חואקין סורויה

חואקין סורויה
Joaquín Sorolla
	סורויה, 1908 בערך. הדפס פלטינום מאת גרטרוד קסביר (אנ')
לידה	27 בפברואר 1863; ולנסיה, ספרד
פטירה	10 באוגוסט 1923 (בגיל 60); מדריד, ספרד
שם לידה	Joaquín Sorolla y Bastida
מקום קבורה	Cementeri General de València
מקום לימודים	Reial Acadèmia de Belles Arts de Sant Carles de València
תחום יצירה	ציור
זרם באמנות	פוסט-אימפרסיוניזם, נטורליזם, ריאליזם חברתי, אימפרסיוניזם
הושפע על ידי	Gonzalo Salvá Simbor, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה
יצירות ידועות	Sad Inheritance, White slave trade, Chapel on the Láchar estate
פרסים והוקרה	הצלב הגדול של המסדר האזרחי של אלפונסו XII (1902); אביר בלגיון הכבוד ;
בן או בת זוג	Clotilde García del Castillo
צאצאים	Joaquín Sorolla García, Elena Sorolla i García, María Sorolla García

חואקין סורויה (בספרדית: Joaquín Sorolla, נהגה: [xoaˈkin soˈɾoʎa];‏ 27 בפברואר 1863 – 10 באוגוסט 1923) היה צייר ספרדי מוערך מאוד בארצו.

ביוגרפיה

חואקין סורויה נולד בוולנסיה שבספרד, כבן ראשון במשפחתו של סוחר. בהיותו בן שנתיים, שני הוריו נפטרו, במגפת הכולרה. הוא ואחותו הצעירה ממנו אומצו על ידי אחות אמו ובעלה.

הדוד המנעולן העסיק את חואקין המתבגר בסדנתו, אך הצעיר נמשך לציור. בגיל 14, בבית הספר התיכון, כישרונו התבלט מאוד ובעידוד מנהל בית הספר, חואקין התחיל ללמוד ציור, בהדרכתם של מורים מקומיים. בגיל 18 עבר למדריד, למד בסדנאות של מוזיאון הפראדו והושפע רבות מעבודותיהם של ולאסקז וגויה.

אחרי השלמת שרותו הצבאי, סורויה זכה במלגה, אשר איפשרה לו להמשיך את לימודי הציור ברומא ובפריס.

בשנת 1888 הוא חזר לולנסיה ונשא לאשה את קלוטילד גרסיה דה קסטיליו, אותה הכיר שם, בנעוריו המוקדמים.

בשנת 1890, בחיפושיו אחר הזדמנות להתפתח, סורויה ומשפחתו עברו למדריד. ב-1910 הוא בנה שם בית ובו היה ממוקם גם הסטודיו שלו. סביב הבית עיצב גן אשר היווה רקע לחלק מציוריו, משום שהשתלב היטב בסגנון הציור שלו, שהתרכז במופעים של אור וצל.

התפתחות אומנותית והכרה נרחבת

סגנונו היה פירוש אישי של אימפרסיוניזם. כמיטב הציירים האימפרסיוניסטים, הוא צייר בשטח, מול הנוף,^[1] תוך ניסיון ללכוד את האור, הצללים והתנועה. הוא שאב את השראתו מריצודי השמש על המים. ציוריו מצטיינים בניגודיות חריפה בין אור לצל, צבעים זוהרים ומשיכות מכחול נמרצות. אולם, הוא השתמש גם בצבעים שאינם קיימים אצל האימפרסיוניסטים. גם משיכות המכחול שלו ארוכות, כמיטב המסורת האיטלקית. הנושאים נלקחו מחיי היום יום, רובם על החוף הולנסי של נעוריו. בשלב מאוחר יותר, סורויה צייר גם פורטרטים של דמויות מפורסמות וגם של פשוטי העם. בציורים אלה מבחינים היטב בהשפעת יצירותיו של ולאסקז.

החל משנת 1890, הקריירה של סורויה נסקה, וב-1900 הוא נחשב לצייר הספרדי החי המפורסם ביותר.

בשנת 1899 הוא סיים את יצירתו "מורשת עצובה". הציור הביא לידי ביטוי גישה של ריאליזם חברתי, תוך תיאור ילדים נכים הרוחצים בים, תחת השגחתו של נזיר.

בשנת 1900 הציור הוצג בפריז, בתערוכה העולמית, שם זכה להצלחה אדירה. לסורויה הוענק הפרס הראשון ומדליה של כבוד. אותה רמה של הערכה קיבל הציור גם בתערוכה הלאומית במדריד, שנה לאחר מכן. תערוכה מיוחדת בפריז, מיצירותיו של סורויה, בשנת 1906, זיכתה אותו במינוי בלגיון הכבוד הצרפתי.

בשנת 1907 סורויה הוזמן לצייר פורטרט של המלך הספרדי אלפונסו השלושה עשר.

ב-1909 סורויה נחל הצלחה גדולה בניו יורק, עם ציוריו עבור החברה ההיספנית. בעקבות הצלחה זו, הוא הוזמן לבית הלבן, לצייר פורטרט של הנשיא המכהן, וויליאם הווארד טאפט.

הצלחותיו נמשכו ועבודותיו הוצגו במינכן, בפריז, בשיקגו, בווינה, בוונציה ובבואנוס איירס.

מורשת

סורויה חי חיים אישיים וחברתיים מאוד מסודרים, בניגוד לדימוי הבוהמי של הצייר ה"קלאסי". הוא הקדיש שעות רבות בכל יום לעיסוק בציור. סורויה הספיק לצייר 3000 ציורי שמן ו-20,000 רישומים. ניתן לשייך אותם למספר סגנונות - אימפרסיוניזם, פוסט אימפרסיוניזם ריאליזם ונטוראליזם.

תרומתו לאומנות הספרדית הוכרה כבר בחייו וכאשר נפטר, ב-1923, הוא נקבר בטקס ממלכתי .

לאחר מותו, אלמנתו הורישה את הבית, הרהיטים וחלק מיצירותיו, לעם הספרדי. הבית והגן הפכו למשכנו של מוזיאון סורויה במדריד.