור להגנת פנג'אב. אזור נוסף בעל חשיבות אסטרטגית שנתפס על ידי פקיסטן היה קרגיל. למרות שהעיירה נשארה בידיים הודיות, פקיסטן כבשה את הגבעות השולטות על קארגיל וכביש סרינגאר-לה. עם זאת, לאחר מבצע נגד גדול של הצבא ההודי, נאלצו הכוחות הפקיסטניים לסגת מאזור זה בחודש אוגוסט.[26]
כוחות הודיים חצו את קו הגבול ב-6 בספטמבר.[27] ב-6 בספטמבר, דיוויזיית הרגלים ה-15, נאבקה במתקפת נגד כבדה של פקיסטן ליד הגדה המערבית של תעלת איצ'וג'יל, הגבול בפועל בין הודו לפקיסטן. ניסיון שני, הפעם מוצלח, לחצות את תעלת איחוגיל נעשה מעל הגשר בכפר ברקי, מזרחית ללאהור. התפתחויות אלו הביאו את הצבא ההודי לטווח של נמל התעופה הבין-לאומי עלאמה אקבאל. כתוצאה מכך, ארצות הברית ביקשה הפסקת אש זמנית כדי לאפשר לה לפנות את אזרחיה מלאהור.
המתקפה בלאהור כללה את דיוויזיית הרגלים הראשונה שנתמכה על ידי שלושת גדודי הטנקים של חטיבת השריון העצמאית השנייה; הם התקדמו במהירות מעבר לגבול, והגיעו לתעלת איצ'וג'יל עד 6 בספטמבר. הצבא הפקיסטני החזיק את הגשרים מעל התעלה או פוצץ את אלה שלא יכול היה להחזיק, ולמעשה עצר כל התקדמות נוספת של הודו לכיוון לאהור. יחידה אחת של גדוד הג'אט ההודי, ג'אט 3, חצתה גם היא את תעלת איצ'וג'יל וכבשה את העיירה בטפור (ג'אלו מור לפקיסטן) בצד המערבי של התעלה.[28] באותו יום, מתקפת נגד המורכבת מדיוויזיית שריון ודיוויזיית חי"ר שנתמכה על ידי מטוסי F-86 סייבר של חיל האוויר הפקיסטני אילצה את הדיוויזיה ה-15 ההודית לסגת לנקודת המוצא שלה. למרות ש-3 ג'אט ספגה אבדות מינימליות, כשעיקר הנזק נגרם לכלי רכב, לפיקוד העליון לא נודע שהיחידה תפסה את בטפור, והוא נתן פקודה לסגת מבאטפור ומדוגראי לגוסאל-דיאל.[29] בסופו של דבר דוגראי נכבש מחדש על ידי ג'אט 3 ב-21 בספטמבר, בפעם השנייה לאחר קרב קשה הרבה יותר עקב תגבורת פקיסטנית.[30]
ב-8 בספטמבר 1965, נשלחה יחידה של אריטילריה רכה לתגבר את עמדת משטרת רג'סטאן (RAC) במונאבאו – כפר אסטרטגי במרחק של כ-250 קילומטר מג'ודפור. התפקיד שלהם היה להחזיק את המוצב ולמנוע מגדודי הרגלים של פקיסטן לעקוף את המוצב. אבל הפלוגה בקושי הצליחה לסכל את המתקפה האינטנסיבית במשך 24 שעות. שלושה שומרים עם סוללת מרגמה כבדה של 954 שהוזמנה לתגבר את העמדה לא הצליחה להגיע לנקודה, לאחר שחיל האוויר הפקיסטני פגע בכל האזור, וגם פגע ברכבת רכבת שהגיעה מברמר עם תגבורת ליד תחנת הרכבת כביש גאדרה. ב-10 בספטמבר נפלה מונאבאו לידיים פקיסטניות, והמאמצים ההודים לתפוס חזרה את הנקודה כשלו.[31]
בימים שלאחר 9 בספטמבר הדיוויזיה המשוריינת הראשונה של צבא הודו פתחה במתקפה נרחבת באזור סקיילוט, אך המתקפה הוכשלה על ידי הדיוויזיה המשוריינת השישית של פקיסטן, והכוח נאלץ לסגת לאחר אבדות כבדות.
הפקיסטנים הגדילו את הצלחתם על ידי פתיחת מבצע ווידפייפ, אשר אילץ את ההודים לסגת רחוק יותר.
במקביל, דיוויזיית השריון הראשונה של פקיסטן, תקפה את חמקרן, במטרה לכבוש את אמריטסר ואת הגשר על נהר בייס המוביל לג'לנדהר.[דרוש מקור]
הדיוויזיה המשוריינת הפקיסטנית הראשונה הובסה עד סוף ה-10 בספטמבר על ידי דיוויזיית ההרים ההודית ה-4 במה שנודע כקרב אסל אוטר (מילולית – "תשובה אמיתית", או – "תגובה מתאימה"). האזור נודע בשם 'פאטון נגר' (פאטון טאון), בגלל המספר הגדול של טנקי פאטון פקיסטניים מתוצרת ארצות הברית שנטטשו בו. כ-97 טנקים פקיסטניים הושמדו או ננטשו, כאשר רק 32 טנקים הודים הושמדו או ניזוקו.
פעולות האיבה בגזרת ראג'סטאן החלו ב-8 בספטמבר. בתחילה כוח המדבר של פקיסטן ומיליציית חור (אנ'), קבוצה סופית-פקיסטנית, הוצבו בעמדת מגננה. החורים הכירו את השטח והחזיקו בכישורי הישרדות מדבריים חיוניים רבים, שלא היו ליריביהם וחבריהם לצבא פקיסטן. כשהם משמשים כחיל רגלי קל בעיקר, הסבו החורים אבדות רבות לכוחות ההודיים כשנכנסו לסינד. החורים הועסקו גם כמתגנבים וזורעי הרס, משימה שהם נטלו על עצמם לעיתים קרובות על גמלים. עם התגברות הלחימה, החורים וכוח המדבר שימשו יותר לתקיפה ולכיבוש של כפרים הודים בראג'סטאן.[32]
המלחמה עמדה לקראת קיפאון, כאשר שתי המדינות מחזיקות בשטח של השני. הצבא ההודי סבל מ-3,000 הרוגים בשדה הקרב, בעוד פקיסטן סבלה מ-3,800. הצבא תפס 1920 קילומטרים רבועים של שטח פקיסטני וצבא פקיסטן תפס 550 קילומטרים רבועים של טריטוריה ההודית.[33] השטח שנכבש על ידי הודו היה בעיקר בגזרות הפוריות של סיאלקוט, לאהור וקשמיר,[34][35] בעוד שרווחי הקרקע הפקיסטניים היו בעיקר במדבריות מול סינד ובגזרת צ'ומב ליד קשמיר.[35] פקיסטן טוענת שהיא החזיקה ב-1,600 של שטח הודי, ואיבדה 1,200 קילמוטרים רבועים להודו.[36][37][38][39]
לוחמה אווירית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
במלחמה היו מעורבים מטוסי חיל האוויר ההודי וחיל האוויר הפקיסטני לראשונה מאז מלחמת הודו–פקיסטן הראשונה.
ברשות חיל האוויר ההודי היו מספר גדול של הוקר האנטר, פוללנד גנאט מתוצרת הודית, דה הבילנד ומפייר, מפציצי אינגליש אלקטריק קנברה וטייסת מיג-21. כוח הקרב של חיל האוויר הפקיסטני כלל 102 F-86 סייבר ו-12 F-104 סטארפייטר, יחד עם 24 מפציצי B-57 קנברה. במהלך המלחמה טען חיל האוויר הפקיסטני כי יחסי הכוחות עומדים על כחמש לאחד לרעתו, אך טייסיו היו מנוסים יותר ממקביליהם ההודים.[40]
מטוסי חיל האוויר הפקיסטני היו ברובם אמריקאיים, בעוד שחיל האוויר ההודי הטיס מגוון של מטוסים בריטיים וסובייטיים.[41][42] בפועל, כוחות שני חילות האוויר היו שווים למדי במהלך המלחמה, מאחר שחלק גדול מחיל האוויר ההודי נשאר רחוק יותר מזרחה בגלל החשש מהצטרפות סין למלחמה.[43]
פקיסטן לכדה מטוס גנאט של חיל האוויר ההודי, אחרי שטייסו נחת במנחת פקיסטני נטוש בפסרור, כיוון שחסר לו הדלק לחזור לבסיסו. לדברי הטייס, הוא נפרד מהמבנה שלו בגלל תקלה במצפן וברדיו.[44][45] המטוס מוצג במוזיאון חיל האוויר של פקיסטן בקראצ'י. שלושה מטוסים הודיים אזרחיים הופלו על ידי חיל האוויר הפקיסטני, בהם אחד שנשא את ראש השרים של מדינת גוג'ראט, שנהרג יחד עם אשתו. חיל האוויר של פקיסטן נלחם היטב בעימות עם חיל האוויר ההודי הגדול ממנו בהרבה ותמך בכוחות הקרקע.[46]
טייס קרב פקיסטני אחד, זקף לזכותו שיא של הפלת חמישה מטוסים הודיים תוך פחות מדקה, והפך לאלוף הפלות הידוע הראשון מאז מלחמת קוריאה.[47] עם זאת, טענותיו לא אושרו על ידי חיל האוויר הפקיסטני והן שנויות במחלוקת על ידי מקורות הודיים.[48][49][50][51][52]
שתי המדינות טענו טענותת סותרות על אבדות במהלך המלחמה ומעט מקורות נייטרליים אימתו את הטענות. חיל האוויר הפקיסטני טען כי הפיל 104 מטוסים הודים ואיבד 19, בעוד שחיל האוויר ההודי טען שהפיל 73 מטוסים פקיסטנים ואיבד 59.[53] לפי חיל האוויר הפקיסטני, הוא הטיס 86 F-86 סייבר, עשר F-104 סטארפייטר ו-20 B-57 קנברה במצעד זמן קצר לאחר סיום המלחמה, ובכך מפריך את טענת חיל האוויר ההודי להפלת 73 מטוסים פקיסטנים, אשר היוו את מרבית מטוסי חיל האוויר הפקיסטני.[54] מקורות הודיים טענו כי פקיסטן ביקשה לרכוש מטוסים נוספים מאינדונזיה, עיראק, איראן, טורקיה וסין תוך 10 ימים מתחילת המלחמה.[55]
לפי מקורות לא תלויים, חיל האוויר הפקיסטני איבד כ-20 מטוסים ואילו ההודי איבד 60–75, אך פקיסטן איבדה 17 אחוזים מכוחה בקו החזית, בעוד שהודו אבדה פחות מ-10 אחוזים. יתרה מכך, שיעור ההפסדים החל להתאזן בסוף המלחמה, וההערכה היא שלחימה של שלושה שבועות נוספים היו מביאים את שיעור האבדות הפקיסטניות ל-33% ושל הודו ל-15%. לא חיל האוויר הפקיסטני ולא חיל האוויר ההודי הצליחו להשיג עליונות אווירית במלחמה, והמלחמה נחשבת לשיויון מבחינת המלחמה האווירית.[43][56]
לוחמת שריון
[עריכת קוד מקור | עריכה]במלחמה התקיימו כמה מקרבות השריון הגדולים ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. בתחילת המלחמה היה לצבא הפקיסטני יתרון מספרי בטנקים וציוד טוב יותר בעיקרו.[57] השריון הפקיסטני היה בעיקר מתוצרת אמריקאית; הוא כלל בעיקר טנקי פאטון M-47 ו-M-48, אך גם טנקי M4 שרמן רבים, כמה טנקים קלים M24 צ'אפי ומשחיתי טנקים M36 ג'קסון, מצוידים בתותחי 90 מ"מ.[58] עיקר הטנקים של הודו היו טנקי M4 שרמן ישנים יותר; חלקם השתמשו בתותחי CN 75 50 הצרפתיים, בעוד שחלק מהדגמים הישנים יותר היו מצוידים בתותח הנחות 75 מ"מ M3 L/40. מלבד טנקי ה-M4, הודו החזיקה ב-צנטוריונים מתוצרת בריטניה, עם תותחי L7, והטנקים הקלים AMX-13, PT-76 ו-M3 סטיוארט. פקיסטן החזיקה שריון רב יותר וארטילריה מודרנית יותר; וטווח התותחים שלה עלו על הטווח של הארטילריה ההודית.[59]
עם פרוץ המלחמה ב-1965 היו לפקיסטן כ-15 גדודים משוריינים, כל אחד עם כ-45 טנקים בשלוש יחידות. מלבד הפאטונים, היו כ-200 M4 שרמנים חמושים מחדש עם תותחי 76 מ"מ, 150 טנקים קלים מדגם M24 צ'אפי וכמה יחידות עצמאיות של משחיתי טנקים M36B1. רוב הגדודים הללו שירתו בשתי דיוויזיות השריון של פקיסטן, דיוויזיות השריון ה-1 וה-6, שנמצאה בהיווצרות.
.jpg)
הצבא ההודי החזיק ב-17 גדודי שריון, ובשנות ה-50 החל לחדש אותם על ידי רכישת 164 טנקים קלים AMX-13 ו-188 צנטוריונים. שאר יחידות השריון היו מצוידות ב-M4 שרמנים ובמספר קטן של טנקים קלים מסוג M3A3 סטיוארט. להודו הייתה רק דיוויזיה משוריינת אחת, הדיוויזיה המשוריינת 'הפיל השחור' הראשון.
למרות עליונותו האיכותית והמספרית של השריון הפקיסטני,[60] פקיסטן הובסה בשדה הקרב על ידי הודו, שהתקדמה לגזרת לאהור-סיאלקוט, תוך עצירת מתקפת הנגד של פקיסטן על אמריטסר;[61][62] לפעמים הם הופעלו באופן שגוי, כגון תקיפת עמדות הגנה במהלך תבוסת הדיוויזיה המשוריינת הראשונה של פקיסטן באסל אוטר.
לאחר שהודו פרצה את תעלת מדהופור ב-11 בספטמבר, נעצרה מתקפת הנגד של קהם קארן, והשפיעה באופן מהותי על האסטרטגיה של פקיסטן.[22] למרות שעוצבות הטנקים של הודו הביאו השגים מסוימים, ההתקפה של הודו בקרב על צ'ווינדה, בראשות הדיוויזיה המשוריינת הראשונה שלה והיחידות התומכות, הופסקה על ידי דיוויזיית השריון ה-6 שהוקמה לאחרונה בגזרת צ'ווינדה. פקיסטן טענה שההודים איבדו 120 טנקים בצ'ווינדה[63] לעומת 44 טנקים משלה[64] ההודים לעומתם, טענו כי איבדו רק 29 טנקים.[65][66] שתי הצבאות כשלו בפעולות התקפיות גדולות, בין אם הדיוויזיה המשוריינת הפקיסטנית הראשונה באסל אוטאר או הדיוויזיה ההודית המשוריינת הראשונה בצ'ווינדה. לעומת זאת, שניהם הוכיחו כישרון עם כוחות קטנים יותר בתפקיד הגנתי כמו חטיבת השריון השנייה של הודו באסל אוטאר והשריון ה-25 של פקיסטן בצ'ווינדה.[62]
פעולות איבה ימיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]פעולות ימיות לא מילאו תפקיד בולט במלחמה. ב-7 בספטמבר, שייטת של הצי הפקיסטני הפגיזה את עיירת החוף דווארקה בה שכנה תחנת המכ"ם של הצי ההודי, במרחק 300 ק"מ מנמל הבית הפקיסטני בקראצ'י. המתקפה על דווארקה הובילה לבירור בפרלמנט ההודי[67] ולמודרניזציה והרחבת הצי ההודי לאחר המלחמה, והגדלת התקציב בפי שלוש.[68]
מקורות הודיים טוענים כי לא הייתה בכוונתם להיכנס לסכסוך ימי עם פקיסטן, ורצו להגביל את המלחמה לסכסוך יבשתי.
המלחמה הובילה לניתוק הקשר הימי בין צפון-מזרח הודו למפרץ בנגל דרך נהר הבראהמאפוטרה שעבר בשטח מזרח פקיסטן.[69]
פעולות חשאיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]צבא פקיסטן פתח במספר פעולות חשאיות כדי לחדור ולחבל בבסיסי אוויר הודיים.[70] ב-7 בספטמבר 1965 הוצנח הקומנדו של קבוצת השירותים המיוחדים (SSG) לשטח הודו. על פי המפקד העליון של גנרל צבא פקיסטן, מוחמד מוסא, כ-135 אנשי קומנדו צנחו בשלושה שדות תעופה הודיים. המתקפה התבררה כאסון מוחלט,[70] כשרק 22 אנשי קומנדו חזרו לפקיסטן, 93 נלקחו בשבי, ו-20 נהרגו בהיתקלויות עם צבא, משטרה או אזרחים.[דרוש מקור] הסיבה לכישלון משימת הקומנדו מיוחסת לאי מתן מפות, תדרוכים מתאימים ותכנון או הכנה נאותים.[71]
למרות כישלון המשימה, מקורות פקיסטנים טוענים כי משימת הקומנדו השפיעה על כמה פעולות הודיות מתוכננות. כאשר דיוויזיית הרגלים ההודית ה-14 נשלחה לאתר את הצנחנים, חיל האוויר הפקיסטני תקף אותם בדרכם.
הודו הגיבה למבצע בהכרזה על מתן פרסים עבור מרגלים או צנחנים פקיסטנים שיתפסו.[72] בפקיסטן נפוצו שמועות על כך שהודו הגיבה בפעולות חשאיות משלה, ושלחה קומנדו לעומק שטח פקיסטן,[71] אך שמועות אלו נקבעו מאוחר יותר כבלתי מבוססות.[73]
אבדות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מספרם המדויק של האבדות של צבאות הודו ופקיסטן במהלך המלחמה אינו ידוע, וישנם הבדלים גדולים בין טענות הצדדים, כאשר כל צד מממעיט באבדותיו, ומעריך הערכת יתר את אבדות האויב. להלן סיכום טענות שני הצדדים.
| טענות הודו[74] | טענות פקיסטן[75] | מקורות עצמאיים[76] | |
|---|---|---|---|
| נפגעים | – | 3,000 חיילים הודים, 3,800 חיילים פקיסטנים | |
| מאמץ טיסה קרבי | 4,073+ גיחות קרב | 2,279 גיחות קרב | |
| אבדות חיילות האוויר: | 59 חיל האוויר ההודי, 43 חיל האוויר הפקיסטני. בנוסף, מקורות הודיים טוענים כי 13 מטוסי חיל האוויר שאבדו בתאונות, ושלושה מטוסים אזרחיים הודים הופלו. | 19 לחיל האוויר הפקיסטני, 104 לחיל האוויר ההודי | 20 לחיל האוויר הפקיסטני, 60–75 לחיל האוויר ההודי[84][85] |
| ניצחונות אוויריים | 17 + 3 (אחרי המלחמה) | 30 | – |
| טנקים שהושמדו | 128 טנקים הודיים, 152 טנקים פקיסטניים נתפסו, 150 טנקים פקיסטניים הושמדו. באופן רשמי 471 טנקים פקיסטניים הושמדו ו-38 נתפסו[86] | 165 טנקים פקיסטנים [דרוש מקור] |
הערכות נייטרליות
[עריכת קוד מקור | עריכה]היו כמה הערכות נייטרליות לגבי האבדות של הודו ופקיסטן במהלך המלחמה. רוב ההערכות הללו מסכימות שיד הודו הייתה על העליונה כאשר הוכרזה הפסקת האש.
על פי מחקר שבוצע על ידי חטיבת המחקר הפדרלית של ארצות הברית לא היה ניצחון חד משמעי במלחמה מבחינה צבאית; כל צד החזיק שבויים ושטח השייך לצד השני. לפי המחקר, צבא פקיסטן היה מסוגל לעמוד בלחץ ההודי לפרק זמן נוסף, אך המשך הלחימה היה מוביל להפסדים נוספים ולתבוסה סופית לפקיסטן.[3]
הפסקת אש
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-20 בספטמבר, מועצת הביטחון של האו"ם קיבלה פה אחד את החלטה 211 של מועצת הביטחון של האו"ם, שדרשה הפסקת אש ללא תנאי תוך 48 שעות.[87][88] הודו כי תציית להחלטה מיד,[89] בעוד פקיסטן הסכימה להפסקת האש ב-23 בספטמבר.[90]
הודו ופקיסטן האשימו זו את זו בהפרות של הפסקת אש; הודו האשימה את פקיסטן ב-585 הפרות ב-34 ימים, בעוד שפקיסטן הגישה האשמות על 450 תקריות מצד הודו.[91] בנוסף לחילופי הנשק הקלים והירי הארטילרי, הודו דיווחה כי פקיסטן ניצלה את הפסקת האש כדי לכבוש את הכפר ההודי צ'אננוולה בגזרת פאזילקה. כפר זה נכבש מחדש על ידי הודו ב-25 בדצמבר. ב-10 באוקטובר, B-57 קנברה שהושאל לחיל האוויר הפקיסטני ניזוק מ-3 טילי SA-2 שנורו מבסיס חיל האוויר באמבלה.[92] אוסטר AOP של הצבא הפקיסטני הופל ב-16 בדצמבר; ב-2 בפברואר 1967, אוסטר נוסף הופל על ידי הוקר האנטר הודי.
הפסקת האש נשארה בתוקף עד למלחמת הודו-פקיסטן השלישית ב-1971.
הסכם שביתת נשק
[עריכת קוד מקור | עריכה]ארצות הברית וברית המועצות הפעילו לחץ דיפלומטי על שתי מדינות על מנת להרגיע את הרוחות. ברית המועצות, בראשות ראש הממשלה אלכסיי קוסיגין, אירחה ב-10 בינואר 1966 פסגה בטשקנט, שם חתמו ראש ממשלת הודו לאל בהדור שסטרי ונשיא פקיסטן איוב ח'אן על הסכם טשקנט, בו הסכימו לסגת לקווים שלפני אוגוסט 1965 לא יאוחר מ-25 בפברואר 1966.
ראש ממשלת הודו, לאל בהדור שסטרי, לקה בהתקף לב קטלני זמן קצר לאחר הסכם טשקנט ב-11 בינואר 1966. כתוצאה מכך, הסערה הציבורית בהודו נגד ההסכם הפכה לגל של אהדה למפלגת הקונגרס הלאומי ההודי השלטת.[93]
תפיסות ציבוריות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפסקת האש זכתה לביקורת קשה בפקיסטן, שם רבים שהסתמכו על דיווחים רשמיים מפוברקים ועל העיתונות הפקיסטנית המבוקרת, האמינו שההנהגה ויתרה על הישגים צבאיים. ההפגנות הובילו להתפרעויות סטודנטים.[94] הדיווחים הרשמיים בפקיסטן טענו שצבא פקיסטן מתפקד בצורה יוצאת דופן במלחמה וכך נתפסה הצהרת טשקנט כמי שגזלה את רווחי המלחמה. כמה ספרים שנכתבו לאחרונה על ידי סופרים פקיסטנים, כולל אחד מאת ראש ISI לשעבר, לוטננט גנרל מחמוד אחמד דוראני, שכותרתו הראשונית "המיתוס של ניצחון 1965",[95] על פי הדיווחים חשפו בדיות פקיסטניות על המלחמה, אך כל העותקים של הספר נקנו על ידי צבא פקיסטן כדי למנוע תפוצה כי הנושא היה "רגיש מדי".[96] הספר פורסם בכותרת המתוקנת בשם היסטוריה של מלחמת הודו פקיסטן 1965, כמה עותקים מהספר שרדו.[97]
כשלים מודיעיניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]חישובים אסטרטגיים מוטעים של הודו ושל פקיסטן גרמו שהמלחמה הסתיימה בתיקו.
טעויות הודיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]המודיעין הצבאי ההודי לא התריע מפני הפלישה הפקיסטנית. הצבא ההודי לא הצליח לזהות את נוכחותם של ארטילריה ונשק פקיסטני כבד בצ'ומב וסבל אבדות משמעותיות כתוצאה מכך.
ב-1992 פרסם משרד הביטחון של הודו ספר היסטוריה רשמית של המלחמה[98], חשף חישובים מוטעים אחרים. לפי המסמך, ב-22 בספטמבר, כאשר מועצת הביטחון לחצה להפסקת אש, שאל ראש ממשלת הודו את הגנרל צ'ודורי אם הודו תוכל לנצח במלחמה, אילו יעכב את קבלת הפסקת האש. הגנרל השיב שרוב התחמושת הקדמית של הודו אזלה והצבא ההודי ספג אבדות ניכרות של טנקים. מאוחר יותר נקבע שרק 14% מהתחמושת הקדמית של הודו נורתה והודו החזיקה פי שניים ממספר הטנקים מאשר פקיסטן. בשלב זה, הצבא הפקיסטני השתמש קרוב ל-80% מהתחמושת שלו.
מפקד חיל האוויר ההודי PC לאל, שהיה סגן ראש המטה האווירי במהלך המלחמה, מצביע על חוסר התיאום בין חיל האוויר לצבא ההודי. החילות לא שיתפו את תוכניות הקרב שלהם, ותוכניות הקרב שגובשו על ידי משרד ההגנה והגנרל צ'אודארי, לא ציינו תפקיד של חיל האוויר ההודי בקרב. גישה זו של האלוף צ'אודארי כונתה על ידי לאל כ"תסמונת הסופרמו", גישה פטרונית שלעיתים החזיק הצבא ההודי כלפי הזרועות האחרות של הצבא ההודי.[74]
חישובים שגויים של פקיסטן
[עריכת קוד מקור | עריכה]כישלונותיו של הצבא הפקיסטני החלו בהנחה שתושבי קשמיר ברובם אינם מרוצים מהשלטון ההדי, ובהינתן ההזדמנות מתאימה יתקומם נגד ההודים, ויביא לכניעה מהירה והחלטית של קשמיר. הקשמירים, לעומת זאת, לא התקומם. במקום זאת, הצבא ההודי קיבל מספיק מידע כדי ללמוד על מבצע גיברלטר והעובדה שהצבא נאבק לא במורדים מקומיים, כפי שהם שיערו בתחילה, אלא בסדירים של הצבא הפקיסטני.
הצבא הפקיסטני גם לא עמד על כך שקובעי המדיניות ההודיים יורו על התקפה על הגזרה הדרומית כדי לפתוח חזית שנייה. פקיסטן נאלצה להקדיש כוחות לגזרה הדרומית כדי להגן על סיאלקוט ולאהור במקום להשתמש בהם כדי לתמוך בחדירה לקשמיר.
מבצע גראנד סלאם, שהושק על ידי פקיסטן כדי לכבוש את אחנוור, עיירה צפונית-מזרחית לג'אמו ואזור מפתח לתקשורת בין קשמיר לשאר הודו, היה גם הוא כישלון. פרשנים פקיסטניים רבים מתחו ביקורת על ממשל איוב ח'אן על חוסר החלטיות במהלך מבצע גראנד סלאם. המבקרים הללו טוענים שהמבצע נכשל משום שאיוב חאן ידע את חשיבותה של אחנוור להודו ולא רצה ללכוד אותה ולהוביל את שתי המדינות למלחמה כוללת. למרות ההתקדמות באחנוור, הגנרל איוב ח'אן החליף את המפקד אחטאר חוסיין מאליק והחליף אותו ביחיא חאן. בעקבות ההחלפה נוצרה הפוגה של 24 שעות, שאפשרה לצבא ההודי להתארגן מחדש באחנוור ולהצליח להתנגד להתקפה בראשות הגנרל יחיא חאן. מאוחר יותר מתח אחטאר חוסיין מאליק ביקורת על איוב ח'אן על תכנון מבצע גיברלטר, שנדון לכישלון, ועל כך שהחליף אותו ברגע מכריע במלחמה. מאליק איים לחשוף את האמת על המלחמה ועל כישלון הצבא, אך מאוחר יותר נטש את הרעיון מחשש שייאסר.
כמה מחברים ציינו כי ייתכן שפקיסטן לקתה באופטימיות מופרזת בעקבות ממשחק מלחמה שנערך במרץ 1965, במכון לניתוחי הגנה בארצות הברית, שהגיע למסקנה שבמקרה של מלחמה עם הודו, פקיסטן תנצח.[99][100] מחברים אחרים כמו סטיבן פ. כהן, העירו בעקביות כי צבא פקיסטן "רכש ראייה מוגזמת של חולשת הודו והצבא ההודי כאחד.... מלחמת 1965 הייתה הלם."[101]
מרשל האוויר הפקיסטני והמפקד העליון של חיל האוויר הפקיסטני במהלך המלחמה, נור חאן, אמר מאוחר יותר שיש להאשים את צבא פקיסטן, ולא את הודו, בפתיחת המלחמה.[102] אולם התעמולה בפקיסטן על המלחמה נמשכה; המלחמה לא נותחה באופן רציונלי בפקיסטן,[103][104] כאשר מרבית האשמה מוטלת על ההנהגה וחשיבות מועטה ניתנה לכשלים מודיעיניים שנמשכו עד למלחמת הודו-פקיסטן השלישית ב-1971.
מעורבות של מדינות אחרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ארצות הברית ובריטניה היו הספקיות העיקריות של ציוד צבאי להודו ופקיסטן מאז 1947. גם הודו וגם פקיסטן היו רפובליקות של חבר העמים. בעוד הודו נקטה במדיניות של נייטרליות, פקיסטן הייתה חברה בברית בגדאד וב-SEATO ובעלת ברית לכאורה של המערב במאבקו נגד הקומוניזם.[105] עם זאת, הרבה לפני שהסכסוך התחיל, בריטניה וארצות הברית חשדו בפקיסטן בהצטרפות לשתי הבריתות מתוך אופורטוניזם לרכוש נשק מתקדם למלחמה נגד הודו. לכן הם הגבילו את הסיוע הצבאי שלהם לפקיסטן כדי לשמור על מאזן הכוחות הקיים בתת-היבשת.[106] בשנת 1959 חתמו פקיסטן וארצות הברית על הסכם שיתוף פעולה שלפיו הסכימה ארצות הברית לנקוט ב"פעולה מתאימה, כולל שימוש בכוחות מזוינים" על מנת לסייע לממשלת פקיסטן לפי בקשתה.[107] עד 1965, אנליסטים אמריקאים ובריטים הכירו בשתי הקבוצות הבינלאומיות, ברית בגדאד ו-SEATO, ובברית המתמשכת של פקיסטן עם המערב כחסרות משמעות במידה רבה.[108]
לאחר תחילת המלחמה, הן ארצות הברית והן בריטניה קיבלו הדעה כי הסכסוך היה בעיקר באשמת פקיסטן, והשעו את כל משלוחי הנשק הן להודו והן לפקיסטן.[3] בעוד ארצות הברית שמרה על עמדה נייטרלית, ראש ממשלת בריטניה, הרולד וילסון, גינה את הודו על תוקפנות לאחר שצבאה התקדם לעבר לאהור; הצהרתו נתקלה בתגובה זועמת מהודו.[109]
מבחינה בינלאומית, רמת התמיכה שקיבלה פקיסטן הייתה מוגבלת במקרה הטוב.[110][111][112] איראן וטורקיה פרסמו ב-10 בספטמבר הודעה משותפת שהטילה את האשמה על הודו, תמכה בפניית האו"ם להפסקת אש והציעה להציב חיילים למשימת שמירת השלום של האו"ם בקשמיר.[113] פקיסטן קיבלה תמיכה מאינדונזיה, איראן, טורקיה וערב הסעודית.[114]
עוד לפני המלחמה הרפובליקה העממית של סין הייתה שותפה צבאית מרכזית של פקיסטן ועוינת להודו, איתה נלחמה מלחמה קצרה ב-1962. סין הפכה העניקה לפקיסטן 60 מיליון דולר של סיוע לפיתוח ב-1965.[115] במהלך המלחמה, סין תמכה בגלוי בעמדה הפקיסטנית. היא ניצלה את הסכסוך כדי להציב אולטימטום חריף להודו, המגנה את התוקפנות שלה בטיבט ורמז על תגמול גרעיני מצד סין (סין ביצעה את הניסוי הגרעיני הראשון שלה בשנה הקודמת).[112] למרות זאת, ממשלת סין הפעילה בסופו של דבר איפוק.[116] דבר שנבע בחלקו מהקשיים הלוגיסטיים של התערבות צבאית סינית ישירה נגד הודו וכוחה הצבאי המשופר של הודו לאחר תבוסתה על ידי סין ב-1962[111] סין גם הוזהרה על ידי ארצות הברית וברית המועצות מפני הרחבת היקף הסכסוך על ידי התערבותה.[112] בעקבות כך, סין נסוגה, האריכה את המועד להיענות להודו על האולטימטום שלה והזהירה את הודו מפני תקיפת מזרח פקיסטן.[117] בסופו של דבר, פקיסטן דחתה הצעות סיניות לסיוע צבאי, מתוך הכרה כי קבלתה רק תגרום לניכור נוסף של פקיסטן בעולם.[112]
השתתפותה של הודו בתנועה הלא-מזדהה הניבה מעט תמיכה מצד חבריה.[118] התמיכה שניתנה על ידי אינדונזיה לפקיסטן נתפסה ככישלון דיפלומטי הודי, שכן אינדונזיה הייתה בין החברות המייסדות של המדינות הבלתי-מזדהות יחד עם הודו.[119] למרות יחסיה הקרובים עם הודו, ברית המועצות הייתה נייטרלית יותר ממדינות אחרות במהלך המלחמה, והזמינה את שתי המדינות לשיחות שלום בחסותה בטשקנט לאחר שוך הקרבות.[120]
ישראל סיפקה במהלך המלחמה סיוע צבאי להודו בעקבות בקשת ראש הממשלה לאל בהדור שסטרי, מתוך תקווה לחיזוק היחסים הדיפלומטיים עם הודו, אך הדבר לא אירע.[121]
אחרי
[עריכת קוד מקור | עריכה]הודו
[עריכת קוד מקור | עריכה]למרות ההכרזה על הפסקת אש, הודו נתפסה כמנצחת בשל הצלחתה במניעת מרד הנתמך על ידי פקיסטן בקשמיר. לאחר כישלונותיה במלחמת הודו–סין ב-1962, המלחמה נתפסה כניצחון בהודו, וראש ממשלת הודו לאל בהדור שסטרי הוכתר כגיבור לאומי בהודו.[122]
לאחר המלחמה, התמקדה הודו בשיפור התיאום בתוך ובין הכוחות השונים של הכוחות המזוינים של הודו. הודו גם הקימה את אגף המחקר והניתוח לריגול ומודיעין חיצוני, עקב איסוף המידע הלא יעיל לפני המלחמה. שיפורים משמעותיים בוצעו גם בפיקוד ובשליטה כדי לטפל בחסרונות שונים וההשפעה החיובית של שינויים אלה נראתה בבירור במהלך מלחמת הודו-פקיסטן השלישית כאשר הודו השיגה ניצחון מכריע על פקיסטן בתוך שבועיים.
האיומים מצד סין להתערב בסכסוך לצד בפקיסטן הגבירו את הלחץ על הממשלה ההודית לקבל החלטה מיידית לפיתוח נשק גרעיני.[123] למרות הבטחות חוזרות ונשנות, ארצות הברית עשתה מעט כדי למנוע שימוש נרחב בנשק אמריקאי על ידי הכוחות הפקיסטניים במהלך המלחמה, ובכך הרגיזה את הודו.[124] במקביל, ארצות הברית ובריטניה סירבו לספק להודו כלי נשק מתוחכמים, והיחסים בין המערב להודו התערערו.[125] התפתחויות אלו הביאו לשינוי משמעותי במדיניות החוץ של הודו - הודו, שקודם למלחמה דגלה באי-הזדהות, פיתחה יחסים קרובים עם ברית המועצות. עד סוף שנות ה-60, הייתה ברית המועצות לספקית העיקרית של ציוד צבאי להודו,[126] כאשר מ-1967 עד 1977, 81% מייבוא הנשק של הודו היה מברית המועצות.[127] לאחר המלחמה, מרוץ החימוש בין הודו לפקיסטן הפך לאסימטרי עוד יותר והודו התחזקה בהרבה מפקיסטן.[128] גם תקציב הביטחון של הודו גדל בהדרגה לאחר המלחמה, בשנים 1966–1967 הוא עלה ל-17% ובשנים 1970–1971 הוא עלה ל-25% מהכנסותיה.[129] עם זאת, על פי נתוני הבנק העולמי, ההוצאה הביטחונית של הודו לפי התמ"ג ירדה מ-3.871% ב-1965 ל-3.141% ב-1969, ולאחר מכן עלתה מעט ל-3.652% ב-1971[130]
פקיסטן
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסיום המלחמה, פקיסטנים רבים ראו את ביצועי הצבא שלהם כמוצלחים. 6 בספטמבר נחגג כיום ההגנה בפקיסטן, לזכר ההגנה על לאהור נגד הצבא ההודי. הביצועים של חיל האוויר הפקיסטני, במיוחד, זכו לשבחים.
עם זאת, ממשלת פקיסטן הואשמה על ידי אנליסטים בהפצת דיסאינפורמציה בין אזרחיה בנוגע להשלכות בפועל של המלחמה.[131]
ספר בשם מלחמת הודו-פקיסטן של 1965: מבט לאחור,[132] שהופק על ידי המודיעין הבין-שירותי הפקיסטני, משמש כהיסטוריה הרשמית של המלחמה, משמיט כל אזכור של ניסיונות הפלישה הפקיסטניים, ומתחיל את המלחמה במתקפת הנגד ההודית בחזית לאהור. בספר נטען כי צבא פקיסטן הגן הגנה אמיצה על המולדת ואילץ את המתקפים לסגת.[133]
מצד שני, חיל האוויר הפקיסטני זכה לאמינות רבה בקרב סופרי צבא פקיסטן וכותבי מלחמה בינלאומיים על הגנה מוצלחת על לאהור ואזורים חשובים אחרים של פקיסטן ומתקפה חוזרת כבדה בהודו למחרת. הערנות של חיל האוויר הייתה קשורה גם לעובדה שחלק מהטייסים הוקפצו 6 פעמים תוך פחות משעה על רקע אינדיקציה של התקפות אוויריות הודיות. יום חיל האוויר נחגג בפקיסטן לכבוד חיל האוויר ב-7 בספטמבר.[134][135]
פקיסטן איבדה יותר שטח ממה שצברה במהלך המלחמה, וחשוב מכך, היא לא הצליחה לכבוש את קשמיר; תוצאה זו נתפסה על ידי משקיפים רבים כתבוסה לפקיסטן.[136][137]
גורמים בכירים ומומחים צבאיים פקיסטניים רבים מתחו מאוחר יותר ביקורת על התכנון השגוי של מבצע גיברלטר, שהוביל בסופו של דבר למלחמה.
בעקבות הצהרת טשקנט התעורר אי שקט בפקיסטן, בעקבות הערכה הגדולה מידי של תושבי פקיסטן לגבי העליונות של הכוחות המזוינים שלה, ובגלל דיסאינפורמציה שגרמה לתושבי פקיסטן להאמין כי פקיסטן היא המנצחת במלחמה.
אחת ההשלכות הרחוקות ביותר של המלחמה הייתה ההאטה הכלכלית רחבת היקף בפקיסטן.[138][139] המלחמה סיימה את הצמיחה הכלכלית המרשימה שחוותה פקיסטן מאז תחילת שנות ה-60. בין 1964 ל-1966, הוצאות הביטחון של פקיסטן עלו מ-4.82% ל-9.86% מהתמ"ג, מה שהטיל עומס אדיר על כלכלת פקיסטן. עד 1970–1971, הוצאות הביטחון עלו בשיעור של 32%[129] או 55.66% מההוצאות הממשלתיות.[140] תאורטיקן הגרעין פרוזה חאן טען כי מלחמת 1965 הייתה ניסיון קונבנציונלי אחרון לתפוס את קשמיר בכוח צבאי, ומעמדה של פקיסטן עצמה בקהילה הבינלאומית, במיוחד עם ארצות הברית, החל להידרדר מהנקודה בה התחילה המלחמה, ולמרות שיחסיה עם סין התחזקו.[141]
תוצאה נוספת מהמלחמה הייתה טינה גוברת נגד ממשלת פקיסטן במזרח פקיסטן,[101] בגלל האובססיה של מערב פקיסטן לקשמיר.[142] מנהיגי בנגל האשימו את הממשלה המרכזית בכך שאינה מספקת ביטחון ראוי למזרח פקיסטן במהלך המלחמה, למרות שסכומי כסף גדולים נלקחו מהמזרח כדי לממן את המלחמה על קשמיר.[143] למעשה, למרות כמה התקפות חיל האוויר של פקיסטן שיצאו מבסיסים במזרח פקיסטן, הודו לא פעלה בגזרה זו,[144] למרות שמזרח פקיסטן הוגנה רק על ידי דיוויזיית חי"ר לא מחוזקת ושישה עשר מטוסים.[145] מוג'יבור רחמן היה ביקורתי על הפער בין המשאבים הצבאיים שנפרסו במזרח ומערב פקיסטן, וקרא לאוטונומיה גדולה יותר למזרח פקיסטן, פעולה שהובילה בסופו של דבר למלחמת העצמאות של בנגלדש ולמלחמה נוספת בין הודו לפקיסטן ב-1971.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Hali, S. M. (2011). "Operation Gibraltar – an unmitigated disaster?". Defence Journal. 15 (1–2): 10–34 – via EBSCO.
- ^ Lyon, Peter (2008). Conflict between India and Pakistan: an encyclopedia. ABC-CLIO. p. 82. ISBN 978-1-57607-712-2. ארכיון מ-7 בפברואר 2023. נבדק ב-30 באוקטובר 2011.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 Pakistan :: The Indo-Pakistani War of 1965. Library of Congress Country Studies, United States of America. באפריל 1994. ארכיון מ-7 בינואר 2016. נבדק ב-2 באוקטובר 2010.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Hagerty, Devin (2005). South Asia in world politics. Rowman & Littlefield. p. 26. ISBN 978-0-7425-2587-0. ארכיון מ-7 בפברואר 2023. נבדק ב-12 בנובמבר 2020.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Wolpert, Stanley (2005). India (3rd ed. with a new preface. ed.). Berkeley: University of California Press. p. 235. ISBN 978-0-520-24696-6. ארכיון מ-17 בינואר 2023. נבדק ב-15 בנובמבר 2015.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Kux, Dennis (1992). India and the United States : Estranged democracies, 1941–1991. Washington, DC: National Defense University Press. p. 238. ISBN 978-0-7881-0279-0. ארכיון מ-17 בינואר 2023. נבדק ב-15 בנובמבר 2015.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ "Asia: Silent Guns, Wary Combatants". Time. 1 באוקטובר 1965. ארכיון מ-7 בינואר 2016. נבדק ב-30 באוגוסט 2013.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Kux, Dennis (2006). India-Pakistan Negotiations: Is Past Still Prologue?. US Institute of Peace Press. p. 30. ISBN 978-1-929223-87-9.
The conflict was short, but nasty. After seventeen days, both sides accepted a UN Security Council call for a cease-fire. Although the two militaries fought to a standoff, India won by not losing.
- ^ Martin W. Bowman (2016). Cold War Jet Combat:Air-to-Air Jet Fighter Operations, 1950–1972.
- ^ Jogindar Singh (1993). Behind the Scene:An Analysis of India's Military Operations, 1947-1971. p. 238.
- ^ McGarr, Paul. The Cold War in South Asia: Britain, the United States and the Indian Subcontinent, 1945–1965. Cambridge University Press, 2013. pp. 324–326. ISBN 978-1-139-02207-1.
- ^ 1 2 Brecher, Michael; Wilkenfeld, Jonathan (בנובמבר 1997). A study of crisis. University of Michigan Press. pp. 171–172. ISBN 978-0-472-10806-0. נבדק ב-3 בנובמבר 2011.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Thomas, Raju G. C. (14 ביולי 2014). Indian Security Policy: Foreword by Joseph S. Nye (באנגלית). Princeton University Press. p. 21. ISBN 978-1-4008-5819-4. ארכיון מ-7 בפברואר 2023. נבדק ב-8 במרץ 2022.
The transfer of American arms under these two pacts included.. Patton.. Starfighter...Sabre...Canberra...estimated about $700 million.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ 1 2 "India and the United States estranged democracies", 1941–1991, מסת"ב 1-4289-8189-6, DIANE Publishing, pp 235, 238
- ^ SCHOFIELD, JULIAN (2000). "Militarized Decision-Making for War in Pakistan: 1947-1971". Armed Forces & Society. 27 (1): 140. doi:10.1177/0095327X0002700108. ISSN 0095-327X. JSTOR 45346403. ארכיון מ-14 במאי 2022. נבדק ב-14 במאי 2022.
...and the balance of military capabilities: India was in the early stages of a military buildup against China, which prompted Pakistani military decision-makers to exploit what they saw as a window of opportunity.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Press Trust of India, Islamabad bureau (14 בספטמבר 2009). "Pak's intrusions on borders triggered 1965 war: Durrani". Times of India. ארכיון מ-22 בספטמבר 2009. נבדק ב-3 בנובמבר 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Hiro, Dilip (24 בפברואר 2015). The Longest August: The Unflinching Rivalry Between India and Pakistan (באנגלית). Nation Books, Hiro. OPERATION DESERT HAWK: A DRY RUN. ISBN 9781568585031. ארכיון מ-7 בפברואר 2023. נבדק ב-19 באוקטובר 2016.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Bhushan, Chodarat.
- ^ Defence Journal.
- ^ Mankekar, D. R. (1967). Twentytwo fateful days: Pakistan cut to size. Manaktalas. pp. 62–63, 67. נבדק ב-8 בנובמבר 2011.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ "Giving Haji Pir back to Pak a mistake: Gen Dyal". ארכיון מ-1 באפריל 2020. נבדק ב-28 במאי 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 "Underestimating India". Indian Express. 4 בספטמבר 2009. ארכיון מ-26 בדצמבר 2018. נבדק ב-21 בדצמבר 2011.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Pakistan's Endgame in Kashmir – Carnegie Endowment for International Peace". Carnegieendowment.org. ארכיון מ-26 בדצמבר 2018. נבדק ב-21 בדצמבר 2011.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Indian Air Force :: Flight of the Falcon". Bharat-rakshak.com. 28 באוגוסט 2010. ארכיון מ-26 בדצמבר 2018. נבדק ב-21 בדצמבר 2011.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ R. D. Pradhan (1 בינואר 2007). 1965 War, the Inside Story: Defence Minister Y.B. Chavan's Diary of India-Pakistan War. Atlantic Publishers & Dist. p. 12. ISBN 978-81-269-0762-5.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ R. D. Pradhan (1 בינואר 2007). 1965 War, the Inside Story: Defence Minister Y.B. Chavan's Diary of India-Pakistan War. Atlantic Publishers & Dist. p. 10. ISBN 978-81-269-0762-5.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ "1965: Indian Army invades W Pakistan". 6 בספטמבר 1965. ארכיון מ-9 במרץ 2020. נבדק ב-26 ביוני 2018.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Brigadier Desmond E Hayde, "The Battle of Dograi and Batapore", Natraj Publishers, New Delhi, 2006
- ^ The Tribune, Chandigarh, India – Opinions (אורכב 10.08.2019 בארכיון Wayback Machine).
- ^ "Indian Army's Continuity and Transformation Through the Prism of the Battle of Dograi" (PDF). Institute for Defence Studies and Analyses. ארכיון (PDF) מ-7 במרץ 2022. נבדק ב-7 בדצמבר 2021.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Army cries out for a second railway line between Barmer and Jaisalmer (אורכב 05.06.2011 בארכיון Wayback Machine).
- ^ History of Indo-Pak War of 1965.
- ^ "Delhi plans carnival on Pakistan war - Focus on 1965 conflict and outcome". אורכב מ-המקור ב-2 ביוני 2015. נבדק ב-3 ביוני 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ The Story of My Struggle By Tajammal Hussain Malik 1991, Jang Publishers, p. 78
- ^ 1 2 Arif, General K. M. (2001). Khaki Shadows: Pakistan 1947–1997. Oxford University Press. p. 88. ISBN 978-0-19-579396-3.
- ^ Haqqani, Husain (5 בנובמבר 2013). Magnificent Delusions: Pakistan, the United States, and an Epic History of Misunderstanding. PublicAffairs. ISBN 9781610393171. ארכיון מ-7 בפברואר 2023. נבדק ב-18 במאי 2022 – via Google Books.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Nordeen, Lon O. (2002). Air warfare in the missile age (2 ed.). Smithsonian Institution Press. ISBN 978-1-58834-083-2. ארכיון מ-7 בפברואר 2023. נבדק ב-25 באוגוסט 2020.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ "Illustrated Weekly of Pakistan". Illustrated Weekly of Pakistan. 1966. ארכיון מ-7 בפברואר 2023. נבדק ב-17 ביוני 2018.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Grover, Verinder; Arora, Ranjana (1998). 50 Years of Indo-Pak Relations: Chronology of events, important documents, 1947–1997. Deep and Deep Publications. p. 43. ISBN 9788176290593. ארכיון מ-7 בפברואר 2023. נבדק ב-17 ביוני 2018.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ John Fricker, "Pakistan's Air Power" (אורכב 14.01.2012 בארכיון Wayback Machine), Flight International issue published 1969, p. 89, retrieved: 3 November 2009
- ^ Joshi, Sameer (6 בספטמבר 2019). "1965 India-Pakistan war: How IAF's heroes slayed PAF's superior Sabre fighter jets". ThePrint (באנגלית אמריקאית). ארכיון מ-27 ביוני 2020. נבדק ב-24 ביוני 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Conventional Warfare in South Asia, 1947 to the Present. Routledge. 2017. ISBN 978-1-351-94867-8. ארכיון מ-7 בפברואר 2023. נבדק ב-12 בנובמבר 2020.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ 1 2 The Encyclopedia of 20th Century Air Warfare Edited by Chris Bishop (amber publishing 1997, republished 2004 pages 384–387 מסת"ב 1-904687-26-1)
- ^ "1965 War, Chapter 3."
- ^ Air Commodore M. Kaiser Tufail. "Run ... It's a 104". Jang News. אורכב מ-המקור ב-19 במרץ 2007.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Dr Shah Alam (11 באפריל 2012). Pakistan Army: Modernisation, Arms Procurement and Capacity Building. Vij Books India Pvt Ltd. p. 41. ISBN 978-93-81411-79-7.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Werrell, Kenneth (2013). Sabres Over MiG Alley: The F-86 and the Battle for Air Superiority in Korea. Naval Institute Press. p. 188. ISBN 978-1-61251-344-7.
- ^ Pakistan's Sabre Ace by Jon Guttman, Aviation History, Sept 1998.
- ^ Singh, Pushpindar (1991). Fiza ya, Psyche of the Pakistan Air Force. Himalayan Books. p. 30. ISBN 978-81-7002-038-7.
- ^ "War of attrition". ארכיון מ-18 במאי 2017. נבדק ב-26 במרץ 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Haider, S. Sajad. "Flight of the Falcon". www.bharat-rakshak.com. ארכיון מ-27 במרץ 2016. נבדק ב-26 במרץ 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Haider, Sayed Sajad (2009). Flight of the Falcon. Vanguard Books. ISBN 978-969-402-526-1.
- ^ "The India-Pakistan Air War of 1965". www.bharat-rakshak.com. אורכב מ-המקור ב-5 בנובמבר 2006.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ John Fricker, "Pakistan's Air Power", Flight International issue published 1969, pp. 89–90.
- ^ SS Sashi (2008). Encyclopaedia Indica: Independent India and wars – III. Anmol Publications. p. 15.
Pakistan had been seeking urgent help from Indonesia, Iraq, Iran, Turkey and China, for additional aircraft within 10 days of the war.
- ^ Martin W. Bowman (30 בינואר 2016). "3. Indo-Pak wars". Cold War Jet Combat: Air-to-Air Jet Fighter Operations, 1950–1972. Pen and Sword. ISBN 978-1-4738-7462-6. ארכיון מ-7 בפברואר 2023. נבדק ב-18 באוגוסט 2021.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ A history of the Pakistan Army (אורכב 07.09.2006 בארכיון Wayback Machine) – Defence Journal, Pakistan
- ^ 90 mm M36 GUN MOTOR CARRIAGE "Jackson" (אורכב 02.12.2007 בארכיון Wayback Machine) Post W.W.II, the M36 was employed by the US Army in Korea and was distributed to friendly nations including France, where it was used in Indo-China (Vietnam), Pakistan.
- ^ The Battle for Ravi-Sutlej Corridor 1965 A Strategic and Operational Analysis (אורכב 07.10.2007 בארכיון Wayback Machine) Major A.H. Amin, 30 December 2001 Orbat
- ^ Seidenman Harrison, Selig (1978). The Widening Gulf: Asian Nationalism and American Policy. Free Press. p. 269. ISBN 978-0-02-914090-1.
- ^ Hagerty, Devin T. The Consequences of Nuclear Proliferation: Lessons from South Asia. MIT Press. p. 70.
- ^ 1 2 Heginbotham, Stanley J; Wriggins, William Howard (1971). India and Japan: The Emerging Balance of Power in Asia. Columbia University East Asian Institute. p. 254.
- ^ Zaloga, Steve; Laurier, Jim (1999). The M47 and M48 Patton tanks. p. 35. ISBN 978-1-85532-825-9.
- ^ Steven J. Zaloga (1999). The M47 and M48 Patton Tanks. Osprey Publishing. p. 35. ISBN 978-1-85532-825-9.
- ^ Singh, Lt. Gen.Harbaksh (1991). War Despatches. New Delhi: Lancer International. p. 159. ISBN 978-81-7062-117-1.
- ^ Rakshak, Bharat. "Operations in Sialkot Sector pg32" (PDF). Official History. Times of India. אורכב מ-המקור (PDF) ב-9 ביוני 2011. נבדק ב-12 ביולי 2011.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Hiranandani, G. M. (בינואר 2000). Transition to triumph: history of the Indian Navy, 1965–1975. Lancer Publishers. pp. 33–39. ISBN 978-1-897829-72-1. נבדק ב-3 בנובמבר 2011.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Rao, V. Venkata (1972). "Reorganization of North East India". The Indian Journal of Political Science. 33 (4): 123–44. JSTOR 41854497.
- ^ 1 2 "SSG in the 1965 War". Defence Journal. אורכב מ-המקור ב-27 בספטמבר 2011. נבדק ב-27 ביולי 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 The Fighter Gap (אורכב 09.10.2006 בארכיון Wayback Machine) by Shoab Alam Khan in Defence Journal
- ^ Ending the Suspense 17 September 1965, TIME magazine
- ^ Remembering Our Warriors Brig (Retd) Shamim Yasin Manto S.I.(M), S.Bt, Q&A session: ("How would you assess the failures and successes of the SSG in the 1965 War?"
- ^ 1 2 3 4 "Ceasefire & After". Bharat-rakshak.com. אורכב מ-המקור ב-16 ביולי 2012. נבדק ב-27 ביולי 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Grand Slam – A Battle of Lost Opportunities". Defencejournal.com. אורכב מ-המקור ב-5 באוגוסט 2012. נבדק ב-27 ביולי 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "onwar". onwar. אורכב מ-המקור ב-28 ביולי 2012. נבדק ב-27 ביולי 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Part I-Section 4: Ministry of Defence (Army Branch)". The Gazette of India. 9 באוקטובר 1965. pp. 520–522.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Part I-Section 4: Ministry of Defence (Army Branch)". The Gazette of India. 16 באוקטובר 1965. pp. 538–540.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Part I-Section 4: Ministry of Defence (Army Branch)". The Gazette of India. 6 בנובמבר 1965. pp. 571–573.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Part I-Section 4: Ministry of Defence (Army Branch)". The Gazette of India. 13 בנובמבר 1965. pp. 587–588.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Part I-Section 4: Ministry of Defence (Army Branch)". The Gazette of India. 27 בנובמבר 1965. pp. 624–626.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Part I-Section 4: Ministry of Defence (Army Branch)". The Gazette of India. 1 בינואר 1966. pp. 4–6.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Part I-Section 4: Ministry of Defence (Army Branch)". The Gazette of India. 29 בינואר 1966. pp. 59–61.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Group Captain Cecil Chaudhry, SJ – Chowk: India Pakistan Ideas Identities.com (אורכב 11.05.2005 בארכיון Wayback Machine).
- ^ Singh, Pushpindar (1991). Fiza ya, Psyche of the Pakistan Air Force. Himalayan Books. ISBN 978-81-7002-038-7.
- ^ "IAF war kills in 1965 war" (PDF). Orbat.com. אורכב מ-המקור (PDF) ב-27 בנובמבר 2010. נבדק ב-29 בדצמבר 2011.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Fortna, Virginia Page (2004), Peace Time: Cease-fire Agreements and the Durability of Peace, Princeton University Press, p. 63, ISBN 0-691-11512-5, אורכב מ-המקור ב-7 בפברואר 2023, נבדק ב-11 בפברואר 2021
{{citation}}: (עזרה) - ^ Bajwa 2013, pp. 303–304: "There was now a deadline for Pakistan, 0700 hours GMT, 22 September, to either accept or reject this resolution, barely 48 hours for Ayub to decide what to do.
- ^ Pradhan, R. D. (2007), 1965 War, the Inside Story: Defence Minister Y.B. Chavan's Diary of India-Pakistan War, Atlantic Publishers & Dist, p. 100, ISBN 978-81-269-0762-5, ארכיון מ-7 בפברואר 2023, נבדק ב-18 באפריל 2021
{{citation}}: (עזרה): "India had accepted the resolution but Pakistan was refusing to do so. - ^ Bajwa 2013, p. 311: "In a dramatic and emotional speech, Bhutto declared that Pakistan was boundn to prevail as justice was with it, but concluded the speech by confirming that Pakistan would give the UN a final chance to resolve the Kashmir issue and would observe the ceasefire call and would 'stop firing' on 0300 hours, 23 September."
- ^ A Cease-Fire of Sorts 5 November 1965 – TIME
- ^ "The India-Pakistan Air War of 1965", Jagan Mohan and Samir Chopra, Manohar Publications, New Delhi, 2005
- ^ Dilger, Robert (2003). American transportation policy. Greenwood Publishing Group. ISBN 978-0-275-97853-2.
- ^ Kashmir in Conflict: India, Pakistan and the Unending War By Victoria Schofield Published 2003, by I.B.Tauris מסת"ב 1-86064-898-3 pp112
- ^ Can the ISI change its spots?
- ^ Army attempts to prevent book sales by Amir Mir (אורכב 26.09.2007 בארכיון Wayback Machine) Gulf News 1 October 2006 Musharraf buys all copies of sensitive '65 war (אורכב 20.02.2008 בארכיון Wayback Machine) Daily News & Analysis
- ^ "NDU Library Islamabad Pakistan". 111.68.99.107. ארכיון מ-7 בפברואר 2023. נבדק ב-14 במאי 2022.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ ההיסטוריה הרשמית של המלחמה – 1965
- ^ The Crisis Game: Simulating International Conflict by Sidney F. Giffin
- ^ "An Impending Nuclear War Between India and Pakistan Over Kashmir |". 28 במאי 2011. ארכיון מ-17 במאי 2022. נבדק ב-14 במאי 2022.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 Stephen Philip Cohen (2004). The Idea of Pakistan. Brookings Institution Press. ISBN 978-0-8157-1502-3.
- ^ A word from Pak: 1965 was 'wrong' (אורכב 12.01.2009 בארכיון Wayback Machine) The Times of India 6 September 2005
- ^ Editorial: The army and the people (אורכב 23.07.2012 ב Archive.today) Daily Times 1 June 2007
- ^ The Pakistan Army From 1965 to 1971 Analysis and reappraisal after the 1965 War (אורכב 07.03.2009 בארכיון Wayback Machine) by Maj (Retd) Agha Humayun Amin
- ^ Riedel, Bruce (2013). Avoiding Armageddon: America, India, and Pakistan to the Brink and Back. Brookings Institution Press. p. 55. ISBN 978-0-8157-2408-7.
- ^ Dimitrakis, Panagiotis (2012). Failed Alliances of the Cold War: Britain's Strategy and Ambitions in Asia and the Middle East. Tauris & Co. pp. 39–44. ISBN 978-1-84885-974-6.
- ^ United States – Pakistan Alliance. Library of Congress Country Studies, United States of America. באפריל 1994. ארכיון מ-28 ביוני 2010. נבדק ב-29 באוקטובר 2010.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Dimitrakis, Panagiotis (2012). Failed Alliances of the Cold War: Britain's Strategy and Ambitions in Asia and the Middle East. Tauris & Co. pp. 53–55. ISBN 978-1-84885-974-6.
- ^ Dimitrakis, Panagiotis (2012). Failed Alliances of the Cold War: Britain's Strategy and Ambitions in Asia and the Middle East. Tauris & Co. pp. 55–58. ISBN 978-1-84885-974-6.
- ^ Small, Andrew (2015). The China-Pakistan Axis: Asia's New Geopolitics. Oxford University Press. pp. 17–19. ISBN 978-0-19-021075-5.
- ^ 1 2 Butt; Schofield, Usama; Julian (2012). Pakistan: the U.S., geopolitics and grand strategies. Pluto Press. p. 156. ISBN 978-0-7453-3206-2.
{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link) - ^ 1 2 3 4 McGarr, Paul. The Cold War in South Asia: Britain, the United States and the Indian Subcontinent, 1945–1965. Cambridge University Press, 2013. pp. 330–331. ISBN 978-1-139-02207-1.
- ^ Dimitrakis, Panagiotis (2012). Failed Alliances of the Cold War: Britain's Strategy and Ambitions in Asia and the Middle East. Tauris & Co. p. 58. ISBN 978-1-84885-974-6.
- ^ Political Survival in Pakistan: Beyond Ideology, By Anas Malik page 84
- ^ Political Survival in Pakistan: Beyond Ideology, By Anas Malik page 85
- ^ Dimitrakis, Panagiotis (2012). Failed Alliances of the Cold War: Britain's Strategy and Ambitions in Asia and the Middle East. Tauris & Co. p. 57. ISBN 978-1-84885-974-6.
- ^ Riedel, Bruce (2013). Avoiding Armageddon: America, India, and Pakistan to the Brink and Back. Brookings Institution Press. pp. 66–68. ISBN 978-0-8157-2408-7.
- ^ M. J. Akbar (17 בנובמבר 2014). "High priest of modern India". [The Economic Times. ארכיון מ-7 במרץ 2020. נבדק ב-17 בנובמבר 2014.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Shah, Amritlal B. (1966). India's Defence and Foreign Policies (באנגלית). Bombay: Manaktalas. p. 108. ארכיון מ-7 בפברואר 2023. נבדק ב-13 בפברואר 2021.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Varma, Shanta Nedungadi (1999). Foreign Policy Dynamics: Moscow and India's International Conflicts (באנגלית). New Delhi: Deep & Deep Publications. p. 105. ISBN 978-81-7629-137-8. ארכיון מ-7 בפברואר 2023. נבדק ב-13 בפברואר 2021.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ יחסי הודו ישראל (עמ' 12), באתר המכללה לביטחון לאומי
- ^ The 1965 war with Pakistan (אורכב 17.04.2008 בארכיון Wayback Machine) – Encyclopædia Britannica
- ^ Perkovich, George (26 בפברואר 2002). India's nuclear bomb: the impact on global proliferation. University of California Press, 1999. ISBN 978-0-520-23210-5.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Title: India and the United States estranged democracies, 1941–1991, מסת"ב 1-4289-8189-6, DIANE Publishing
- ^ Brzoska, Michael (1994). Women's and Gender History in Global Perspective. Univ of South Carolina Press, 1994. ISBN 978-0-87249-982-9.
- ^ Sharma, Ram (1999). India-USSR relations. Discovery Publishing House, 1999. ISBN 978-81-7141-486-4.
- ^ Duncan, Peter (1989). The Soviet Union and India. Routledge. ISBN 978-0-415-00212-7.
- ^ Zeev, Maoz (1990). Paradoxes of war: on the art of national self-entrapmen. Routledge. ISBN 978-0-04-445113-6.
- ^ 1 2 Dixit, J.N. (2 בספטמבר 2003). India-Pakistan in War and Peace. Routledge. ISBN 1-134-40757-2.
One notes an almost geometrical progression in the defence expenditure in both countries between the years 1966 and 1971. In 1966–1967, Pakistan's budget was US $ 473 million or about 19 per cent of government revenue. India's defence expenditure was US$ 1171 million or 17 per cent of its budget. By 1970–1971, Pakistan's military budget had grown to 32 per cent of its revenue, that is US$ 625 million. India's defence budget had increased by 25 per cent to US$1466 million.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ "Military expenditure (% of GDP) – India | Data". data.worldbank.org. ארכיון מ-22 ביוני 2020. נבדק ב-22 ביוני 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Declassified telegram sent to the US Department of State
- ^ Inter-Services Public Relations (2015) [first published 1966], Indo-Pakistan War of 1965: A Flashback (PDF) (Third ed.), Government of Pakistan, Department of Films and Publications, אורכב מ-המקור (PDF) ב-28 בינואר 2019, נבדק ב-27 בינואר 2019
{{citation}}: (עזרה) - ^ Haidar Imtiaz, 1965: How Pakistan won the war of propaganda (אורכב 15.11.2020 בארכיון Wayback Machine), The Nation, 12 September 2015.
- ^ "Pakistan's Air Power", Flight International, issue published 5 May 1984 (page 1208).
- ^ Fricker, John (1979). Battle for Pakistan: The Air War of 1965. I. Allan. ISBN 978-0-7110-0929-5.
- ^ Speech of Bill McCollum (אורכב 04.03.2016 בארכיון Wayback Machine) in United States House of Representatives 12 September 1994
- ^ South Asia in World Politics By Devin T. Hagerty, 2005 Rowman & Littlefield, מסת"ב 0-7425-2587-2, p. 26
- ^ "Embassy of Pakistan". אורכב מ-המקור ב-16 במאי 2006.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Second opinion: The insidious logic of war Khaled Ahmed's Urdu Press Review (אורכב 23.07.2012 ב Archive.today) Daily Times 3 June 2002
- ^ Greg Cashman, Leonard C. Robinson (2007). An introduction to the causes of war: patterns of interstate conflict from World War I to Iraq. Rowman & Littlefield. ISBN 978-0-7425-5510-5.
- ^ Khan, Feroz Hassan (7 בנובמבר 2012). "The Reluctant Phase". Eating grass : the making of the Pakistani bomb. Stanford, California: Stanford University Press. pp. 45–48 [48]. ISBN 978-0-8047-7601-1. ארכיון מ-7 בפברואר 2023. נבדק ב-21 בפברואר 2013.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Makers of Modern Strategy: From Machiavelli to the Nuclear Age By Peter Paret, 1986, Oxford University Press, מסת"ב 0-19-820097-8 pp802
- ^ Rounaq Jahan (1972). Pakistan: Failure in National Integration. Columbia University Press. ISBN 978-0-231-03625-2.
- ^ Reflections on two military presidents By M.P. Bhandara 25 December 2005, Dawn
- ^ The Pakistan Army From 1965 to 1971 Yahya Khan as Army Chief-1966-1971 (אורכב 07.03.2009 בארכיון Wayback Machine) by Maj (Retd) Agha Humayun Amin
