הטיות פוליטיות בתקשורת
במצב של תקשורת מוטה (באנגלית: Media Bias) המציאות אינה מוצגת בכלי התקשורת באופן אובייקטיבי ונייטרלי, החל מהדגשת אירועים מסוג מסוים, והתעלמות מאחרים וכלה בשקר בזדון. הטיה יכולה להיווצר במתכוון, כדי לקדם תפיסות עולם ואמונות מסוימות, ולהחליש תפיסות עולם ואמונות מנוגדות, או באופן בלתי מודע, מתוך האמונות והדעות של הכותב, שמשתלבות בלא תשומת לב.
הטיה פוליטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההטיה מעבירה את העיתונאי מעמדה שבה תפקידו להציג את החדשות, את ניתוחן ואת פרשנותן באופן שמתיישב עם העובדות שבשטח, לעמדה שבו הוא הופך לתועמלן המנסה להשפיע על הלך הרוח בציבור. ככל שההטיה מתוחכמת יותר, היא לא תהיה ניכרת לעינו ולאוזנו של צרכן התקשורת, אך תשפיע על ראיית העולם שלו.
כל זמן שמדובר בפובליציסטיקה ובמדורי דעות של העיתונים, אין פגם בניסיונו של אדם לשקף את דעותיו באופן החריף והגלוי ביותר, ובלבד שהוא לא מטעה בתיאור העובדתי. שונים הדברים כאשר השקפות העולם מסתננות למדורי החדשות ואף למדורי הפרשנות, ומטות את החדשות מהדרך הנייטרלית שבה הן צריכות להיות מוצגות, בשל השקפת עולמו של הכתב או העורך. התוצאה עלולה להיות העלמה של ידיעה לא נוחה, או דחיקתה והקטנתה למקום נידח בעיתון, או ניסוחה באופן שיתאים להשקפה הפוליטית או הבאת מקור נידח כמקור עיקרי. או שימוש בכללים של דמגוגיה, בין השאר הכתרת דעה של אדם פרטי כסמכות, על ידי הצגתו כ"מקור". או שימוש בסמכות לא רלוונטית, למשל הבאת דעות של מומחים בתחום שאינו נוגע להתמחותם. אפשרות אחרת היא על ידי בחירה של תמונות מחמיאות של אובייקט נשוא הכתבה, או להפך, פוגעניות.
הטיה שלילית יכולה להיות כלפי החוליות החלשות של החברה: מיעוטים, אנשים שנחשדו בפלילים או שהורשעו, פוליטיקאי שנפילתו קרובה ואחרים. לעיתים דווקא לאלו שנתפסים כמיעוטים וכחלשים ניתן יחס מגונן ומפלה לטובה, בעוד שאלו הנתפסים כחזקים סופגים משטמה לא הוגנת. יש גם מקרים רבים של הטיה שלילית כלפי דמויות חזקות או ארגונים חזקים בחברה.
הטיות כתוצאה משוחד
[עריכת קוד מקור | עריכה]להטיות בתקשורת יש אופי דומה במקומות שונים. צורת ההטיה הבוטה ביותר היא השתלטות של המשטר על התקשורת, והפיכתה לשופר תעמולה, כפי שקורה במדינות טוטליטריות.
אפשרות נוספת היא חבירה בין המשטר או אילי הון לבין התקשורת מטעמים אידאולוגיים או חומריים. במגזינים מקצועיים כמו מגזיני רכב ומחשבים אפשר שלא תהיה ביקורת נוקבת על חברות שמממנות את המגזינים בפרסומות. דוגמה בולטת היא אירוח של כתבים בנושאי תיירות במדינות שחפצות להגביר את התיירות אצלם. לעיתים אף הכתבים משוחדים באירוח ובמתנות חינם ובהטבות אחרות, שמקשות עליהם לכתוב בגנות דורשי טובתם. פוליטיקאים ואנשי ממשל נוהגים לקרב אליהם כתבים ולהיטיב עמם באופנים שונים. ראשי ממשלות ונשיאים מטיסים אותם עימם במסעותיהם במטוסם הפרטי. תופעות אלו יוצרות הזדהות עם הגורמים המיטיבים, ונוטלים את עוקצה של העצמאות העיתונאית. דוגמה קיצונית לכך היא שיחוד אנשי התקשורת בפרו על ידי הנשיא אלברטו פוג'ימורי בשנות התשעים, כדי שיינתן לו לקבוע את סדר יומה של התקשורת.
דוגמאות נוספות עולות מהאישומים במשפט נתניהו, על פי החשד בתיק 2000, הציע הבעלים והמו"ל של עיתון "ידיעות אחרונות" ארנון מוזס לנתניהו הטיה של הסיקור בידיעות אחרונות לטובתו של נתניהו, בתמורה לקידום חוק שיגביל את עיתון "ישראל היום", יריבו הכלכלי העיקרי של מוזס.[1] בתיק 4000 ההאשמה היא בהשפעה על אופן הסיקור של נתניהו באתר "וואלה!" אשר בבעלותו של אלוביץ' בתמורה להטבות רגולטוריות ביחס לחברות שהחזיק אלוביץ'.[1]
הטיה למען הגנה על ביטחון הציבור
[עריכת קוד מקור | עריכה]להסתרת מידע למען הגנה על ביטחון המדינה או שלום הציבור יש מידה של לגיטימיות. יש מודלים שונים ברחבי העולם להתייחסות לבעיות שמעוררים נושאים אלו. בישראל מוסדר העניין על ידי הצנזורה הצבאית וכן על ידי הסכמים בלתי פורמליים בין עורכי העיתונים לבין הממשלה.
לא תמיד הסתרת מידע זו מתבררת בדיעבד כראויה. אחת הדוגמאות הייתה מבצע מוקינגברד, שבמהלכו סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית סיפקה מימון לארגוני סטודנטים, ארגוני תרבות ועיתונאים כדי לגרום להטיות פוליטיות בכלי התקשורת לצורכי תעמולה אמריקאית. דוגמה נוספת הייתה במלחמת יום הכיפורים. בפגישתם עם ראש הממשלה גולדה מאיר הסכימו עורכי העיתונים לדלל את הדיווחים על ריכוזי הכוחות בגבול המצרי-סורי, כדי למנוע בהלה בציבור. אפשר שפרסום העניין היה מביא ללחץ על הממשלה להגביר את הכוננות, מה שעשוי היה להוריד את מספר הנפגעים.
צורות של הטיות פוליטיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההטיות הפוליטיות יכולות להיעשות בדרכים שונות:
- סילוף ידיעות:
- דיווח שגוי במזיד, לעיתים תוך שימוש בציטוט.
- השמטת פרטים חשובים מאחר שהם עוזרים למחנה היריב.
- התבססות על עד עוין ללא הסתייגות מתאימה או מתן הזדמנות לצד שכנגד למסור את גרסתו לאירוע.
- מתן כותרת פרובוקטיבית היוצרת רושם שגוי בקשר למה שארע.
- דיווח שגוי שלא במזיד, אך ללא פרסום תיקון או התנצלות (או פרסום באופן לא בולט) אחרי שהתבררו העובדות הנכונות.
- הבלטת ידיעות שמגנות את היריבים:
- שכתוב אירועים באופן שיתאים להשקפה הפוליטית.
- הסתרת ידיעות שעלולות לפגום בכוחו של המחנה שדרכו מקובלת על הכותב.
- בלבול בסדר המאורעות של האירועים. דוגמה: נגד איש התקשורת הישראלי חיים יבין נטען, כי בתוכניתו "ארץ המתנחלים", היה בלבול מכוון של סדר האירועים: תחילה הוצגו העוולות השונות הנגרמות לפלסטינים במחסומים מסביב לשכם, ורק אחר כך הסיבות שבגללן בכלל הוקמו מחסומים אלו.
- הבלטת ידיעה שולית וביזרית, באמצעות טחינתה עד דק, קידומה לראשית המהדורה, או שיבוצה במקום מרכזי בעיתון.
- הסמכת שתי חדשות זו לזו, כדי לרמוז מהאחת על השנייה.
- שימוש בטרמינולוגיה מוטית:
- שימוש בטרמינולוגיה מוטית פוליטית, ערכית וכו', באופן שגורם להעצמת תפיסת עולם מסוימת והחדרתה לשומעים. שימוש במה שקרוי "מכבסת מילים", כך שדיווח תמים הופך למעשה לשיפוט ערכי שלעיתים קשה לתת את הדעת לקיומו. דוגמה לכך הוא השימוש של ממשלת ישראל במילה "הסברה" בתיאור דברי משרד החוץ ודובר צה"ל.
- ייצוג לא פרופורציוני בתקשורת.
- החרמה של היריבים או התעלמות מהם.
- גימוד היריבים והבלטת העמיתים.
- למשל ניפוח הפגנה של המחנה אחד, תוך התעלמות מהפגנה של המחנה שכנגד.
- נתינת זמן מסך רב לאנשים בעלי השקפה דומה.
- יצירת תדמית שלילית לקבוצה היריבה והכתמתה באמצעים שונים כמו הבלטת קבוצות שוליים שבה, ונתינת מקום רב להם, או תיאור לא פרופורציונלי שלה.
- מרואיינים ואורחים בתוכניות אירוח ופורומי דיון בטלוויזיה וברדיו:
- התעלמות מאנשים שונים ואי-הזמנתם לתוכניות.
- ביצוע סלקציה של אנשים לפי דעותיהם.
- הזמנת אנשים קיצוניים וביזריים מהצד היריב. יחס של איפה ואיפה, תקיפת היריבים באמצעות שאלות תוקפניות והצגת שאלות נוחות לעמיתים.
- סתימת פיות של מרואיינים.
- העמדת אנשים רהוטים לצד אנשים עילגים מהמחנה שכנגד.
- התייחסות קרירה ומזלזלת כלפי מרואיינים של הצד שכנגד.
- יצירת אווירה אמפתית ביחס לרעיון או לאישיות אהודה, ויצירת דה-לגיטימציה כלפי בעלי תפיסות שונות.
- הטיה בצילום טלוויזיוני, באמצעות צילום לא הוגן.
- כיוון הצילום. צילום עימות יהיה מזווית של היריב שחפצים ביקרו, דבר היוצר אמפתיה של הצופה איתו, למול הצד שכנגד שנתפס כמתעמת עם הצופה.
- צילום באופן שלא מחמיא למרואיין. בטלוויזיה: צילום מזווית בעייתית כאשר המצלמה נמוכה מהמרואיין, דבר המשווה לו עמדה מאיימת, או כאשר נופל עליו אור מאחור וגורם לפניו להיות מוצללות ומאיימות. בעיתונות: בחירת תמונות לא מוצלחות של אנשים שלא חפצים ביקרם.
- צילום קטוע ללא הקשרו המלא, כגון צילום של חיילים רודפים אחרי מחבל בלי לצלם שלפני כן הוא זרק עליהם אבנים.
- הטיות בכמות הערוצים ופגיעה בעיתונאים מתחרים.
- חוסר איזון מספרי בפורומים תקשורתיים, כאשר היריבים מוצגים כעמדת מיעוט ביחס לשיעורם בציבור.
- ניסיון לסגור עיתונים וערוצים המשויכים למחנה היריב. כך נטען ביחס לניסיון לחקוק חוק שימנע את הפצתו חינם של העיתון "ישראל היום".
- ניסיון לפגוע בעיתונאים ותחקירנים של המחנה היריב בעזרת פגיעה בשמם הטוב או הבלטת יתר של שגיאותיהם.
- קידום ומתן הטבות לערוצים התומכים בעמדות השלטון והצרת צעדיהם של ערוצים אחרים או כאלו שביקורתיים לגבי השלטון. כדוגמה ניתן לציין את הניסיון לעכב הקמתו של תאגיד השידור הישראלי כאן 11 בטענה שהושמעה בדיון בוועדת השרים לחקיקה: "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו? השר צריך לשלוט, מה נעמיד כסף ואז הם ישדרו מה שהם רוצים?"[2]
הטיות בתקשורת הישראלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]טענות על הטיה כלפי שמאל
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מצד מחנה הימין וגורמים נוספים בישראל עולה טענה שרובה של התקשורת האלקטרונית (ערוצי הטלוויזיה ותחנות הרדיו) וחלק ניכר מהעיתונות המודפסת והעיתונות המקוונת, נמצאים בידי מחנה השמאל, העושה בה שימוש לשם החדרת תפיסותיו לציבור הרחב. התופעה נקראת בפיהם "תקשורת עוינת"[3]. תחושה זו דחפה את אנשי הימין והחרדים ליצור ערוצי תקשורת משלהם כמו ערוץ 7 ו"ערוצי הקודש", שנסגרו בסופו של דבר מתוקף היותם בלתי חוקיים, אך ממשיכים לשדר דרך האינטרנט[4]. אנשי ימין הקימו גופים לביקורת התקשורת, הידוע שבהם הוא "לאטמה" שגם מפיק קטעי סאטירה על התקשורת הישראלית ומפיץ אותם ביוטיוב.
דוגמה ידועה שמציינים אנשי הימין להטיה בתקשורת היא היחס הקר והעוין, לטענתם, שמקבל בנימין נתניהו מהתקשורת, וכן שאשתו, שרה נתניהו, זוכה ליחס עוין ומלגלג. לתופעה התייחס העיתונאי ארי שביט במסה ביקורתית שהכתיר בשם "שנאת נתניהו"[5]. המסה פורסמה במהלך הקדנציה הראשונה של נתניהו כראש ממשלה בעיתון הארץ, שלו יוחסה עוינות רבה לנתניהו.
במחקר שערך ד"ר אבי גור, בו הוא בחן את הדעות שהובעו בכלי התקשורת המרכזיים בתקופת תהליך אוסלו, נמצאה בכולם הטיה ניכרת לשמאל. במדד משוקלל נמצא בידיעות אחרונות הטיה של 80% לשמאל, ברשת ב' 74%, בערוץ 2 70%, בערוץ הראשון 55%, בגלי צה"ל 43% ובמעריב הטיה של 34% לשמאל[6]. באופן דומה, מדגם שנערך בשנת 2011 עבור כנס אילת לעיתונות, שבחן את כלי התקשורת לפי ההטיה שמייחס להם הציבור, מצא כי 72% סבורים כי התקשורת מוטה שמאלה. המדגם מצא כי עיתון "הארץ" נתפס בעיני הציבור כשמאלני ביותר עם 84%, אחריו חדשות 2 עם 65%, "ידיעות אחרונות" עם 63%, "מעריב" וחדשות 10 עם 58%, גלי צה"ל עם 55%, קול ישראל עם 52% וערוץ 1 עם 49%[7].
כאשר רץ אריאל שרון לראשות הממשלה הוציא "הארץ" מוסף מיוחד שבו תיאר את כל עלילותיו של שרון בביקורתיות רבה. במחנה הימין ראו זאת כניסיון לערוך לו דה-לגיטימציה ולמנוע את בחירתו.
הדברים התהפכו במהלך כהונתו של שרון. בימין טענו שהתקשורת מגויסת למען תוכנית ההתנתקות. בסקר שהתפרסם ביולי 2005 התברר כי 42% מהציבור סוברים כי הסיקור התקשורתי של תוכנית ההתנתקות לא היה הוגן[8].
חיזוק לטענות אלו התקבל מדבריו של אמנון אברמוביץ' כי התקשורת צריכה "לשמור על אריאל שרון כמו על אתרוג". דן מרגלית אישש את החשד על שמירת שרון כאתרוג, כאשר כתב ב"מעריב" לאחר ביצוע ההתנתקות שהגיע הזמן להשליך את האתרוג, ואף ביצע אנלוגיה בין ההתנתקות ל"פרי העץ המורעל"[9]. חיזוק נוסף לטענות אלה התקבל כאשר עורך עיתון הארץ דייוויד לנדאו הודה בכך שעיתונו העלים עין משחיתותו של שרון כדי לקדם את ההתנתקות[10]. המוציא לאור של העיתון, עמוס שוקן, אמר שצריך לתמוך בשרון ככל האפשר כל עוד הוא מקדם את ההתנתקות[11]. על פי תצהיר שהגיש מוטי גילת בתביעה משפטית כנגד העיתון שבו עבד שנים רבות, ידיעות אחרונות, פרישתו מהעיתון הייתה על רקע תפקוד ידיעות כ"עיתונות מטעם" והגנתו על ראשי הממשלה אריאל שרון, אהוד אולמרט ומקורביהם[12]. גם עיתונאים בכירים שאינם נמנים עם הימין בישראל טענו כי התקשורת ליוותה את ההתנתקות באהדה.
בשנים האחרונות, מקדיש העיתונאי קלמן ליבסקינד את טוריו ב"מוספשבת" של "מעריב" ומאוחר יותר "מעריב סופהשבוע" לבקר את התקשורת על סילופים ודיווחים מוטעים ומוטים, שנעשים כנגד הימין ובפרט כנגד ציבור המתנחלים. כך למשל הוא ציין את מאמריו של עקיבא אלדר מעיתון "הארץ" כנגד נעם סולברג, שלטענתו נועדו למנוע את מינויו לשופט בית המשפט העליון מאחר שמדובר ב"מתנחל מגוש עציון", ולשם כך, לטענתו, מסלפים את האמת ומציגים דיווחים מגמתיים כנגדו[13][14]. ב-5 בפברואר 2016, בעקבות תחקיר עד כאן על עזרא נאווי וארגוני שמאל רדיקלי ומנגד קמפיין ה"שתולים" של אם תרצו, מתח ליבסקינד ביקורת על התקשורת, על כך שהיא משתמשת בהאשמה ב"הסתה" כדי להשתיק ביקורת פוליטית מצד ארגוני ימין בישראל, לעומת יחס סלחני שלה להתבטאויות מסיתות ופוגעניות יותר מצד השמאל[15].
גם הפובליציסט בן-דרור ימיני טוען שהתקשורת בישראל נוטה לשמאל ונשלטת בידי קבוצה קטנה אך הומוגנית שמדירה דעות אחרות מלקבל ביטוי, ובפרט מדירה עמדות ימניות[16][17].
אתר ביקורת התקשורת לאטמה מסקר גם הוא את ההטיות התקשורתיות שלדעתו קיימות בכלי התקשורת בישראל ובעולם. אחת מטענותיו העיקריות של האתר היא שכלי התקשורת מציגים כל סרטון שמגיע מארגון "בצלם" כתיעוד אובייקטיבי ולא כתעמולה של צד אחד[18].
בבדיקה שערך אביב הורביץ באתר mako ביחס לעמודי השער של העיתונים "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" במהלך תקופת הבחירות לכנסת ה-19, נמצא כי ב-86 הגליונות שיצאו בין ההכרזה על הקדמת הבחירות לבין יום פרסום הכתבה, הוזכר בנימין נתניהו, ראש הממשלה שהתמודד מטעם הליכוד, בעמוד השער של "ידיעות אחרונות" 45 פעמים, מתוכן ב-39 כותרות או תתי-כותרות הוא הוזכר באופן שלילי וב-6 באופן נייטרלי. ב"ישראל היום" הוא הוזכר 42 פעמים בעמוד השער, מתוכן 37 באופן חיובי ו-5 באופן נייטרלי[19].
בעקבות סיקור נרחב בחלק מכלי התקשורת של פעולות תג מחיר – התנכלות של יהודים לערבים, היו שהתלוננו על דלות הסיקור באותם כלי תקשורת של פעולות התנכלות דומות ואף חמורות יותר של ערבים ליהודים[20][21]. שר החוץ אביגדור ליברמן אף טען שהסיקור התקשורתי מזין את הפעולות[22].
פרשה נוספת שעלתה בהקשר זה היא החלטתו של ירון דקל, מפקד גלי צה"ל, לתת לאראל סג"ל, חוזר בתשובה המזוהה עם הימין והציונות הדתית, לשדר בגלי צה"ל, כאשר שעה אחת תהיה במקום רזי ברקאי. ההחלטה גררה התנגדות וביקורת רבה בתקשורת ובחוגי השמאל. בסיקור הנושא נמנעו בחדשות 2 ו"הארץ" לקרוא לסג"ל בשמו אלא התייחסו אליו כ"העיתונאי הימני" לעומת ברקאי שאופיין כ"שדרן מוערך" נטול זיהוי פוליטי. כך למשל אמרה רינה מצליח באולפן פגוש את העיתונות: "השדרן הוותיק והמוערך רזי ברקאי מצא עצמו השבוע תחת מתקפה של אנשי ימין, ואם לא די בכך הוא גילה דרך התקשורת שבגלי צה"ל החליטו לחלק את זמן השידור שלו עם עיתונאי ימני". סיקור זה וההתנגדות למינוי סג"ל ספגו ביקורת ונתפשו כניסיון של השמאל לשמר את ההגמוניה שלו בתקשורת[23].
תשקורת
[עריכת קוד מקור | עריכה]
המילה תשקורת היא מונח, בעל קונוטציה שלילית, שנולד בחוגי הימין והדתיים בישראל, ומביע, לדעת המשתמשים בו, את חוסר האובייקטיביות בתקשורת הישראלית. המונח הוא שיכול אותיות של המילה "תקשורת". ביטוי דומה הוא "התקשורת העוינת".
מונח זה מבטא השקפה המאשימה את אמצעי התקשורת הבולטים בישראל בדיווח מנקודת מבט שמאלנית או ליברלית, תוך העמדת פנים כי מדובר בסיקור אובייקטיבי[24].
במהלך השנים אימצו את המונח גם אחרים שהתקשורת תקפה אותם, בעיקר אישי ציבור שהואשמו בשחיתות, והם עושים בו שימוש נרחב ללא קשר להשתייכותם הפוליטית.
כתוצאה מתחושתם שהתקשורת עוינת אותם, היו בין המתנחלים כאלו שהכו על חטא על שהחרימו מקצוע זה. אחד מהלקחים העיקרים היה הכוונה של בוגרי הציונות הדתית למגמות תקשורת ותסריטאות. אחד המרכזים החשובים היה בית ספר ללימוד קולנוע "מעלה".
בשנת 1987, פרסם אורי אורבך את המאמר "הטובים לתקשורת" במטרה לשכנע את צעירי הציונות הדתית להתגייס לשירות חובה בכלי התקשורת הצבאיים. לדברי עיתונאים מובילים מהמגזר הדתי, למאמר הייתה השפעה רבה על צעירי המגזר ועודדה רבים מהם להצטרף לתחום[25].
טענות על הטיה כלפי ימין
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפי הדיפלומט נדב תמיר, סיקור החדשות בארץ "נוטה באופן מובהק לימין"[26]. לדבריו, התבססות של כתבים על מקורות רשמיים גורמת לכך שהמידע יוצג באופן שנוח למדינה, וכך לדוגמה "פלסטיני שפגע בחייל יוצג כמחבל, ומתנחל שפגע בפלסטיני כאזרח שהגן על עצמו". תמיר מוסיף כי כתבים רבים מתייחסים להחלטות האו"ם ומוסדות בין-לאומיים אחרים נגד ההתנחלויות והכיבוש כהחלטות אנטי-ישראליות (ולעיתים אף אנטישמיות), גם אם מובילות אותן מדינות שהן ידידות של ישראל, ואפילו אם העמדה המובעת בהחלטה תואמת את עמדתם של ישראלים רבים[26].
לפי אמיתי זיו מעיתון "הארץ", למקורות ימניים יש את שיעורי החשיפה הגבוהים ביותר, והטענה שלתקשורת נטייה שמאלה היא "שקר"[27]. זיו התבסס על סקר TGI, המתייחס לשיעורי החשיפה של אמצעי התקשורת השונים. כך לדוגמה, בנוגע לעיתונים, "ישראל היום" נמצא במקום הראשון, עם שיעור חשיפה של מעט מעל ל-38% בחציון השני של 2015. לפי זיו, מדובר ב"עיתון הבית של בנימין נתניהו, וככזה הוא ימני מובהק". שני ברשימה הוא "ידיעות אחרונות", עם שיעור חשיפה של 35%. לפי זיו, למרות שהעיתון נוהג למתוח ביקורת על נתניהו, הוא "מחבק את ליברמן", מאופיין במיליטריזם ואף בלאומנות. במקום השלישי, עם חשיפה של 5.7% בלבד, נמצא "הארץ", שלדבריו נחשב "עיתון שמאלני"[27].
טענות דומות העלה העיתונאי אביב לביא, שטען כי קיימת "רשימה הולכת ומתארכת של כלי תקשורת שמחזיקים באופן מוצהר בקו ימני ומתנחלי: "מקור ראשון", ערוץ 20, רדיו גלי ישראל, "בשבע". אליהם צריך להוסיף את שני כלי התקשורת שנמצאים (כמו "מקור ראשון") בבעלותו של פטרון ראש הממשלה, שלדון אדלסון: "ישראל היום", שופרו הלא-רשמי של בנימין נתניהו, ו-nrg. מול כל אלה יש רק כלי תקשורת אחד בעל תעודת זהות שמאלית מובהקת: "הארץ". עיתון אחד במצב עדין, מול כל הימין". בנוסף, לפי לביא, התקשורת הישראלית מאופיינת בהדרה של ערביי ישראל[28].
לעומת הטענות של הימין כלפי התקשורת הישראלית, רבים בשמאל הישראלי טוענים כי בזמן מלחמות התקשורת הופכת למגויסת ולפטריוטית. כך למשל הם מציינים כי בתחילת האינתיפאדה השנייה ובמיוחד בימי מבצע חומת מגן הייתה לתקשורת הישראלית נטייה חזקה ימינה. ההאשמות כלפי התקשורת הן, כי היא מהווה תקשורת מגויסת, שאיננה מתייחסת כמעט בכלל למצבו החמור של האויב, ונוטה להציג את הכול מזווית הראיה הישראלית בלבד. יש הטוענים כי ראיית התקשורת את האינתיפדה כאירוע לאומני ולא כאירוע חברתי, משקף אף הוא את התגייסותה.
כך, לדוגמה, לעיתים מדווחת התקשורת על התקפה פלסטינית מבלי לדווח על כך שהיא נעשתה כתגובה לפעולה ישראלית, או תוך שיבוש סדר הדברים כך שיקשה על הקורא להבין את ההקשר[29].
דוגמה נוספת לטענות בדבר הטיה בתקשורת התרחשה בזמן מלחמת לבנון הראשונה – ביומונים השונים, להוציא עיתון "הארץ", התפרסמו כתבות אופטימיות (דווח, למשל על ירידה של 50% במספר הגנבות באזור גוש דן, ברומזם שיש קשר בין הירידה למלחמה) ולא נשמע אף קול מפקפק באותם עיתונים. הגדיל לעשות עמירם ניר מ"ידיעות אחרונות" בטור המערכת ביום הראשון ללחימה, ה-6 ביוני 1982 תחת הכותרת "שקט, יורים":
עכשיו אין אופוזיציה, אין ליכוד ומערך, אין דתיים וחילוניים, עשירים ועניים, ווזווזים וצ'חצ'חים. עכשיו כולנו עם אחד, במדים, עכשיו יורים. שקט.
עוד מקרה מפורסם התרחש בזמן כיבוש הבופור. ראש הממשלה דיווח כי הבופור נכבש "ללא אבדות", אף על פי שהיה ידוע ששישה חיילים של סיירת גולני, ביניהם מפקד הפלס"ר, רס"ן גוני הרניק, נהרגו בעת הלחימה[30]. התקשורת עצמה דיווחה על "גבורה עילאית" ו"חירוף נפשות", אך לא ציינה את נושא האבדות. רק בחינה מדוקדקת של מודעת האבל הראתה תמונה אחרת: "על מותו של רס"ן גוני הרניק, בעת כיבוש הבופור, מתאבלת תנועת שלום עכשיו".
בעקבות תחקירי "עד כאן", עמותה ששלחה תחקירנים סמויים לארגוני שמאל רדיקלי בישראל, ששודרו בהרחבה בתוכנית "עובדה" עם אילנה דיין ובחדשות 2 (2016), האשימו גורמים בשמאל את התקשורת בכך שהיא מצטרפת למסע הרדיפה וההכפשה של ארגוני השמאל בידי הימין.
טענה אחרת לגבי הטיה היא זו לפיה מתוך שהעיתונות מבוססת על לאום (ובישראל גם על שפה אקסקלוסיבית), כל מונחיה וצורת חשיבתה נסמכים על הגדרות לאומיות. לטענה זו מספר רבדים, והיא רווחת מאוד בחוגי האקדמיה ובמחקר התקשורתי:
- התקשורת הישראלית נתונה לביקורת של רשויות המדינה, ולכן היא מנסה לרצותן.
- התקשורת המסחרית מעוניינת ברווחים, ולכן לא תרצה להרגיז את הקהל (היהודי, במקרה הזה).
- העיתונאים נאלצים לעולם להישען על מקורות ממסדיים, משום שאלו צומתי המידע שבהם עובר רוב המידע, ולכן לגורמים ממשלתיים יש לעולם יתרון רב על פני קוראי תגר. תפיסה זו נכונה לימין ולשמאל כאחד.
מאז הקמתו של ערוץ 20, כיום עכשיו 14, הוא מואשם רבות בהטיות לימין ואמירת אי אמת לטובת הימין ובנימין נתניהו[31][32][33].
הטיה על פי אינטרס כלכלי
[עריכת קוד מקור | עריכה]הוגים נאו מרקסיסטים טוענים כי תקשורת היא מוקד עוצמה גדול, נמצא בבעלות בעלי ההון, ובעלי ההון משתמשים בו כדי לקדם את מטרותיהם. כך, את תמיכת התקשורת בהתנתקות, הם מסבירים בטענה שהאינטרס של בעלי ההון הוא כניסה של משקיעים זרים לישראל, ואלה ייכנסו יותר, אם תקדם ישראל תהליך מדיני. אותם הוגים מצביעים על התמיכה התקשורתית הרחבה במדיניות קפיטליסטית של הפרטה וקיצוץ בהוצאות הממשלה.
הטיה בתקשורת מגזרית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעיתונים "מקור ראשון", "הצופה", "בשבע" ו"נקודה", שהם תקשורת מגזרית בעיקרה של הציבור הדתי-לאומי, כמעט שלא יהיו מאמרים שיבקרו את התפיסה של ארץ ישראל השלמה ואת מפעל ההתנחלויות.[דרוש מקור] גם כתבות שיבקרו את התפיסות הדתיות האורתודוקסיות, את הישיבות ואת הרבנים, מועטות בעיתונים אלו[דרוש מקור], אם כי ניתנה במה לארגונים דתיים ביקורתיים כמו קולך.
תפיסה זו תקפה ביותר בעיתונים החרדיים, שם הביקורת העצמית נמוכה ביותר. בעיתונים אלו לישיבות ולרבנים יש קדושה שאסור לערער עליה.
הטיות בתקשורת הערבית
[עריכת קוד מקור | עריכה]התקשורת במדינות ערב איננה חופשית ברובה הגדול, דבר המתבטא בהתחנפות לשליטים (במרבית מדינות ערב יש חוקים האוסרים העברת ביקורת על השליט) ושימוש כשופר לשליט המדינה. לעיתים קרובות מותקפות מדינות ערב אחרות בשל סכסוכים מדיניים וביטחוניים בין המדינות. האופוזיציה כמעט שאינה מוזכרת כלל ובמקרים שכן היא מוקעת כאויב האומה[דרושים מקורות].
כמעט תמיד ההצגה של פעולות ישראל וארצות הברית בתקשורת הערבית היא שלילית לחלוטין. פיגועי הטרור הפלסטיניים כמעט שאינם מוזכרים ואילו פעולות ישראל ותמיכתה של ארצות הברית בה מוזכרים שוב ושוב. ישראל מכונה לעיתים קרובות "האויב הציוני" או "השטן הקטן" וכמעט לעולם אינה מוזכרת בשמה. בחלק מהמקרים גולשת האנטי-ישראליות לאנטישמיות בוטה שמוצגת כאובייקטיביות[דרושים מקורות].
לצד התקשורת הערבית הממוסדת, פועלות תחנות הלוויין אל-ג'זירה, אל ערביה ואל-מנאר (האחרונה מופעלת על ידי חזבאללה). תחנות אלה משדרות לכל העולם הערבי, כשהשתיים הראשונות נחשבות לחופשיות יחסית. למרות זאת, קיימת בהן ההטיה התקשורתית הערבית המסורתית כנגד ישראל[34] וארצות הברית, וסיקור אוהד של פעולות הטרור שמבצעים אל-קאעידה וארגוני טרור אחרים (למשל: הפיגועים בעיראק או "המאבק הפלסטיני"). רשת הטלוויזיה אל-מנאר משדרת תעמולה מטעם ארגון הטרור חזבאללה ועקב ההסתה האנטישמית והגזענית שבה נפסלה לשידור בצרפת ואף הוכרזה כארגון טרור על ידי ארצות הברית[דרושים מקורות].
הטיה תקשורתית בסיקור הבין-לאומי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני
[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא טענות לפרק חד-צדדי ומגמתי שנכתב מנקודת מבט פרו-ישראלית, ומתעלם מעמדת הפלסטינים בנוגע להטיה נגדם.הטענה הישראלית היא שהתקשורת הבין-לאומית ברובה מסקרת את הסכסוך הישראלי-פלסטיני באופן מוטה, כאשר הנרטיב הפלסטיני מוצג באופן אוהד ביותר[דרוש מקור].
אחת ההאשמות שהועלתה בהקשר זה היא דיווחים מסולפים לרעת ישראל. אחת הדוגמאות הראשיות לכך, היא פרשת הסיקור של הלוחמה בג'נין במבצע חומת מגן. בעוד שהתקשורת האמריקנית ברובה התייחסה בפקפוק, לגרסה הפלסטינית כי ישראל ביצעה טבח בג'נין, רובה של התקשורת האירופית העדיפה להאמין לה, ואף דיווחה את הגרסה הפלסטינית בהרחבה. גם לאחר שוועדה של האו"ם בדקה את הנושא והגיעה למסקנה שלא בוצע טבח, מרבית אנשי התקשורת האירופית לא הביעו התנצלות[דרושים מקורות].
דוגמה בולטת נוספת לדיווח מוטעה היא תמונה של טוביה גרוסמן מה-29 בספטמבר 2000. בתמונה נראה שוטר ישראלי עם אלת משטרה ומבט מאיים, וברקע נראה נער פצוע וזב דם. Associated Press, ובעקבותיו הניו יורק טיימס, הציגו את התמונה עם כיתוב שמתאר אותה כ"חייל ישראלי תוקף נער פלסטיני" למרות שמדובר למעשה בשוטר שהבריח את התוקפים שפצעו את הנער היהודי טוביה גרוסמן. אחרי מאבק של משפחת הנער וארגונים פרו-ישראלים פרסמו כלי התקשורת הבהרה ובה התיאור הנכון של המאורע[35].
לעיתים, סילפו אמצעי התקשורת מידע בזדון, במטרה לפגוע בתדמית הבין-לאומית של ישראל. סוכנות הידיעות רויטרס הפיצה בכמה מקרים תמונות ערוכות באופן מגמתי לרעת ישראל: במלחמת לבנון השנייה הציגה תמונה ערוכה ומעובדת המראה תימרות עשן מעל ביירות, לכאורה עקב הפצצה של ישראל אך התברר שחלק גדול מהעשן נוסף בפוטושופ[36] (ראו: פרשיית תצלומי עדנאן חאג'). בעקבות המשט לעזה (2010) הפיצה הסוכנות תמונות שמהן נמחקו הסכינים שבהם אחזו המשתתפים במשט ופציעתו של חייל ישראלי[37]. ערוץ הטלוויזיה הצרפתי France 2 הואשם בביום התקרית בה נהרג לכאורה מוחמד א-דורה ביחד עם הפלסטינים, בתי המשפט בצרפת קבעו בשתי פסיקות שהאשמה זו לא מהווה הוצאת דיבה. ב-16 באוקטובר 2015 הואשמה רשת MSNBC בהטיה אנטי-ישראלית, לאחר שהכתב איימן מוחי א-דין טען בשידור שמחבל שנהרג על ידי שוטר ישראלי לא היה חמוש, בעוד שצילום הווידאו ששודר תוך כדי דבריו הראה סכין בידו[38]. לעיתים, כלי התקשורת הבין-לאומיים נוהגים להציג מחבלים שנהרגו בעת ביצוע פיגוע כאזרחים תמימים שנהרגו על ידי כוחות הביטחון ללא ציון ההקשר והיותם מחבלים[39].
טענה נוספת כנגד התקשורת הבין-לאומית הייתה הימנעותה משימוש במילה "טרור" כדי לאפיין את פיגועי ההתאבדות כנגד ישראל. ישראלים רבים ראו בכך יחס סלחני כלפי מעשי הרצח ואף מתן לגיטימציה למבצעיו. מנגד, כלי התקשורת הזרים טענו שהמילה "טרור" טעונה במשמעות שלילית ושימוש בה תהיה הבעת דעה ושיפוט מוסרי, הם מעמידים את המונח "טרוריסט" כנגד המונח "לוחם חופש" ומאמינים שהמונח "militant" הוא נייטרלי ולא פוגע באף צד.
בין כלי התקשורת הזרים שהואשמו בהטיה כנגד ישראל נמצאים ה-CNN, ה-BBC, סוכנות רויטרס ועיתון הגארדיאן הבריטי. כנגד CNN ו-BBC אף הופעלו סנקציות מטעם ישראל, שהוסרו אחרי ששתי הרשתות הבטיחו סיקור מאוזן יותר[דרושים מקורות].
המונח פאליווד נטבע על ידי ריצ'רד לנדס לתיאור מה שלדעתו הוא עיוותים מכוונים בתקשורת שנעשים על ידי ערבים.
בעקבות הטענות על ההטיה התקשורתית כנגד ישראל וההאשמה שהיא כוללת דיווחים מסולפים, מוטעים ומוטים, קמו מספר ארגונים בארץ ובעולם שמטרתם להציג את האמת[דרושה הבהרה] על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, לחשוף שקרים של הפלסטינים והתקשורת, ולבקר את התקשורת על ההטיה כנגד ישראל. הבולט שבהם הוא Honest Reporting המופעל בידי יהודים מרחבי העולם.
מנגד, רבים מאשימים את התקשורת – בעיקר האמריקנית – בהיותה מוטה דווקא לצד ישראל.
הטיות פוליטיות בתקשורת האמריקנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]חלק מגופי התקשורת האמריקניים מצהירים מראש על מטרותיהם (תחנות טלוויזיה ששייכות למטיפים, עיתונים המשתייכים לארגונים התומכים במפלגה מסוימת, תחנות רדיו המצהירות בגלוי על דעותיהם וכדומה).
לאחר פיגועי 11 בספטמבר הפכה התקשורת האמריקנית למגויסת ביותר. העיתונאים לא שאלו כיצד לא התגלתה המתקפה מראש, לא ערערו על הצעדים שנקט הנשיא וככלל הפגינו פטריוטיות רבה (שהייתה מוגזמת לדעת אחדים).
דוגמה טובה להמחשת הלך רוח זה בארצות הברית מהווה רשת FOX האמריקנית בבעלותו של איל התקשורת רופרט מרדוק הידוע בהשתייכותו למחנה השמרני. המחנה הליברלי בארצות הברית טוען כי הרשת שבבעלותו היא שופר לקידום האג'נדה הרפובליקנית-שמרנית שלו ושל חוגי הימין. אולם נטיותיה השמרניות של הרשת, ובכללן תמיכה גורפת במהלכיו של הנשיא ג'ורג' ו. בוש וממשלו, עידוד הפטריוטיות האמריקנית וציביון נוצרי, הוא קונצנזוס בכל השכבות הפוליטיות[דרוש מקור][דרושה הבהרה]. בין היתר, הוטחו האשמות בגין אימוץ תמיכה בלתי מסויגת בפלישה לעיראק ב-2003, מדיניות אוהדת מדי כלפי ישראל והפליה לרעה של נציגים מהשמאל הליברלי.
עם זאת, כיום נחשבת מרבית העיתונות האמריקנית למוטה לשמאל, מלבד מתיחת ביקורת על התנהלות ממשל בוש במאמרי דעה, עיתונים דוגמת הניו יורק טיימס נוהגים להבליט יותר ידיעות המתארות את כשלי הממשל. בבחירות האמצע ב-2006 לקונגרס, למשל, הניו יורק טיימס והוושינגטון פוסט הביעו תמיכה רשמית אך ורק במועמדים של המפלגה הדמוקרטית.
ביקורת
[עריכת קוד מקור | עריכה]הוגים פוסט מודרניים טוענים כי הטענה כי בתקשורת קיימות הטיות פוליטיות היא בעייתית, לא משום שלא קיימות הטיות כאלו בתקשורת אלא משום שעמדה שאינה מוטה אינה אפשרית. גם דיווח חדשותי המנסה להיות אובייקטיבי ככל הניתן מהווה לקיחת עמדה, בכמה רבדים:
ראשית, דיווח חדשותי ועריכת חדשות כוללים לעולם סינון של ידיעות – לא ניתן לפרסם את כל הידיעות האפשריות. עצם מלאכת הבחירה, והמיקום של הידיעה ביחס לידיעות אחרות, מהווים החלטה סובייקטיבית שלא ניתן להימלט ממנה. לדוגמה, כאשר באותו יום מתרחשים שני אירועים שונים – שר האוצר הכריז על תוכנית כלכלית חדשה והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה ידיעה על עלייה בשיעור העוני – הרי שהמיקום הניתן לכל אחת מידיעות אלו יראה איזו חשיבות רואה העורך לכל אחת מהן ומה לדעתו הקשר ביניהן.
שנית, לפי הטענה, שימוש בלשון נייטרלית שאינה נוקטת בעמדה פוליטית בלתי אפשרית, משום שכל משפט נטוע בתוך שיח, שהוא לעולם תוצר פוליטי של יחסי כוח. אם נחזור לדוגמה שלעיל, בעוד שבמבט מתוך השיח הישראלי, השימוש בביטוי "צבא הכיבוש הציוני/הישראלי" מהווה "מכבסת מילים", הרי שמתוך השיח הירדני, הביטוי "צבא ההגנה לישראל" מהווה מכבסת מילים, שבאה להסתיר את מהותו האמיתית של אותו ארגון, כפי שהוא מוגדר ונתפס באותו שיח.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל תקשורת | ||
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דניאל דור, עיתונות תחת השפעה, הוצאת בבל, 2001.
- חנן עמיאור, הסדנה להנדסת התודעה, סלע מאיר, תש"פ
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- צוריאל ראשי, אופי סיקור התנגשויות בין אזרחים לבין המשטרה בתקשורת פופולרית ואליטיסטית, המכון לאסטרטגיה ציונית
- גבי וימן, עשר דילמות של עיתונות בימי טרור
- חגי סגל, מונחון – מילון ערוץ 7 לעברית המשודרת, ביקורת של מונחים שונים המצויים בשימוש על ידי התקשורת הישראלית
- אברהם גור, הטיה בתקשורת: מסגרת למחקר ויישומה לתקשורת הישראלית ו"תהליך אוסלו" 1994 - 2004
- טניה ריינהרט, קטע מתוך "כתוב בעיתון", באתר העין השביעית, 15 ביוני 2010
- דן כספי, מדיה חדשה, כללים ישנים, באתר העין השביעית, 7 באפריל 2010
- רבקי גולדפינגר, תיק תשקורת, באתר ערוץ 7, 30 בדצמבר 2010
- אורן פרסיקו, כישלון מקצועי - עיתוני ישראל מגייסים את אזרחי רצועת עזה לחמאס, באתר העין השביעית, 10 באפריל 2011
עומר יעיר, מדוע ימנים ושמאלנים צופים באותה כתבה, ומשוכנעים שהיא מוטה נגדם?, באתר הארץ, 21 באפריל 2021- אמיתי זיו, התקשורת לא שמאלנית, באתר הארץ, 3 בפברואר 2016
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 כתב האישום בתיק פלילי 67104-01-20 מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו ואחרים, באתר ממשלת ישראל, 2020
- ^ אלירן מלכי, מירי רגב: "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?, באתר כלכליסט, 31 ביולי 2016
- ^ nrg יהדות, חמש שאלות לתקשורת העוינת, באתר nrg, 22 בנובמבר 2009
- ^ יצחק סילמן, ערוץ 7 וערוץ 14 לא לבד: הרדיפה הייתה מאז ומעולם, באתר ערוץ 7, 27 באוגוסט 2023
- ^ ארי שביט, אויב חצי העם, 26 בדצמבר 1997
- ^ אורן פרסיקו, שמאלה מכאן, באתר העין השביעית, 12 בדצמבר 2010
- ^ אמילי גרינצוויג, מי כלי התקשורת הכי שמאלני בישראל?, באתר וואלה, 4 בדצמבר 2011
- ^ מורן זליקוביץ', סקר: רוב הציבור חושב שלא היה צריך להתנחל בעזה, באתר ynet, 20 ביולי 2005 על כך כתב עורך הסקר כי "העמדות השליליות כלפי סיקור התקשורת הפתיעו אותנו ... תומכי התוכנית נוטים לחשוב שהתקשורת מסקרת בצורה חיובית את מתנגדי התוכנית, והמתנגדים חושבים שהתקשורת מסקרת בצורה חיובית את התומכים בתוכנית. יש לא מעט אנשים שנוטים להתלבט בקשר לתוכנית ומערבבים בין הסיקור התקשורתי לבין המציאות שמסוקרת. שביעות הרצון מהסיקור התקשורתי עולה ככל שעולה התמיכה בהתנתקות"
- ^ דן מרגלית (טור דעה), להשליך את האתרוג, באתר nrg, 25 באוגוסט 2005
- ^ "התקשורת נכשלה במילוי תפקידה", באתר nrg, 29 בספטמבר 2006.
- ^ יפתח אלעזר, זה הכל כסף, באתר העין השביעית, 1 במרץ 2005
- ^ קטעים מהתצהיר, בבלוג של רביב דרוקר
- ^ עקיבא אלדר - עיתונאי קטן, מניפולטור גדול, באתר Nrg, 16 בנובמבר 2009
- ^ קלמן ליבסקינד, קלמן ליבסקינד, באתר ערוץ 7, 9 בנובמבר 2011.
- ^ קלמן ליבסקינד, ימים של שקר וכזב: סותמי הפיות הכי גדולים ממשיכים להיחשב "המחנה הדמוקרטי", באתר מעריב אונליין, 6 בפברואר 2016.
- ^ בן דרור ימיני, תקשורת עוינת?, באתר nrg, 24 בפברואר 2006
- ^ בן-דרור ימיני, חרפת התקשורת, באתר nrg, 5 ביולי 2007
- ^ שוקי בלס, שופטים את צה"ל מראש, לאטמה, 26 ביולי 2012
- ^ אביב הורביץ, אפס מאופס, באתר מאקו, 17 בינואר 2013
- ^ קלמן ליבסקינד, "מעריב סופהשבוע", 9 במאי 2014.
יועז הנדל, "ידיעות אחרונות", 13 במאי 2014. - ^ אראל סג"ל, תג מחיר נשך כלב, באתר מידה, 10 במאי 2014
- ^ ליברמן: "תופעת 'תג מחיר' קיימת רק בגלל העיתונות", באתר ערוץ 7, 25 במאי 2014
- ^ קלמן ליבסקינד, תקשורת שלא מוכנה לוותר על ההגמוניה, אפילו לא על שעת שידור אחת, באתר מעריב אונליין, 20 בפברואר 2016
- ^ תגובה לא רצונית, באתר ישראל היום, 8 באוקטובר 2014
- ^ עמית סגל, תודה שהיית שם, אורי. כולנו בניך, באתר מאקו, 16 בפברואר 2015
- ^ 1 2 נדב תמיר, התקשורת שמאלנית? ממש לא, באתר הארץ, 11 ביולי 2020
- ^ 1 2 אמיתי זיו, התקשורת לא שמאלנית, באתר הארץ, 3 בפברואר 2016
- ^ אביב לביא, תפסיקו לדבר על תקשורת שמאלנית, באתר מאקו, 15 באוקטובר 2015
- ^ דרור בורשטיין, בתוך כך, בבלוג "מתחת לשולחן"
- ^ זאב שיף, אהוד יערי, מלחמת שולל, הוצאת שוקן, 1984 עמוד 162
- ^ עמית סלונים, ערוץ 14 המציא שקרים על רביב דרוקר, שנקם בלי רחמים. ספק אם זה יעזור לו ברייטינג, באתר וואלה, 8 בנובמבר 2023
- ^ עמית סלונים, רק שקרים יכולים להוציא טוב את נתניהו, ובערוץ 14 יודעים את זה, באתר וואלה, 11 בפברואר 2024
- ^ רביב דרוקר חושף הכל: הקשר בין נתניהו לערוץ 14, באתר אייס, 21 באוקטובר 2022
- ^ לדוגמה: רועי קייס, הערבים שתקו כשישראל צעדה: "לא מגיע להם", באתר ynet, 29 ביולי 2012
- ^ The Photo that Started it All, באתר HonestReporting
- ^ Yaakov Lappin, Reuters admits altering Beirut photo, ynetnews, 6 באוגוסט 2006
- ^ ערן סויסה, רויטרס עיוותה תמונות מהמשט לעזה, באתר nrg, 7 ביוני 2010
- ^ MSNBC Accused of Anti-Israel Bias After Knife Report, באתר HollywoodReporter, 16 באוקטובר 2015,
Reporting from Jerusalem: The astonishing bias of NBC's Ayman Mohyeldin באתר Fox News, 16 באוקטובר 2015. - ^ אלון בן דוד, הכותרת של ה-BBC: "פלסטיני נורה למוות לאחר מתקפה שהרגה שניים", באתר nana10, 3 באוקטובר 2015,
האינדפנדנט מתאר הריגת מחבל כ"A-16 years old Palestinian boy was killed by Israeli police this morning" מבלי להזכיר שהוא היה מחבל שנהרג בעת ביצוע פיגוע דקירה, הפייסבוק של עיתון האינדפנדנט, 10 באוקטובר 2015.