אחת, שתיים, שלוש
 | |
| מבוסס על |
One two three  |
|---|---|
| בימוי |
בילי ויילדר |
| הופק בידי |
בילי ויילדר |
| תסריט |
בילי ויילדר, אי. איי. אל דיאמונד |
| עריכה |
דניאל מנדל |
| שחקנים ראשיים |
הורסט בוכהולץ Jacques Chevalier קרל ליפן הווארד סט. ג'ון Karl Ludwig Lindt Paul Bös Loïs Bolton Henning Schlüter Hanns Lothar Hubert von Meyerinck לאון אסקין ג'יימס קאגני פמלה טריפין ארלן פרנסיס Josef Coesfeld Gernot Duda Werner Buttler Max Buchsbaum רד באטנס פרידריך הולנדר Rose Renée Roth Jaspar Oertzen סיג רומאן Abi von Hasse בפסקה זו 9 רשומות נוספות שטרם תורגמו |
| מוזיקה |
אנדרה פרווין |
| צילום |
דניאל ל. פאפ |
| מדינה |
ארצות הברית |
| חברת הפקה |
מיריש הפקות, יונייטד ארטיסטס |
| חברה מפיצה |
יונייטד ארטיסטס, נטפליקס |
| שיטת הפצה |
וידאו על פי דרישה |
| הקרנת בכורה |
15 בדצמבר 1961 |
| משך הקרנה |
115 דק' |
| שפת הסרט |
אנגלית |
| סוגה |
סרט קומדיה |
| מקום התרחשות |
ברלין, Coca-Cola Niederlassung (Berlin-Lichterfelde) |
| פרסים |
מועצת ביקורת הקולנוע האמריקנית: עשרת הסרטים הטובים ביותר |
| דף הסרט ב־IMDb | |
  | |
אחת, שתיים, שלוש (אנגלית: One, Two, Three) הוא סרט קולנוע אמריקאי מסוגת הקומדיה משנת 1961 בבימויו של הבמאי בילי ויילדר. עלילת הסרט, הבולטת בקיצבה המהיר, מתרחשת בברלין המערבית על רקע המלחמה הקרה, קודם להקמת חומת ברלין. כוכבי הסרט הם ג'יימס קאגני, הורסט בוכהולץ, פמלה טיפין (Pamela Tiffin) וארלין פרנסיס (Arlene Francis). מלחין המוזיקה לסרט היה אנדרה פרווין.
עלילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ס.ר. מקנמרה, המכונה מק (ג'יימס קאגני), הוא מנהל שלוחת חברת קוקה-קולה בברלין המערבית. חלומו הגדול הוא להחדיר את קוקה-קולה למזרח אירופה, ובפרט לשוק הגדול של ברית המועצות, ובאמצעות כך להתקדם בחברה, לשוב לארצות הברית ולקבל תפקיד בכיר במטה החברה באטלנטה. אשתו הסרקסטית פיליס (ארלין פרנסיס) מצפה לשוב לארצות הברית בהקדם האפשרי, ובכך מוסיפה ללחץ עליו להצליח במשימתו. הממונה על מק, ו.פ. הזלטיין, היושב באטלנטה, מצלצל אליו כדי להודיע שבתו בת ה-17 של הזלטיין, סקרלט (פמלה טיפין), מגיעה לביקור בן שבועיים בברלין, ומטיל על מקנמרה לארח אותה.
ביקורה של סקרלט קלת הדעת מתארך לחודשיים, ומק מגלה לחרדתו כי הסיבה לכך הם נישואיה בסתר של סקרלט למזרח-גרמני הצעיר אוטו פיפל (Otto Piffl), קומוניסט ואנטי-קפיטליסט נלהב (הורסט בוכהולץ). סקרלט מכריזה כי פני הזוג הם למגורים במוסקבה. כיוון שהזלטיין ואשתו עומדים להגיע כדי לקחתה הביתה, על מק למנוע זאת ויהי מה. בעזרת אנשי צוותו הגרמנים הצייתנים והנוקשים (בעקביהם) ומספר תכסיסים הוא "תופר תיק" לפיפל, הנופל בידי המשטרה המזרח-גרמנית. פיפל נחקר ותחת עינוי ההאזנה החוזרת ונשנית לשיר פופ אמריקאי הוא מודה בהיותו מרגל עבור ארצות הברית.
תחת לחץ מצד פיליס, ולאחר שמתברר לו שסקרלט הרה, מחלץ מק את פיפל ממזרח ברלין. בתוך יום אחד הוא בונה לו הופעה של בן אצילים גרמני קפיטליסט, לשביעות רצונו של הזלטיין שזה עתה נחת בברלין. החותן המאושר מקדם את חתנו לתפקיד מנהל הפעילות האירופית של החברה, ואילו מק ממונה לסגן נשיא לענייני רכש במטה החברה שבאטלנטה. מק מתפייס עם אשתו רגע לפני שהיא וילדיהם עומדים לעלות לטיסה העוזבת את ברלין. בסצנת הסיום מחלק מק לילדיו בקבוקי משקה שהוציא ממכונת ממכר של קוקה-קולה בשדה התעופה, ומגלה לזוועתו כי אלו הם בקבוקי פפסי קולה.[1]
הסרט צולם בברלין המערבית וצילומיו התקיימו גם ביום בו החלה הקמת חומת ברלין. בעקבות זאת נאלצה ההפקה להעביר את הצילומים למינכן שבגרמניה המערבית. מקצת הסצנות צולמו באולפני בוואריה שם.
תגובות לסרט
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסרט לא זכה להצלחה קופתית לאחר צאתו לאקרנים, בין השאר בשל הניגוד בין עלילתו הקלילה לבין הקמת חומת ברלין תוך כדי הפקתו. עם זאת, ב-1985 הוא הוקרן מחדש בגרמניה המערבית ובצרפת ואז זכה להצלחה קופתית גדולה, במיוחד בברלין המערבית.
בפינלנד נאסרה הקרנת הסרט מ-1962 ועד 1986 מחשש לפגיעה ביחסי המדינה עם ברית המועצות.
הסרט היה מועמד בין השאר לפרסים הבאים:
- פרס אוסקר לצילום הטוב ביותר;
- פרס גלובוס הזהב לסרט הקומדיה הטוב ביותר; פרס גלובוס הזהב לשחקנית המשנה הטובה ביותר.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
"אחת, שתיים, שלוש", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
"אחת, שתיים, שלוש", באתר נטפליקס
"אחת, שתיים, שלוש", באתר AllMovie (באנגלית)
"אחת, שתיים, שלוש", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
"אחת, שתיים, שלוש", באתר Metacritic (באנגלית)
"אחת, שתיים, שלוש", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)- אחת, שתיים, שלוש, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ויילדר כלל סצנה זו (ואזכורים אחרים לפפסי קולה) בסרט בעקבות מחאה שהפנתה אליו השחקנית ג'ואן קרופורד על השימוש במותג קוקה-קולה בסרט; קרופורד כיהנה אז במועצת המנהלים של חברת פפסי קולה.