לדלג לתוכן

פטרו רארש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פטרו רארש
Petru Rareș
פטרו רארש ומשפחתו בציור קיר במנזר מולדוביצה ברומניה
פטרו רארש ומשפחתו בציור קיר במנזר מולדוביצה ברומניה
לידה 1487
חרלאו, רומניה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 3 בספטמבר 1546 (בגיל 59 בערך)
סוצ'אבה, מולדביה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה מולדביה עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Elena Ecaterina Rareş
Maria עריכת הנתון בוויקינתונים
שליט מולדביה
20 בינואר 1527 – 18 בספטמבר 1538
(11 שנים)
19 בפברואר 1541 – 3 בספטמבר 1546
(5 שנים)
Alexandru Cornea
Ilie II Rareş
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

פטרו רארש (כונה בדיעבד במאה ה-19 גם פטרו הרביעי, בערך 1483 – 3 בספטמבר 1546) היה פעמיים שליט נסיכות מולדובה: בין 20 בינואר 1527 ל-18 בספטמבר 1538 ומ-19 בפברואר 1541 ועד למותו. היה בן מחוץ לנישואים של השליט שטפאן הגדול, ודמה לו בכמה מתכונותיו: שאפתנות, עוז וגבורה, אמונה דתית וטעם לאמנות. היה אחד השליטים הרומנים האחרונים שהעז להתנגד להתפשטות העות'מאנית.[1]

ילדותו וצעירותו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פטרו רארש נולד (אולי בחרלאו)[2] כבן מחוץ לנישואים של השליט שטפן הגדול. לפי המסורת אמו הייתה מריה רארשואיה, אשתו של בויאר מבוסס וסוחר דגים שכונה "רארש" (שם זה הוסבר במובן של "בעל שערות נדירות", כלומר קירח). אין עדות היסטורית על אמיתות פרטים אלה, כולל על זהות אמו.

המסורת לגבי היותו בן של אישה בשם "מריה רארשואיה" מוזכרת בכרוניקות של גריגורה אורקה (Letopisețul Țării Moldovei) ושל יון נקולצ'ה וכן ב"תיאור מולדובה" (Descriptio Moldaviae) מאת דימיטריה קנטמיר. במקורות אלה מציינים שלפני שעלה לשלטון עסק פטרו בניהול בריכות הדגים באזור גאלאץ.[1] ההיסטוריון קוטנסטנטין רזאקביץ' תמך בהשערה שאמו של רארש לא הייתה אישה פשוטה אלא השתייכה למשפחת בויארים, אולי[3] למשל משפחתו של איסאיה הלוגופט מבאיה שעל יד סוצ'אבה. בעלה של מריה רארשואיה היה צאצא של בויאר בשם ברלה מחרלאו שהייתה מיוחסת למטרופוליט גריגוריה רושקה. ייתכן שלא לחינם הקים פטרו רארש כנסיות ומנזרים ותרם למוסדות דת בבאיה, חרלאו ולמנזר וורונץ שהיו קשורים למשפחת ברלה.[4]

ידועים מעט פרטים על חייו של פטרו רארש לפני שעלה לשלטון. יש מספרים שבילה תקופה בצעירותו בפולין, ושם טיפח שאיפות לרשת את כס הנסיכות של מולדובה.[5] הכרוניקן יון נקולצ'ה סיפר שהוא היה סוחר דגים באזור גאלאץ במולדובה. כיוון שהוביל את סחורתו בעגלות גדולות שנקראו măji (מז') המשוכות על ידי ארבעה או חמישה שוורים פטרו כונה גם פטרו מז'רול (Petru Măjerul) או מז'אריול (Măjariul). ככל הנראה עסק בניהול בריכות הדגים באזור גאלאץ ואגם בראטש בעקבות נישואיו למריה, בת הבויאר צ'רנאט.

מלוכתו הראשונה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכתרתו ומדיניות פנים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פטרו רארש עלה לשלטון בעזרת האצולה הקטנה, הסוחרים והאיכרים החופשיים (ה"רזש"ים) וגם לפי המלצת קודמו שטפניצה וודה, שכפי שציין הכרוניקן גריגורה אורקה :"בהיותו חולה בחוטין, השאיר מסר שאם ילך למות שלא יעלו אחר במקומו אלא את פטרו מז'אריול, המכונה רארש".[6] בינואר 1527 "הבויארים ו (תושבי) הארץ" (למעשה הבוחרים בפועל - הדרגטורים שבמועצת החצר), התחשבו ברצון השליט המנוח (שנרצח ב-14 בינואר 1527) ובהוכחות שמדובר ב"יוצא חלציו של שטפאן הגדול", ובחרו בפטרו רארש כשליט מולדובה. טקס משיחתו והכתרתו ב-20 בינואר 1527 התקיים במצודת סוצ'אבה.[7]

פטרו רארש המשיך בקו המדיני של שטפאן הגדול שריכז את השלטון בידיו והתנגד לנטיית האצולה הגדולה להרחיב את אחוזותיה על חשבון בעלי האדמות הקטנים ולרצונה לשעבד את האיכרים החופשיים. הוא סמך על האצולה הקטנה והבינונית שאיישה את רוב התפקידים בצבאו. בהתחלת שלטונו גילה יחס מפייס כלפי הבויארים הגולים והשיג חזרתם של כמה מהם למולדת.[1] פטרו הצליח לגייס מספר גדול של חיילים וקצינים שאפשרו לו פעילות צבאית נמרצת. הסופר וההוגה הרוסי איוואן פרסבטוב יעץ לנסיך הגדול של מוסקבה איוואן האיום ללמוד מסגנונו הסמכותני של פטרו רארש.[8]

מדיניות החוץ

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהגיעו לשלטון חתם פטרו רארש על הסכם סחר והסכם הגנה עם פולין (1527) במקרה של התקפה טורקית. גם עם הונגריה - המחנה של יאנוש זאפויה, הגיע להסכם ששמר על בעלות השליט המולדובי בשתי אחוזותיו בטרנסילבניה. ניהל יחסים טובים גם עם נסיכות ולאכיה והשיא את אחת מבנותיו, אנה, עם השליט ולאד שכונה לימים "הטובע".

המסע בטרנסילבניה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
חותמו של פטרו רארש

בינתיים התרחשו בטנסילבניה אירועים חשובים שלא יכלו להשאיר אדיש את מנהיגה של מולדובה. אחרי קריסת הצבא ההונגרי בקרב מוהאץ' פרץ סכסוך על כתר הונגריה (החלק שלא נכבש עדיין על ידי הטורקים העות'מאנים) בין ווייבוד טרנסילבניה, יאנוש זאופיה, שנתמך על ידי הטורקים, לבין פרדיננד מהבסבורג, אחי הקיסר הגרמני קארל החמישי. הסכם עם ההונגרים נתן גושפנקה להמשך בעלותו של פטרו רארש על שתי האחוזות של שליטי מולדובה בטרנסילבניה. פטרו רארש סבר שבשל הזמן להתערב בטרנסילבניה הקרועה במלחמות בין שני הטוענים לכתר, כדי לחזק את אחיזתו בשטחים שירש שם משטפאן הגדול (מצודת צ'יצ'או וצ'טאטיה דה באלטה) ואף להרחיבה.[9] בהתחלה הייתה ידם של תומכי פרדיננד על העליונה. בקיץ 1529 פלש רארש עם כוחותיו לטרנסילבניה והטיל מצור על העיר ביסטריצה, שיחד עם ערים סקסוניות אחרות ובראשן קרונשטאט והרמנשטאט צידדו בפרדיננד. ב-21 באוקטובר 1529 במריינבורג או פלדוואר נחל פטרו רארש ניצחון מזהיר על צבאו של פרדיננד מהבסבורג. בהזדמנות זו הצליח לשבות גם 50 תותחים גדולים מברזל יצוק.[10] לאחר מכן כפה על תושבי בראשוב פיצויי מלחמה בשווי 4000 פלורינים, סכום גדול מאוד באותה תקופה, והשתלט סופית על ביסטריצה. יאנוש זאופיה הבחין שכל המסע הזה של פטרו רארש בטרנסילבניה לא היווה תמיכה מספקת במאבקו על כתר הונגריה ונועד יותר להרחיב את האחוזות של נסיכות מולדובה באזור, וכן דרש מרארש לעזוב את טרנסילבניה ואיים עליו במעשי תגמול מצד בני בריתו העות'מאנים. פטרו רארש נאלץ לסגת מטרנסילבניה, אמנם עם שלל מלחמה רב.[11]

סכסוך עם פולין

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילה ניהל רארש יחסים טובים עם פולין ובשנת 1527 כרת איתה ברית הגנה למקרה של מתקפה טורקית וכמן כן הסכם סחר. בהמשך לא רווה נחת מסירובה של פולין לאמץ עמדה אנטי-עות'מאנית, ומתוך רצון לחזק את מעמד נסיכותו במזרח אירופה בסוף שנת 1530 תקף את פולין וכבש את פוקוציה מידיה. היה מדובר בשטח של 8,000 קמ"ר מצפון למולדובה שהיה מאוכלס באוקראינים וגם ברומנים. פרשת פוקוציה התחילה בסוף המאה ה-14 כששליט מולדובה פטרו מושאט (1375–1391) הלווה למלך פולין ולדיסלב השני יגיילו 3,000 רובל כסף (סכום שהיה שווה 52 ק"ג של זהב או 538 ק"ג כסף עדין). כערבון השאיר המלך ולדיסלב למולדובה את העיר הליץ' ואת כל חבל פוקוציה. כיוון שסכום ההלוואה לא הוחזר במלואו[12] פרץ סכסוך ממושך בין המדינות. פטרו רארש נחל תחילה כמה ניצחונות וכבש כמעט את כל שטח פוקוציה, אולם לבסוף בקרב אוברטין ב-22 באוגוסט 1531 נוצח על ידי הצבא הפולני בפיקוד ההטמאן יאן טרנובסקי. הניצחון יוחס לטקטיקה החכמה של טרנובסקי ולתותחניו המשוכללים. רארש איבד את התותחים ששבה בקרב מריינבורג ונמלט למולדובה, כשהוא פצוע שלוש פציעות[13]

העימות עם האימפריה העות'מאנית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שלטונו המשיך פטרו רארש, בתור "טאבי" (בן חסות) לשלם את המס (חאראץ') ל"חכים" (הריבון) הסולטאן העות'מאני, כפי שהתחייב עוד אביו, שטפאן הגדול. בשנת 1529 הוא שלח את המס עם שליח אחרי שובו של הסולטאן סולימאן המפואר מווינה. ב-1530 פטרו בעצמו הביא לסולטאן באיסטנבול את המס השנתי שכלל 4,000 דוקאטים, 40 סוסות ו-20 סייחים.[14]

לאחר זמן מה הפסיק רארש לשלם את המיסים, נכנס למשא ומתן חשאי עם פרדיננד מהבסבורג, שידיעות על קיומו הגיעו לאוזני הסולטאן, ותקף את פולין בניגוד להסכם העות'מאני-פולני שאסר על פעולות צבאים של מולדובה והטטרים מקרים נגד פולין.[14] מדיניותו העצמאית של פטרו רארש עוררה זעם בשער הנשגב בתקופה שהטורקים העות'מאנים היו בעיצומה של התפשטות אל מרכז אירופה. להחלטת הסולטאן סולימאן המפואר (1566-1520) להדיח את השליט המולדובני היו שלושה מניעים עיקריים: תלונות מלך פולין, זיגמונט הראשון בקשר להתנהלותו של פטרו רארש בפרשת פוקוציה, יחד עם איומים מרומזים בפלישה פולנית למולדובה, מהלך שהטורקים רצו למנוע בכל מחיר, תפקידו של פטרו רארש בתפיסתו והוצאתו להורג של אלואיזיו גריטי, שליחו המיוחד של הסולטאן ובן טיפוחיו של הווזיר הגדול אברהים פאשה פרגאלי, וכן הלשנות הבויארים הבלתי מרוצים ממעשי השליט.[15]

בשנת 1533 שלחו הטורקים לטרנסילבניה את ההרפקתן הוונציאני אלואיזיו גריטי כדי לתווך בין יאנוש זאפויה לפרדיננד ולהשליט באזור "סדר עות'מאני". ווייבוד טרנסילבניה, אישטוואן מאילאט, והאצולה המקומית כפו על גריטי הסגר בעיר מדיאש. בשנת 1534 קיבל פטרו פקודה מהסולטאן לעזור לשחרור שליחו ולצורך משימה זו שלח בטרנסילבניה את הלוחם הורו (Huru). אך הורו, במקום לסייע לגריטי, פיתה אותו לצאת ממצודת מדיאש שבה היה סגור ומסר אותו לאויביו, תומכי פרדיננד. אלו הרגו אותו במקום. גם שני בניו של גריטי, שאביהם הועיד אותם להיות שליטי מולדובה וולאכיה, הובאו למולדובה והוצאו להורג בפקודת פטרו רארש. העות'מאנים שהיו עסוקים במסע נגד הפרסים (1536-1532) ובסכסוך עם ונציה לא יכלו להתנקם מיד, ובזמן הזה המשיך פטרו בתככיו בין פרדיננד לזאפויה. ב-1535 הוא הגיע להסכם עם פרדיננד ואישר את קבלת חסותו. ובנוסף ב-1538 נחתם הסכם בנאג'ואראד בין פרדיננד ליאנוש זאפויה, מה שהגדיל את הסיכוי להתארגנות קואליציה אנטי-עות'מאנית גדולה.[8] באותה שנה, 1538 ניסו הפולנים לשווא להדיח את פטרו רארש ודרשו מהסולטאן להענישו.[16]

הפלישה של סולימאן המפואר
[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנסיבות אלה ביקש הסולטן סולימאן המפואר לשים קץ למזימות האנטי-עות'מאניות של רארש, ובמאי 1538 יצא למסע צבאי נגד שליט מולדובה,[8] מסע המכונה בטורקית Gazây-i Kara Boğdan - גזאי קארא בוגדאן - "מלחמת הקודש במולדובה". בהגיעו לדרום דוברוג'ה באוגוסט 1538, שיגר סולימאן מכתב אולטימטום לפטרו, באמצעות המתאסלם סינאן צ'לבי, ודרש בו ששליט מולדובה יבוא ויישבע אמונים בפניו. אף על פי שהבויארים ייעצו לו להיכנע, דחה פטרו רארש את דרישת הסולטאן והחליט להיאבק בו. הוא נאלץ להתמודד עם הטורקים לבד, ללא בני ברית.[1] הצבא העות'מאני, שמנה כ-150,000 לוחמים,[1] כולל 3,000 לוחמים מוולאכיה שנשלחו על ידי השליט ראדו פאיסיה, התקדם בתוך מולדובה ווב-9 בספטמבר 1538 קרוב ליאש התאחד עם כוחות של הטטרים של קרים -בסך הכל 50,000 לוחמים - בפיקוד הח'אן סאחיב גיראי. רארש התכונן לקרב ובחר לעצמו מקום אסטרטגי בגבעות המיוערות שבדרקשאן, על ידי בוטושאן. אולם הקרב המכריע לא התקיים, כי הבויארים הבכירים שחששו מעוצמתם של העות'מאנים, בגדו בו. מיד אחרי העימותים הראשונים, שוער סוצ'אבה, מיכו, שהיה מפקד הצבא, הלוגופט טרוטושאנו ואחרים נטשו את פטרו וודה ונסוגו עם לוחמיהם למחנה בדאוץ, סוצ'אבה [דרוש מקור]. הם שיגרו בחשאי שליחים לסולטאן עם בקשה להחליף את פטרו רארש בשליט מולדובי אחר. על מהלך זה של הבויארים דיווח ורנאטיוס מחצרו של פרדיננד בווינה. הם ביקשו מהסולטאן שלא לגעת בנכסיהם ובנכסי ארצם והסכימו לחדש את תשלום המיסים והמתנות (tributa et dona) לאימפריה העות'מאנית תוך כדי שמירת זכויות מולדובה לאוטונומיה פוליטית ודתית.[17]

בהתחלה חשב רארש לפנות למצודת חוטין ולהתנגד שם לפולשים, אבל במצב שנוצר לא נותרה לו ברירה אלא להימלט לטרנסילבניה. בבריחתו עבר דרך פיאטרה ניאמץ (אז פיאטרה לוי קרצ'ון), וכפי שציין הכרוניקן יון נקולצ'ה, גורש משם ואף נאלץ לירות חץ אל כומר אחד שאיים על חייו. משם שם פעמיו אל מנזר ביסטריצה. לימים תיאר פטרו רארש את בריחתו זו באגרת משנת 1546 בעת מלוכתו השנייה:

"אז ראיתי שלא אוכל לעמוד מולם (מול צבאו של סולימאן), נטשתי את צבאי, ברחתי עד שהגעתי למנזר ביסטריצה של האיקונות הקדושות ובכיתי הרבה, גם האגומן וכל הנזירים בכו יחד איתי, בדמעות חמות, ונשבעתי... שאם אחזור בשלום וכמנצח לכס הנסיכות, אשפץ את המנזר מיסודו...והאבות הרבו עוד בתפילותיהם לאל תוך העלאת תשבחות, ותפילות ליליות (denii) עבורי. אנוכי נשקתי להם ואמרתי: אבותי הקדושים, התפללו לאל ותסלחו לי. ונפרדתי מהם והלכתי למקומות שוממים ו... כשניצחתי ועליתי שוב לכס הנסיכות, זכרתי את הבטחתי

[18]

אכן פטרו רארש עמד בדברו ובשנים 1541–1546 שיקם את מנזר ביסטריצה מיסודו ובנה בו מגדל בכניסה למנזר, וכן קפלה (פאראקליס) שהוקדשה לניקולאוס הקדוש ממירה, בנה חומות מחושקות, כוכים חדשים לנזירים וכן "בית מלכות".

הסולטאן שלח בעקבות פטרו כוח שכלל אקינג'ים מסמנדריה, טטרים מקרים ו-300 חיילים ולאכים.[17][18] תוך כדי בריחתו חמק פטרו מרודפיו - שהקיפו את המנזר, והחל מ-18 בספטמבר למשך שישה ימים חצה את הרי ניאמץ בקרפטים המזרחיים, כשהוא רעב ומותש. בהגיעו למקומות לא בטוחים, השאיר את סוסו ופגש דייגים סקלרים מהם חשש בהתחלה. אולם אלו הוציאו אותו בשלום אל חבל טרנסילבניה ופטרו הגיע בריא ושלם למצודת צ'יצ'או-ב-28 בספטמבר לפי הלוח הגרגוריאני.[18][19]

ב-17 בספטמבר 1538 נכנס הסולטאן סולימאן המפואר לסוצ'אבה. את מפתחות העיר קיבל ממשלחת בויארים. בעזרת מלשינים מצא סולימאן במקומות מסתור את אוצרה של מולדובה, כולל את זה של פטרו וודה עצמו. הוא לקח אותם איתו כשלל: את חרבו של שטפאן הגדול וכמות גדולה של דברי ערך, כולל אבנים טובות, מטבעות, כלי נשק משובצים בזהב, כלי שולחן, תלבושות ממשי, כלי קודש, ספרי אוונגליון מקושטים בזהב. חלק מהם נשמרים במוזיאון הסאראי בארמון טופקאפי באיסטנבול.[20][21] בהמשך כבש את כל מולדובה. הוא כינס בסוצ'אבה את הדיוואן של מולדובה ומינה כשליט את שטפאן "צ'טינה" שנודע מאוחר יותר כ"החגב" בגלל פלישת חגבים שהתרחשה בימי שלטונו. לפי וראנטיוס אימץ שטפאן החגב מנהגים מוסלמיים באת שהותו הממושכת באיסטנבול. הסולטאן השאיר בסוצ'אבה משמר עות'מאני (מוחפיז) מורכב מ-500 יניצ'רים. כתוצאה מכך גברה תלותה של הנסיכות בשער הנשגב: לראשונה בתולדותיה, נכפה עליה שליט בהחלטה חד צדדית של הסולטאן העות'מאני, ותנאי השלום לא נכללו בהסכם כלשהו, כמו בעבר, אלא ב"בראט" - תעודה של הסולטאן.[22] בתעודה זו חויבה מולדובה בהכפלת המס לסולטאן (עד 30,000 צהובים) ונדרשה לוותר על חבל ארץ - הגדה הימנית של הנהר דנייסטר (טיגינה) עם עוד 18 כפרים, שבו הקימו הטורקים את הסנג'ק של צ'טאטיה אלבה או אקרמן ואת ראית בנדר ובהמשך הסנג'ק בנדר. "ראית בנדר" התקיימה עד למאה ה-19 והבטיחה פיקוח עות'מאני באזור.[23][1] כתובת טורקית בכתב ערבי בעיר טיגינה (בנדר) מציינת את תבוסת שליט מולדובה, ש"נדרס מתחת לרגלי הסוסים של הסולטאן"[24]

גלות ונדודים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במצודת צ'יצ'או חיכו לפטרו אשתו, אלנה, עם ילדיו - איליאש, שטפאן ורוקסנדרה. בצ'יצאו הרגיש חופשי למדי. היה זכאי לחופש תנועה ומשפט. תעודות מעידות כי ביקר ב-25 בינואר 1539 בעיר טורדה וכי העיר ביסטריצה שילמה לו מיסים. נמצא בקשר עם כמה מהבויארים שתמכו בו במולדובה, אף עם מלך פולין, זיגמונט הראשון (נובמבר 1538) ועם הקיסר קארל החמישי, ששלח אליו ב-7 בנובמבר את הארכיבישוף מלונד.

לבסוף השתכנע שאין סיכוי שיחזור לשלטון בתמיכתם של יאנוש זאפויה, פרדיננד הראשון או זיגמונט הראשון, כיוון שהסולטאן סולימאן הפעיל פיקוח הדוק על המצב במולדובה. שטפאן לקוסטה ("החגב") שלט רק בצורה פורמלית, בעוד שהסולטאן שלט בפועל במדינה. פטרו הסיק שהוא זקוק למחילת הסולטאן ולתמיכתו. בתחילת 1540 יצא רארש מצ'יצ'או, ואחרי שב-25 בינואר 1540 השיג היתר מעבר מהסולטאן, בפברואר 1540 הגיע לאיסטנבול.[25] בבירת האימפריה הוציא כסף רב על מנת להבטיח את עלייתו בחזרה לכס הנסיכות. תקוותיו התחזקו אחרי ששטפאן החגב נרצח בדצמבר 1540 בידי הבויארים ללא ידיעת הסולטאן. הקושרים העלו לשלטון את אלכסנדרו קורניה, שטען כי הוא בנו של השליט בוגדאן העיוור (השלישי). בנסיבות אלה, אחרי ששילם סכומי עתק לטורקים והבטיח שיכבד את התנאים שנכפו בזמנו על שטפאן החגב, התקבל פטרו אצל הסולטאן סולימאן וקיבל ממנו את דגל ההסמכה כשליט מולדובה. הסולטאן דרש ממנו לשלם מס בשווי 12,000 צהובים בשנה והסכים להישארותו של המשמר של 500 יניצ'רים בקרבתו ולשליחת אחד מבניו לאיסטנבול כבן ערובה.[26] ב-9 בינואר 1541 הפליג פטרו למולדובה. בויארים באו לקבל את פניו בנמל בראילה. בהמשך בגאלאץ הוא עצר את אלכסנדרו קורניה והוציא אותו להורג. גם הבויארים שבגדו בו ב-1538, מיכו, טרוטושאנו, קראסנש וקוזמה, נלכדו במצודת רומאן וב-11 במרץ 1541 הוצאו להורג. את ראשיהם שלח רארש לסולטאן.[27]

כהונתו השנייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלטונו השני במולדובה, שהתחיל בפברואר 1538, היה שלו יותר, ללא אירועים צבאיים מיוחדים. הוויבוד נאלץ לכבד את כוחה של האימפריה העות'מאנית שהייתה בשיאה. ניסה להימנע מלהיות בסכסוך עם שתי המעצמות, הטורקית והאוסטרית, בו זמנית וחנך מדיניות חוץ חדשה. אחרי הניסיון המר שצבר, בטח פטרו פחות במלחמות, במיוחד כשקשריו עם ולאכיה התרופפו אחרי שחתנו, השליט ולאד וינטילה נרצח, אחרי שהפסיד לידי הטורקים את חבל בוג'אק ואחרי שאחוזותיו בטרנסילבניה - צ'יצאו וצ'טאטיה דה באלטה - איבדו את חומותיהן שנהרסו בפקודת המושל החדש של טרנסילבניה, הבישוף ג'יירג' מרטינוצי.

ב-1541 בפקודת הסולטאן חדר פעמיים לטרנסילבניה - ב-1541 וב-1542 - כדי לחזק שם את שלטונו של התינוק יאנוש ז'יגמונד, בנו של יאנוש זאפויה שנפטר. גם בהוראת הסולטאן עצר פטרו בעיר פגראש את הוויבוד של טרנסילבניה, אישטוואן מאילאט, ושלח אותו לאיסטנבול. ב-1542 ניסה שוב ללא הצלחה לכבוש את ביסטריצה.

על אף היחסים הידידותיים שנוצרו עם הסולטן, שפרש עליו את חסותו, ניסה פטרו עדיין לתמוך בכל פעילות אנטי-עות'מאנית שנראתה בעלת סיכוי. חבר בחשאי לתוכניתם של נסיכים גרמנים למסע צלב לבודה נגד העות'מאנים ובמטרה זו הלווה כ-200,000 פלורינים לראש הנסיכים, יואכים השני, הנסיך הבוחר מברנדנבורג. בסתיו 1542 כבש הסולטאן את בודה והתוכנית נפלה, גם הכסף שהושקע ירד לטמיון[28][26]

כאדם חדור אמונה נוצרית, הקדיש פטרו רארש אנרגיה והון בחיזוק הכנסייה האורתודוקסית. הקים את המנזרים פרובוטה (שבו נמצא עד היום קברו) ורשקה, ושיפץ את המנזרים מולדוביצה וביסטריצה. כמו כן תרם סכומים נכבדים למנזרים בהר אתוס.

קברם של פטרו רארש ואשתו, הנסיכה אלנה, במנזר פרובוטה.

פטרו רארש סיים את חייו ב-3 בספטמבר 1546 ביום שישי בחצות. שלטונו, אחד הארוכים ביותר בתולדות נסיכות מולדובה, (בסך הכל 16 שנים) היווה תקופה חשובה בדברי הימים של מדינה זו. הוא זכור כשליט שביקש להגן על עצמאות ארצו כלפי האימפריה העות'מאנית, מה שהצליח פחות, וכלפי פולין. הכרוניקן גריגורה אורקה תיאר אותו במילים אלה:

באמת היה בן לשטפן וודה הטוב, כי בכל דמה לאביו, כי במלחמות הלך לו במזל, כי נחל ניצחונות, עשה מעשים טובים, את ארצו ונחלתו ניהל כמו רועה טוב, עשה דין ומשפט. פרט לכך היה אדם חסוד ובכל מעשיו אמיץ ובעל מילה, והכירו בו כולם כי יש לו רצון טוב לשלוט בארץ

[29]

מורשתו האדריכלית והאמנותית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי המסורת שאביו, שטפן הגדול, פטרו רארש הקים מנזרים וכנסיות חשובים. ביוזמה זו הסתייע כגם באשתו השנייה, אלנה. מנזרים שנבנו בעת שלטונו:

  • 1530 - מנזר פרובוטה
  • מנזר רשקה
  • 1532 -כנסיית עליית מריים בבאיה
  • כנסיית דמטריוס הקדוש בחרלאו (ספנטול דומיטרו)
  • כנסיית דמטריוס הקדוש בסוצאבה. (ספנטול דומיטרו)

רארש שיפץ את המנזרים מולדוביצה (1537), ביסטריצה - ניאמץ, מנזר הומור (1535) ואת מנזר קראקאלו בהר אתוס. [30] בעת מלכותו השנייה הוחל ביצירת הציורים החיצוניים בכמה כנסיות במולדובה, כולל בכנסיית המנזר וורונץ. השליט נועץ במפעל זה במטרופוליט גריגורה רושקה, שהיה בן דודו. [31]

נשותיו וילדיו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פטרו רארש השאיר צאצאים רבים, (לפי חישובים אחדים - שנים עשר[1]), חוקיים ומחוץ לנישואים.

  • עם מריה, הבת של הבויאר צ'רנאט (שמתה ב-28 ביוני 1529): בן אחד ו-3 בנות
    • בוגדאן (מת ב-3 בספטמבר 1534)
    • אנה (מתה ב-1545), לימים אשתו של שליט ולאכיה, ולאד הטובע.
    • מריה (מתה ב-1614), אשתו של הבויאר ראדו באליקה או איסאק באליקה,[32] אחר כך של יואן מובילה מהודשט. היא הייתה אמם של שליטי מולדובה וולאכיה ירמיה מובילה וסימיון מובילה.
    • קיאז'נה - אשתו של שליט ולאכיה, מירצ'ה הרועה ("מירצ'ה צ'ובאנול").
  • אלנה-אקתרינה לבית ברנקוביץ', (1502 - נהרגה בחניקה ב-1552) נסיכה סרבית, בתם של הדספוט יובאן ברנקוביץ' ושל ילנה יאקשיץ'. התחתנה עם פטרו רארש ב-1530. איתה - נולדו ארבעה ילדים שלושה בנים ובת):
    • איליאש או איליה רארש, שליט מולדובה (יליד 1531).
    • שטפאן רארש (יליד 1532), שליט מולדובה.
    • קונסטנטין רארש (יליד ;1542 - מת באיסטנבול ב-26 במרץ 1554).
    • רוקסנדרה (מתה ב-1570) - ארוסתו של השליט יואן ז'ולדיה, אחר כך אשתו של השליט אלכסנדרו לפושניאנו.

קשרים מחוץ לנישואים:

  • קתרינה, אשה סקסונית מבראשוב: בן אחד
  • עפ אישה אלמונית: בן אחד
    • בוגדאן קונסטנטין (מת ב-1573), טוען לכתר מולדובה.
  • פטרו רארש הוא הגיבור הראשי של המחזה ההיסטורי "Luceafărul" (כוכב השחר) מאת המחזאי והסופר בארבו שטפנסקו דלווראנצ'ה,
  • פסל שלו מאת הפסל יון גמצ'אנו הוא חלק מאנדרטת שליטי מולדובה בעיר יאש.
  • פסל פרוטומה שלו מאת הפסל גאורגה קובלסקי הוצב בפארק "פרופסור יואן נמש" בסוצ'אבה.
  • פסל פרוטומה של פטרו רארש נמצא גם במתחם מנזר מולדוביצה.
  • לזכרו נקראים מספר מוסדות חינוך ברומניה: המכללה הלאומית "פטרו רארש" בסוצ'אבה, המכללה הלאומית "פטרו רארש" בעיר פיאטרה ניאמץ ובית הספר לקצינים זוטרים לז'נדרמים בעיר פלטיצ'ן.

ביבליוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • 1937 Mustafa Çelebi Celâlzade - Tabakat ül-memâlik ve derecat ül-mesâlik (1567) ed

בתרגום לרומנית ב: Mihail Guboglu și Mustafa Mehmet, ed., Cronici Turceşti Privind Ţările Române,Vol. I, Bucureşti: Editura Academiei Republicii Socialiste România, 1966 (מצוטט ב- A. Decei)

  • 1876 Eudoxiu Hurmuzaki - Documente privitoare la istoria românilor Academia Română (מצוטט ב- Xenopol)
  • Pauli lovis (Giovio) Novocoineusis, Opera, Basileae, 1578 (מצוטט ב Xenopol)
  • Cronica putneană - în Arhive istorice III, p.11 1867 מצוטט ב A.Xenopol
  • Cronica moldo-polonă (Spisanie kroniki o ziemi woloskiey, take i o hospoda-rach jey...) (publ. Wojcicki 1864) în I.Bogdan - Vechile cronice moldovenesci 1891 p.230,מצוטט ב A. Xenopol
  • Mathias Bernath, Felix von Schroeder: „Biographisches Lexikon zur Geschichte Südosteuropas”, partea 3, Oldenburg Verlag GmbH, München 1978, p. 434 pp., ISBN 3-486-48991-7
  • 1978,Aurel Decei Istoria Imperiului Otoman până la 1656, Editura Științifică și Enciclopedică, București
  • Gheorghe I. Drăgulin, Credința i-a întărit pe domnitori în pribegii, 31 august 2010, Ziarul Lumina

(גאורגה דרגולין - " האמונה חיזקה את השליטים בשעת נדודיהם" - בעיתון "לומיה" 2010)

  • Stefan S Gorovei - Pe marginea unei filiatii incerte:Maria Movilă, fiica lui Petru Rareș în Movileștii - Istorie și spiritualitate românească, Sfânta mănăstire Sucevița 2006
  • Nicolae Iorga, Istoria Românilor pentru poporul românesc. [După ediţia Istoria Românilor, Vălenii-de-Munte, 1908], Chişinău, Uniunea Scriitorilor, 1992, p. 98

(ניקולאיה יורגה - תולדות הרומנים עבור העם הרומני (לפי תולדות הרומנים, 1908)), איחוד הסופרים, קישינב, 1992

  • Șerban Papacostea cap.Hegemonia otomană 1526-1593 în M.Bărbulescu et al Istoria României, Corint 2012 (ברומנית)
  • Constantin Rezachevici, Cronologia critică a domnilor din Ţara Românească şi Moldova a. 1324 - 1881, Vol. I, Editura Enciclopedică, Bucureşti, 2001. ISBN 973-45-0387-1.

(כרונולוגיה בקורתית של השליטים בוולאכיה ובמולדובה כרך א 1324–1381) (ברומנית)

  • "Robert William Seton-Watson, Constantin Ardeleanu (Note și traducere): O istorie a românilor – Din perioada romană până la desăvârșirea unității, Editura Istoros, Brăila 2009, p. 45 pp

(ר.ו. סטון-ווטסון - עם תרגום והערות מאת קונסטנטין ארדליאנו - היסטוריה של הרומנים - מהתקופה הרומאית ועד להשלמת האיחוד) (ברומנית) Stan Stoica - art.Petru Rareș în Vasile Mărculeț Dicționarul domnilor Țării Românești și ai Moldovei, Editura Meronia, București 2009

  • Alexandru Dimitrie Xenopol, Istoria românilor din Dacia Traiană, Editura Cartea Românească, Bucureşti, 1925, vol. IV, pp. 226–265.

(אלכסנדרו דימיטריה קסנופול - תולדות הרומנים בדאקיה טראיאנית) (ברומנית)

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פטרו רארש בוויקישיתוף
  • [1] I.Bogdan Vechile cronice moldovenesci 1891
  • Demir Dragnev (ed) Domnii Ţării Moldovei, Chişinău, Civitas, 2005

Academia de Științe a Moldovei - Moldova 650 ani: Petru Rareș

Anatol Măcriș, Tigheciul, vechi ținut autonom, în Noi Tracii, Anul XIX, nr. 183, ianuarie 1990, p. 17,

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 2009 S.Stoica עמ' 164
  2. ^ A.Xenopol עמ' 227 לפי Cronica putneană, Cronica moldo.polonă
  3. ^ Rezachevici 2001 כרך א עמ' 557
  4. ^ Rezachevici 2001 כרך א עמ' 559
  5. ^ A.Xenopol עמ' 226
  6. ^ Demir Dragnev (ed) 2005
  7. ^ C.Rezachevici 2001 עמ' 561
  8. ^ 1 2 3 Ș.Papacostea עמ' 176
  9. ^ A.Xenopol 1925 כרך ד עמ' 228
  10. ^ Xenopol 1925 כרך ד עמ' 230
  11. ^ Xenopol 1925 כרך ד, עמ' 232
  12. ^ Rezachevici 2001 כרך א עמ' 453
  13. ^ N.Iorga 1992 עמ' 98
  14. ^ 1 2 A.Decei עמ' 187
  15. ^ 1925 Xenopol כרך ד עמ' 244-237
  16. ^ Seton-Watson 2009 עמ' 45
  17. ^ 1 2 1978 A.Decei עמ' 188
  18. ^ 1 2 3 G.Drăgulin 2010
  19. ^ Rezachevici 2001, כרך א, עמ' 565
  20. ^ ג'לאלזאדה מוסתפא - מצוטט ב A.Decei - עמ' 189
  21. ^ A.Decei 1978 עמ' 189
  22. ^ M.Bernath Felix von Schroeder 1978 עמ' 434
  23. ^ A.Măcriș 1990
  24. ^ N.Iorga
  25. ^ 2001 Rezachevici כרך א עמ' 567
  26. ^ 1 2 A.Decei עמ' 190
  27. ^ Xenopol 1925 כרך ד עמ' 239
  28. ^ Rezachevici 2001 כרך א עמ' 584
  29. ^ כרוניקת ארץ מולדובה מאת גריגורה אורקה ברשת ויקיטקסט
  30. ^ קראקאלו בהר אתוס - סילביו אנדריי ולדריאנו
  31. ^ Nicolae Iorga, Istoria Bisericii Românești și a vieții religioase a Românilor, Tipografia „Neamul Românesc”, Vălenii de Munte, 1908, p. 61
  32. ^ האתר הגניאלוגי של משפחות המלוכה באירופה, מאת מירוסלב מארק