הסכם קנאגאווה

חוזה קנאגאווה

קומודור פרי, הנציג האמריקאי והאיש העיקרי מאחורי ההסכם

הסכם קנאגאווה או חוזה קנאגאווה נחתם ב-31 במרץ 1854 בין יפן לארצות הברית, והיה להסכם המדיני הראשון בין ארצות הברית לבין יפן, שנשלטה על ידי שוגונות טוקוגאווה. ההסכם נחתם תחת איום צבאי מרומז מצד האמריקאים, והוא סיים למעשה את תקופת הסאקוקו ביפן, שנמשכה כ-220 שנים והתאפיינה בבדלנות יפנית מהעולם שסביב. ההסכם העניק לארצות הברית את הזכות לעגון בנמלים שימודה והקודאטה, קבע לוח זמנים להמשך פיתוח הקשרים בין שתי המדינות וייסד את מושבו של קונסול אמריקאי ביפן. ההסכם נחתם בין נציגי ממשלת השוגון היפנית לבין נציג ארצות הברית, קצין הצי הקומודור מת'יו פרי. ההסכם הוא הראשון מסוגו בין מדינה מערבית ליפן, ובעקבותיו פתחו מדינות נוספות ביחסים מסחריים עם יפן.

רקע

ההסתגרות היפנית

ערך מורחב – סאקוקו

כבר במאה ה-17 סגרה יפן את שעריה לחלוטין בפני מדינות המערב, הסתגרות זו התבטאה בהקטנה עד הפסקה לחלוטין של הסחר עם המערב והמגעים הדיפלומטיים עמו. יחסים חוץ מסחריים התקיימו רק עם סין והולנד והתנהלו אך ורק בנגסאקי, תחת שליטה ממשלתית הדוקה. מדיניות זו כונתה "סאקוקו" ("ארץ נעולה") והיא נבעה משני חששות עיקריים. החשש הראשון היה שמסחר עם המערב עלול להוביל להתפשטות של הנצרות ביפן, מה שעלול לתת תרוץ לאימפריאליזם מערבי ביפן, כמו שקרה במדינות שונות באסיה. החשש השני היה, שסחר חוץ ורווחה כלכלית עלולים לחזק גורמים אנטי ממסדיים שיהוו איום על השלטון הקיים.

ההסתגרות היפנית לא הייתה יחידה במינה - מדינות רבות במזרח אסיה, ביניהן סין וקוריאה, ניתקו באותה העת את קשריהן עם המערב. הסיבה למדיניות בדלנית וסגורה זו של מדינות מזרח אסיה הייתה בחששן של מדינות אלו מפני האימפריאליזם האירופאי באסיה.

ההסתגרות הבדלנית של מדינות מזרח אסיה ויפן בתוכן, נמשכה לאורך המאה ה-18 ועד לאמצע המאה ה-19. ייתכן כי הסיבה לכך היא שעד המאה ה-19 לא היו למעצמות המערב את היכולת ואת הרצון לנסות ולפתוח את שערי מדינות מזרח אסיה. תחת זאת הן העדיפו להתמקד בהשתלטות על אזורים פחות מאוכלסים או על אזורים המיושבים בעמים חלשים.

ניסיונות אירופאיים לפתיחת שערי יפן

הניסיון הראשון לפתיחת שערי יפן היה מצד האימפריה הרוסית. ב-1792 שלחו הרוסים ליפן שייטת שעגנה ביפן, הרוסים ידעו כי אם יצהירו על מטרת בואה של השייטת, יאסר עליה לעגון בחופי יפן ולכן טענה השייטת כי עליה להחזיר שלושה מלחים יפנים שנאספו לאחר שספינתם טבעה. בהגיעם לחוף ביקש מפקד השייטת, להידבר עם היפנים אודות פיתוח קשרי מסחר בין רוסיה ליפן ואולם היפנים סירבו להיפגש עמו.

12 שנה מאוחר יותר שלחו הרוסים את ניקולאי רזאנוב לנגסאקי ליפן עם הדרישה כי יפן תאשר לספינות החברה הרוסית-אמריקאית העוברות בשטחה בדרכן לאמריקה, לעגון בשטחה על מנת להצטייד. משסרבה יפן לבקשתו, הורה על הפגזת כפרים יפנים לידם עבר בחזרתו לאמריקה. בשל התגרות זו החלה יפן להתכונן למלחמה מול הרוסים, אך המלחמה נמנעה בסופו של דבר בשל העובדה שרוסיה שהייתה באותו הזמן במלחמה עם נפוליאון, לא רצתה לפתוח חזית שנייה במזרח.

מעצמה אירופאית נוספת שניסתה לפתוח את שערי יפן הייתה בריטניה. ב-1808 במסגרת מלחמתה של אנגליה בנפוליאון נכנסה ספינה אנגלית לנמל נגסאקי בתואנה כי היא מחפשת ספינות הולנדיות העשויות להימצא באזור (הולנד הייתה בת בריתו של נפוליאון במלחמה), הבריטים הורשו להיכנס אך משלא מצאו את מבוקשם דרשו מהיפנים לספק להם מזון ומים ואיימו בהפגזה על חופי נגסאקי אם לא תענה דרישתם. מושל נגסאקי העניק לבריטים את מה שרצו בניגוד לאיסור היפני על מתן אספקה לכוחות זרים, ולאחר מכן הוא התאבד.

ב-1844 שלח מלך הולנד וילם השני, מכתב לשליט יפן, בו הוא מבקש מהיפנים לקיים יחסי חוץ עם הולנד, תוך איום מרומז כי אם לא יעתרו היפנים לבקשה יכפו זאת ההולנדים עליהם. השליט היפני התעלם מן המכתב.

הדבר שהמריץ את המערב במאה ה-19 ביתר שאת לפתיחת שערי יפן, היה המהפכה התעשייתית והצורך שנוצר במדינות המערביות לחומרי גלם, כמו גם שיפור כח האש של מדינות המערב לעומת מדינות מזרח אסיה שפיגרו מאחור. כעת יכולות היו מעצמות המערב להתמודד עם הצבאות החלשים יחסית של מדינות מזרח אסיה.

ניסיונותיה של ארצות הברית לפתיחת שערי יפן

גם ארצות הברית הייתה מעוניינת מאוד בקידום יחסיה עם יפן. ארצות הברית, ראתה פוטנציאל רב בפיתוח המסחר עם היפנים. כמו כן רצו האמריקאים ליצור תחנה ידידותית באזור אסיה, על מנת לעגון שם את ספינותיהם ללא חשש, על מנת להצטייד במקרה הצורך.

בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-19 הגיעו ליפן מספר אוניות אמריקניות אך הללו גורשו על ידי היפנים. העניין האמריקני ביפן גבר לאחר מלחמת ארצות הברית–מקסיקו ב-1846, בעקבותיה השתלטה ארצות הברית על קליפורניה והאוקיינוס השקט היה לגבולה המערבי.

ב-1846 הגיעה ליפן משלחת אמריקאית רשמית, בפיקודו של קומודור ג'יימס בידל, בבקשה לפתוח נמלים יפנים למסחר עם ארצות הברית. המשלחת סורבה ונשלחה כלעומת שבאה.

ההסכם

פסלו של מת'יו פרי בשימודה

הקומודור פרי נשלח ליפן

בשנת 1852, על סף סיום תפקידו של נשיא ארצות הברית מילרד פילמור, החליט פילמור, לשלוח שייטת בפיקודו של קומודור מת'יו פרי ליפן, בדרישה שיפן תפסיק את התבדלותה לפחות כלפי ארצות הברית. פרי (1794 – 1858) היה קצין ותיק בצי האמריקאי שחקר ביסודיות את המעט שהיה ידוע במערב על יפן.

פרי הגיע ליפן ביולי 1853, עם שתי פריגטות קיטור ושני סלופים מלחמתיים, כשעל סיפונן 750 חיילים. הנמל היחיד בו הותרה באותה העת עגינת ספינות זרות היה נמל נגסאקי, אף על פי כן, בצעד מתריס, לא פנתה השייטת לכיוון נגסאקי, אלא לכיוון הבירה אדו (טוקיו היום) . פרי עגן ליד החוף ודרש להיפגש עם קיסר יפן או עם שליח מטעמו שימסור לו מכתב מנשיא ארצות הברית. היפנים התנגדו ליצירת קשר עם פרי, אך הם הבינו כי לאור הכוח הרב שאיתו, הם אינם יכולים לסרב. לבסוף הועבר המכתב לשליח יפני ב-14 ביולי.

ההתלבטות היפנית

חיתוך עץ יפני של אנשי הצי האמריקאיים ופרי במרכז

מכתבו של נשיא ארצות הברית הביך את ממשלת השוגון. המכתב נשלח ממדינה חזקה מבחינה צבאית, כך שהייתה סיבה טובה לחשוש מהידרדרות היחסים לכדי מלחמה. מצד שני חשש השלטון היפני כי אם יענה לדרישות האמריקאים ויפתח את שעריו, ייראה הדבר בעיני הציבור היפני ובעיני מתנגדי המשטר כחולשה.

על מנת ליצור תדמית של החלטה משותפת, ראש מועצת השרים, אבה מסאהירו רצה לקבל את הסכמת נציגי העם למהלך. הוא ביקש מראשי האצולה והפקידים הבכירים בממשל, להביע דעתם ביחס לבקשת האמריקאים. הייתה זו הפעם הראשונה שבה הממשל היפני שיתף ציבור כה גדול בתהליך של קבלת החלטה מדינית. אבה ציפה כי הנשאלים יסכימו שאין ברירה אלא לפתוח את שערי יפן למערב - אולם להפתעתו המליצו רוב הנשאלים לדחות את הדרישה האמריקאית. למרות התנגדות הנשאלים לבקשה האמריקאית, החליט מסאירו להיענות לבקשה תוך שהוא מתעלם מדעת הרוב.

חתימת החוזה

ב-31 במרץ 1854 נחתם ההסכם בעיירה קנאגאווה שבסמוך לבירה אדו, ולא בעיר הבירה עצמה על מנת להימנע מחיכוכים עם מתנגדי המשטר. ההסכם קובע כי ארצות הברית תורשה להיכנס לנמלים שימודה (ליד אדו) והקודאטה (באי הצפוני הוקאידו), יפן תדאג למלחים אמריקאים שיקלעו לשטחה, ואם ייחתמו הסכמים בין יפן לבין מדינות אחרות, תקבל ארצות הברית לפחות את אותן זכויות שתקבלנה מדינות אחרות.

השלכות

השלכות הסכם קנאגאווה היו מרחיקות לכת מבחינת יפן. על אף שהזכויות שהוענקו לארצות הברית לא היו משמעותיות, היה זה הסכם ראשון בין יפן למדינה מערבית. הוא שם קץ להסתגרות היפנית וסימן את פתיחתם של שערי יפן בפני מדינות מערביות נוספות. בעקבות הסכם זה, חתמו גם בריטניה, צרפת, הולנד ורוסיה על הסכמים שהיוו למעשה את הסדק בין יפן לעולם החיצון. כמו כן פתח ההסכם פתח בפני הסכמים נוספים בין יפן לארצות הברית. כך חתמה יפן ביולי 1858, על חוזה סחר, עם הנציג האמריקאי שהגיע ליפן טאונסנד הריס.

לטווח הרחוק סימן הסכם קנאגאווה את סיום המדיניות הבדלנית של יפן שנמשכה 220 שנה, ותחילת עידן של פיתוח קשרים מסחריים ודיפלומטיים עם המערב. ב-1860 אפילו ביקרה משלחת יפנית בארצות הברית.

ראו גם

• תקופת מייג'י
• תקופת אדו

לקריאה נוספת

• יפן המודרנית - בן-עמי שילוני, הוצאת שוקן.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הסכם קנאגאווה בוויקישיתוף

• הסכם קנאגאווה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)