פוליטיקה של ירדן
 |
||
| יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים. | |
|
| ערך זה הוא חלק מסדרת ממשל ופוליטיקה של ירדן |
הפוליטיקה של ירדן מתנהלת כחלק ממונרכיה חוקתית, בראש המדינה עומד המלך עבדאללה השני שירש את אביו חוסיין אחרי מותו בפברואר 1999, עוד תפקיד מפתח בפוליטיקה הירדנית יש את ראש ממשלת ירדן העומד בראשות הקבינט הירדני.
ירדן מדורגת במקום ה-47 מתוך 180 מדינות במדד תפישות השחיתות, המיקום הגבוה של הממלכה הירדנית נובע מאחר שהחוקה הירדנית קובעת שלאף חבר פרלמנט אסור לקיים קשר עסקי או כל קשר בעל אופי פיננסי עם חברי הממשל, דבר דומה נקבע בעניין בני משפחת המלוכה, החוק קובע כי לבני משפחת המלוכה אסור לכהן כחברי ממשלה, אף על פי זאת בעיית השחיתות גוברת בירדן, בשל בעיית השחיתות הוחלט להקים ועדה למניעת שחיתות שתבחן באופן פרטני מקרי שחיתות.
הרשות המחוקקת
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי החוקה הגוף המחוקק מורכב משני בתים: הבית התחתון ("בית הנציגים") ש-150 נציגיו נבחרים בבחירות דמוקרטיות והבית העליון ("סנאט") ש-75 נציגיו מתמנים על ידי המלך, ויחד הם מהווים את האספה הלאומית. המלך הוא ראש המדינה וראש הרשות השלטונית וחסין מכל חבות ואחריות; המפקד העליון של הצבא יכלות להורות על עריכת בחירות בבית התחתון ואף לפזר אותו, בנוסף לכך הוא ממנה את חברי הבית העליון ויכול לפטרם ולאשרר את החוקים שהמחוקקים יוזמים.
בבית הנבחרים הירדני יש כ-130 חברים, שנבחרים פעם ב-4 שנים מטעם מספר מחוזות בחירה, בבית הנבחרים מרבית המושבים לא שומרים למיעוט כלשהו למעט כ-6 מושבים ששומרים לנשים, כ-9 מושבים ששומרים לנוצרים וכ-3 מושבים ששמורים לצ'צ'נים וצ'רקסים[1].
היסטוריה פוליטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]במרץ 1927 נוסדה "מפלגת העם הירדני" ("חזב א-שעב אל-אורדוני"), המפלגה הראשונה בהיסטוריה של עבר הירדן שנרשמה באורח חוקי.[2]
ב-16 באפריל 1928 פורסמה רשמית החוקה של אמירות עבר הירדן, שקבעה כינונו של בית מחוקקים נבחר, שאת סמכויותיו יכול היה האמיר לעקוף וגם לפזר אותו. לבית המחוקקים לא ניתנה הסמכות לפזר את הממשלה, שנותרה אחראית בפני האמיר. בית המחוקקים כלל 21 חברים, מתוכם 14 נבחרים. חוק בחירות חילק את האמירות לשלושה אזורי בחירה, שחפפו את שלוש הנפות עג'לון, בלקא וכרכ.[2] לקראת הבחירות הראשונות, נערכו הפגנות בדרישה למתן סמכויות רבות יותר לבית המחוקקים, שכוונו גם נגד תוכנו של ההסכם האנגלי–העבר-ירדני, וכך התגבשה תחילתה של אופוזיציה. ב-25 ביולי 1928 התכנסה בעמאן "הוועידה הלאומית" – כנס של ראשי השבטים והנכבדים העירוניים "המקומיים", שהתנגדו למגמה של עבדאללה להפקיד את המשרות החשובות בידי "הזרים" מסוריה וארץ ישראל. משתתפי הוועידה חתמו על "אמנה לאומית", שהדגישה את עצמאותה של עבר הירדן וייחודה, וביטאה את שאיפותיהם של החוגים הלאומיים לצמצום המעורבות הבריטית ולהרחבת ריבונותה של האמירות.[3] בית המחוקקים הראשון, "המועצה המחוקקת" (אל-מג'לס אל-תשריעי), התכנס ב-2 באפריל 1929.[4]
בשנת 1952, בזמן שלטונו הקצר של המלך טלאל, חוקקה חוקה חדשה. תחת החוקה ירדן הוא מונרכיה חוקתית, אף על פי כן המונרך הוא השליט בפועל גם לאחר אותה חקיקה.
לאחר ניסיון ההפיכה בשנת 1957 פיזר המלך חוסיין את הפרלמנט.
בשנת 1974 הוענקה לנשים הזכות לבחור ולהיבחר לפרלמנט.[5] בשנת 1978 הוקמה "המועצה הלאומית המייעצת" הראשונה, שהחליפה את הפרלמנט שפוזר.[5] בשנת 1979 נבחרה אישה ראשונה לשרה בממשלה.[5] בשנת 1982 הורחבה זכות הבחירה לנשים גם לבחירות לרשויות המקומיות.[6]
בשנת 1989 החזיר המלך חוסיין את הבחירות הפרלמנטריות והתיר בהדרגה ליברליזציה פוליטית. בשנת 1992 הותר להקים מפלגות פוליטיות, ובשנת 1993 ירדן קיימה את הבחירות הרב מפלגתיות הראשונות שלה מאז 1956. בשנת 1993 נבחרה לראשונה אישה לבית הנבחרים.[6] בתחילת 2003 נקבע כי 6 מתוך 110 המושבים בבית הנבחרים ישוריינו לנשים.[6]
בשנות ה-2000, בדומה למדינות ערביות אחרות במזרח התיכון, חלה התחזקות בכוחן של המפלגות האסלאמיסטיות, דבר זה התבטא בירדן בניצחון תנועת האחים המוסלמים (שרצה כסיעת "חזית הפעולה האסלאמית") לתפוס כמעט רבע ממושבי הפרלמנט (כ-16 מושבים מתוך 84) במהלך הבחירות הפרלמנטריות שנערכו ביוני 2003[7], אך מאז 2014 היא הוצאה מחוץ לחוק, חרף האיסור המשיכה התנועה להיות שחקן פעיל במגרש הפוליטי וב-2015 אישרה הממשלה הקמת סיעה שהתפצלה מהתנועה ונקראת "סיעת אגודת האחים המוסלמים", אם לא די בכך פורסם ביולי 2020 כי בית המשפט העליון פירק את שלוחת האחים המוסלמים במדינה וזאת מאחר שהתנועה לא הסדירה את מעמד החוקי[8].
בפברואר 2011 פיטר המלך עבדאללה את ראש הממשלה סמיר ריפאעי ומינה במקומו את מערוף אל-בח'ית[9] אך באוקטובר 2011 פיטר את אל-בח'ית, ומינה במקומו את עון אל-ח'סאונה.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יוסף נבו, ירדן - החיפוש אחר הזהות (ספר 3 בסדרה המזרח התיכון בימינו), האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ה – 2005.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רועי קייס, אחרי המכות שחטפו, "האחים המוסלמים" בירדן מרימים ראש, באתר ynet, 6 בספטמבר 2016
- עודד ערן, ירדן: ממשלה חדשה, בעיות ישנות, באתר News1 מחלקה ראשונה, 24 באוקטובר 2020
- מלך ירדן: "רפורמה חוקתית - כתשובה לבקשות העם", באתר וואלה, 13 ביוני 2011
ירדן, פוליטיקה וממשל, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ צבי בראל, לפי מלך ירדן, עבדאללה, כשהכלכלה בסכנה, הדמוקרטיה יכולה לחכות, באתר הארץ, 11 בדצמבר 2009
- ^ 1 2 חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ב, יחידה 3, עמ' 236–237.
- ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ב, יחידה 3, עמ' 238–239, 245.
- ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ב, יחידה 3, עמ' 243.
- ^ 1 2 3 נבו, עמ' 236.
- ^ 1 2 3 נבו, עמ' 237.
- ^ כשלון לחזית המוסלמית בבחירות בירדן, באתר גלובס, 18 ביוני 2003
- ^ ירדן: תנועת "האחים המוסלמים" פורקה על ידי בית המשפט, באתר וואלה, 16 ביולי 2020
- ^ אבי יששכרוף, המלך עבדאללה פיטר את ממשלת ירדן, באתר הארץ, 2 בפברואר 2011
