ג'רג' קורטג

ג'רג' קורטג
**Kurtág György**
לידה	19 בפברואר 1926 (בן 98); לוגוז', רומניה
מוקד פעילות	הונגריה; רומניה; צרפת
תקופת הפעילות	מ-1954
מקום לימודים	האקדמיה למוזיקה פרנץ ליסט בבודפשט, התיכון הפיאריסטי בטימישוארה
סוגה	מוזיקה קלאסית
שפה מועדפת	הונגרית
כלי נגינה	פסנתר
חברת תקליטים	ECM
בן או בת זוג	מרתה קורטג (1947–17 באוקטובר 2019)
צאצאים	ג'רג' קורטג הבן
פרסים והוקרה	פרס קושוט (1973); פרס גרומאייר להלחנה (2006); פרס ארנסט פון סימנס (1998); פרס סיבליוס (2012); העיטור האוסטרי למדע ואמנות (1998); פרס קושוט (1996); פרס פרנץ ארקל (1969); פרס פרנץ ארקל (1956); פרס פרידריך הלדרלין של האוניברסיטה ואוניברסיטת העיר טיבינגן (2001); אזרחות כבוד של בודפשט (2001); פרס גרומאייר (2006); פרס הרדר (1993); פרס לאוני סונינג למוזיקה (2003); פרס פרנץ ארקל (1954); אות מסדר ההצטיינות במדעים ואמנויות של גרמניה (1999); מדליית הזהב של החברה הפילהרמונית המלכותית (2013); פרס בארטוק-פאסטורי (1984); הצלב הגדול במסדר ההצטיינות של הונגריה (2006); אמן מצטיין של הונגריה (1980); פרס „מולדתי” (2002); Honorary Member of the International Society for Contemporary Music ;
	פרופיל ב-IMDb

גֱ'רג' קוּרְטָג או גיירג' קורטג (בהונגרית: Kurtág György;‏ 19 בפברואר 1926) הוא מלחין יהודי-הונגרי.

קורות חייו

ג'רג' קורטג נולד להורים יהודים-הונגרים בלוגוז' במחוז באנאט ברומניה. מגיל חמש למד פסנתר אצל אמו ומשנת 1940 למד פסנתר אצל מגדה קרדוש והלחנה אצל מקס אייזיקוביץ' בטימישוארה. בשנת 1946 החל את לימודיו באקדמיה למוזיקה ע"ש פרנץ ליסט בבודפשט, שם פגש את הפסנתרנית מרטה קינסקר שהייתה לאשתו, ואת ג'ורג' ליגטי שהיה לידידו הקרוב. מורו לפסנתר באקדמיה היה פאל קדושה. קורטג למד הלחנה אצל שאנדור ורש ופרנץ פרקש, מוזיקה קאמרית אצל לאו ויינר, ותאוריית המוזיקה אצל לאיוש ברדוש. בשנת 1948 קיבל אזרחות הונגרית. בשנת 1951 סיים את לימודיו בפסנתר ובמוזיקה קאמרית ובשנת 1955 קיבל גם תואר בהלחנה. בתקופה זו היה קורטג פעיל כפסנתרן יותר מאשר כמלחין. כתיבתו המוזיקלית הושפעה מהמבנים הריתמיים ומהמצלולים בנוסח שירי עם של בלה בארטוק.^[1]

החשיפה למוזיקה מערבית הייתה מוגבלת תחת השלטון הקומוניסטי בהונגריה, וקורטג התוודע רק לפרטיטורות בודדות של סטרווינסקי, שנברג ווברן. יצירות כאלה כמעט שלא הושמעו בהונגריה, אך למזלו של קורטג, לחברו ליגטי היה אוסף תקליטים ובהם כמה מיצירות סטרווינסקי.^[1]

לאחר המרד ההונגרי של 1956 יצא קורטג לפריז, שם שהה בשנים 1957–1958. שנים אלה היו קריטיות עבורו. הוא למד אצל אוליבייה מסייאן ודריוס מיו, אולם סבל מדיכאון חמור: "הייתי נואש כיוון שהבנתי, שדבר מכל מה שהאמנתי בו לגבי העולם איננו נכון...". טיפול פסיכולוגי שקיבל ממריאן שטיין עורר מחדש את חיוניותו וזירז את התפתחותו האמנותית. בתקופה זו גילה את יצירותיו של אנטון וברן ואת מחזותיו של סמואל בקט. רביעיית המיתרים שחיבר בשנת 1959, לאחר שובו לבודפשט, מציינת נקודת מפנה מכרעת בהתפתחותו. שש התמונות המיניאטוריות המרכיבות אותה אינן ניתנות להגדרה, אך אוצר הדימויים שלהן מלא חיים וצבעוני.^[2] קורטג ראה ביצירה זו את אופוס 1 שלו והקדיש אותה לד"ר מריאן שטיין.^[1]

בשנים 1958–1963 שימש כפסנתרן חזרות בבית הספר למוזיקה ע"ש בארטוק, ובשנים 1960 ל-1968 בפילהרמוניה הלאומית של הונגריה בבודפשט. ב-1967 התמנה לפרופסור לפסנתר ובהמשך גם לפרופסור למוזיקה קאמרית באקדמיה ע"ש פרנץ ליסט, שם לימד עד שנת 1993.^[1] בין תלמידיו היו גם זולטן קוצ'יץ' ואנדראש שיף.

קורטג זכה למוניטין בינלאומיים בזכות יצירתו "מסרים מאת מיס ר"ו טרוסובה המנוחה" לסופרן והרכב קאמרי, שהשמעת הבכורה שלה הייתה בפריז בשנת 1981. מאז ראשית שנות התשעים עבד קורטג בתדירות גדלה והולכת ברחבי אירופה. הוא היה מלחין הבית של הפילהרמונית של ברלין בשנים 1993–1995 ושל הקונצרטהאוס של וינה בשנת 1995. משנת 1996 עד 1998 חי בהולנד. הוא חזר לברלין לעונת 1998–1999 ובהזמנת אנסמבל אינטרקונטמפוריין, סיטה דה לה מוזיק ופסטיבל ד'אוטום, חזר לפריז בשנים 1999–2001. מאז 2002 חי קורטג סמוך לבורדו.

קורטג היה נשוי למרתה קורטג, פסנתרנית ילידת אסטרגום, עד למותה ב-2019.

יצירתו

שהותו של קורטג בפריז אפשרה לו להתוודע לפרטיטורות של מלחינים מערביים, והשפעתם של סטרווינסקי ווברן ניכרת ביצירתו. קורטג התנסה בדודקפוניה, אבל לא דבק בכללי השיטה. ואף שהושפע ממלחינים מערביים, ההשפעה העיקרית על יצירתו באה מבארטוק.^[1]

היצירות שקדמו לאופוס 33 – היצירה התזמורתית Stele שהוקדשה לקלאודיו אבאדו ולפילהרמונית של ברלין – כוללות בעיקר מוזיקה לקול סולו ולמקהלה ומוזיקה אינסטרומנטלית, מיצירות סולו עד יצירות להרכבים גדלים והולכים. "אמרות פטר בּוֹרְנֶמיסָה" ("Bornemisza Péter mondásai") אופוס 7, שנכתב בשנים 1963 עד 1968, הוא מחזור שירים בן 40 דקות לסופרן ופסנתר המבוסס על דרשות של מטיף רפורמי בן המאה ה-16. היצירה היא מסע לאורך החיים, מלידה עד מוות. זו יצירתו הווקאלית הראשונה של קורטג מאז 1956, והיא גולת הכותרת של שלב היצירה הבוגר הראשון שלו. המבנה הסימפוני בן ארבעת החלקים של יצירה זו בולט בייחודו במכלול יצירתו של קורטג.^[1]

באחדות מיצירותיו של קורטג יש תפקיד חשוב לחלל האופף את המאזין. " - קואזי אונה פנטזיה...", שהשמעת הבכורה שלה הייתה ב-1988 בפסטיבל ברלין, היא היצירה הראשונה שבה בוחן קורטג את הרעיון של מוזיקה האופפת את הקהל במרחב. מאז אופוס 33 זכו כמה יצירות גדולות של קורטג לביצועי בכורה – "מסרים" אופוס 34 ו"מסרים חדשים" אופוס 34a לתזמורת, המוזיקה למחזה של בקט pas a pas – nulle part אופוס 35, הקונצ'רטו הכפול "...קונצ'רטנטה..." אופוס 42 ו-"6 מומנטים מוזיקליים" אופוס 44 לרביעיית מיתרים.

פרסים ואותות הוקרה

1954, 1956 ו-1969 פרס פרנץ ארקל ממדינת הונגריה
1985 אות מסדר האמנויות והספרות הצרפתי
1996 פרס קושוט של ממשלת הונגריה על מפעל חיים
1998 פרס "אהרנצייכן" ופרס המוזיקה ע"ש ארנסט פון סימנס של אוסטריה
2006 פרס גרומיה על יצירתו "...קונצ'רטנטה..." אופוס 42 לכינור, ויולה ותזמורת.

קורטג הוא חבר האקדמיה הבווארית לאמנויות במינכן והאוניברסיטה לאמנויות של ברלין (שניהם מאז 1987).

האקדמיה האמריקנית לאמנויות ולספרות העניקה לו תואר חבר כבוד בשנת 2001.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ג'רג' קורטג בוויקישיתוף

ג'רג' קורטג, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
ג'רג' קורטג, באתר AllMovie (באנגלית)
ג'רג' קורטג, באתר קומפוניסטן דר גגנווארט
ג'רג' קורטג, באתר AllMusic (באנגלית)
ג'רג' קורטג, באתר MusicBrainz (באנגלית)
ג'רג' קורטג, באתר Discogs (באנגלית)
ג'רג' קורטג, באתר Songkick (באנגלית)

הערות שוליים

^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ רייצ'ל ב. וילסון, "ג'רג' קורטג" במילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים אונליין
^ נורמן לברכט, "אנציקלופדיה למוזיקה של המאה העשרים", עמ' 705

[גרוב-1] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ רייצ'ל ב. וילסון, "ג'רג' קורטג" במילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים אונליין

[2] נורמן לברכט, "אנציקלופדיה למוזיקה של המאה העשרים", עמ' 705

[1]

[2]

זוכי פרס רולף שוק
לוגיקה ופילוסופיה	וילארד ואן אורמאן קוויין (1993) • מייקל דאמט (1995) • דנה סקוט (1997) • ג'ון רולס (1999) • סול קריפקי (2001) • סולומון פפרמן (2003) • יאקו הינטיקה (2005) • תומאס נייגל (2008) • הילרי פטנאם (2011) • דרק פרפיט (2014) • רות מיליקן (2017) • שהרן שלח (2018) • דאג פרביץ, פר מרטין-לוף (2020) • דייוויד קפלן (2022)
מתמטיקה	אליאס מנחם סטיין (1993) • אנדרו ויילס (1995) • מיקיו סאטו (1997) • יורי מאנין (1999) • אליוט לייב (2001) • ריצ'רד סטנלי (2003) • לואיס קפארלי (2005) • אנדרה זמרדי (2008) • מייקל אשבכר (2011) • ייטאנג ז'אנג (2014) • ריצ'רד שואן (2017) • רונלד קויפמן (2018) • ניקולאי ג'ורג'ביץ' מקרוב (2020) • ג'ונתן פילה (2022)
אמנות חזותית	רפאל מונאו (1993) • קלאס אולדנבורג (1995) • טורסטן אנדרסון (1997) • הרצוג ודה מרון (1999) • ג'וזפה פנונה (2001) • סוזן רותנברג (2003) • סג'ימה ונישיזאווה (2005) • מונה חאטום (2008) • מרלן דומה (2011) • לאקאטון וואסאל (2014) • דוריס סלסדו (2017) • אנדרה ברזאני (2018) • פרנסיס אלס (2020) • רם קולהאס (2022)
מוזיקה	אינגוואר לינדהולם (1993) • ג'רג' ליגטי (1995) • יורמה פאנולה (1997) • רביעיית קרונוס (1999) • קאיה סאריאהו (2001) • אן סופי פון אוטר (2003) • מאוריציו קאגל (2005) • גדעון קרמר (2008) • אנדרו מנזה (2011) • הרברט בלומסטדט (2014) • ויין שורטר (2017) • ברברה הניגן (2018) • ג'רג' קורטג (2020) • ויקינגור אולפסון (2022)

זוכי פרס לאוני סונינג למוזיקה
1959–1980	איגור סטרווינסקי (1959) • ליאונרד ברנשטיין (1965) • בירגיט נילסון (1966) • ויטולד לוטוסלבסקי (1967) • בנג'מין בריטן (1968) • בוריס כריסטוף (1969) • סרג'יו צ'ליבידאקה (1970) • ארתור רובינשטיין (1971) • יהודי מנוחין (1972) • דמיטרי שוסטקוביץ' (1973) • אנדרס סגוביה (1974) • דיטריך פישר-דיסקאו (1975) • מוגנס וולדיקה (1976) • אוליבייה מסייאן (1977) • ז'אן-פייר רמפל (1978) • ג'נט בייקר (1979) • מארי-קלייר אליין (1980)
1981–2000	מסטיסלב רוסטרופוביץ' (1981) • אייזק שטרן (1982) • רפאל קובליק (1983) • מיילס דייוויס (1984) • פייר בולז (1985) • סביאטוסלב ריכטר (1986) • היינץ הוליגר (1987) • פטר שרייר (1988) • גדעון קרמר (1989) • ג'רג' ליגטי (1990) • אריק אריקסון (1991) • גאורג שולטי (1992) • ניקולאוס הרנונקור (1993) • כריסטיאן צימרמן (1994) • יורי בשמט (1995) • פר נירגארד (1996) • אנדראש שיף (1997) • הילדגארד בהרנס (1998) • סופיה גוביידולינה (1999) • מיכלה פטרי (2000)
2001–2020	אן-סופי מוטר (2001) • אלפרד ברנדל (2002) • ג'רג' קורטג (2003) • קית' ג'ארט (2004) • ג'ון אליוט גרדינר (2005) • יו-יו מה (2006) • לארס אולריק מורטנסן (2007) • ארוו פרט (2008) • דניאל בארנבוים (2009) • צ'צ'יליה ברטולי (2010) • קאייה סאאריאהו (2011) • ז'ורדי סאוואל (2012) • סיימון ראטל (2013) • מרטין פרוסט (2014) • תומאס אדס (2015) • הרברט בלומסטדט (2016) • לאונידס קבקוס (2017) • מאריס יאנסונס (2018) • הנס אברהמסן (2019) • ברברה האניגן (2020)
2021 ואילך	אנסוק צ'ין (2021) • פייר לורן איימארד (2022) • אוולין גלני (2023) • עמנואל פהו (2024)