טוקטה

טוקטה (באיטלקית: toccata – "מנוגנת") היא יצירה קלאסית, בדרך כלל לכלי מקלדת, המדגישה את יכולותיו של הנגן. לעיתים השם ניתן ליצירות למספר כלים (למשל הפתיחה של האופרה 'אורפיאו' של קלאודיו מונטוורדי).

הטוקטה המפורסמת ביותר מופיעה בטוקטה ופוגה ברה מינור לעוגב, BWV 565, של יוהאן סבסטיאן באך.

תקופת הרנסאנס – איטליה

טוקטות הופיעו לראשונה בסוף תקופת הרנסאנס. לעיתים נקראו היצירות בשם Tastar de corde (לנסות את המיתרים), פרלוד, אינטונציה, ריצ'רקר, טיינטו (בספרד) וכן בשמות אחרים. המשותף ליצירות תחת שמות שונים אלה הוא האופי האלתורי, שהושתת על פסג'ים וירטואוזיים מול אקורדים בחילופין בין הידיים. יצירות כאלה נכתבו לעוגב, או כלי מקלדת אחרים וכן גם ללאוטה או לנבל. מקור הסגנון היה בעיקר בצפון איטליה ומספר פרסומים משנות ה-90' של המאה ה-16 כוללים טוקטות שכבר נקראו כך. טוקטות הולחנו, בין היתר, על ידי ג'ובאני דירוטה, אדריאנו בנקיירי (שכתבו ספרי לימוד חשובים על נגינה בכלי מקלדת), קלאודיו מרולו (שכלל בטוקטות שלו קטעים פוגליים), אנדריאה וג'ובאני גבריאלי ואחרים. מלחין חשוב אחר של טוקטות היה ג'ירולאמו פרסקובלדי, שהעשיר את סגנון הטוקטה בשינויי מפעם ומרקם פתאומיים, דיסוננטים נועזים וכרומטיקה. את אלה למד מקודמיו הנפוליטניים: ז'אן דה מק, ג'ובני מריה טרבצ'י, אסקניו מיונה ואחרים וכן ממלחיני המדריגל החדשניים לתקופתם כמו הנסיך קרלו ג'זואלדו דה ונוזה. בתקופת הברוק המשיכו באיטליה לכתוב טוקטות כמו אלה של ברנרדו פאסקוויני או אלסנדרו סקרלטי, שכמעט אינן מבוצעות כיום. בתקופת הבארוק המאוחר נזנחה מעט הכתיבה לכלי מקלדת באיטליה ובכלל זה הטוקטה (פרט לדומניקו סקרלטי) לטובת מוזיקה לתזמורת, הרכבים קאמריים ומוזיקה ווקאלית.

תקופת הבארוק – גרמניה

בין המלחינים אשר שהו בוונציה בסוף תקופת הרנסאנס היה הנס ליאו האסלר, אשר בצעירותו למד אצל אנדראה וג'ובני גבריאלי וייבא את הסגנון לגרמניה. מלחין שהביא את סגנון הטוקטה להולנד היה יאן פיטרסזון סוולינק, שבטוקטות שלו בולטת הווירטואוזיות וכן קטעים בהם חוזרים מוטיבים כמו הד ואמורים להיות מבוצעים בשינוי דינמי מחזק לחלש כמו חיקוי להד. דבר זה למד סוולינק מג'ובני גבריאלי ודרך תלמידיו הגרמניים כמו סמואל שיידט, היינריך שיידמן, מלכיור שילדט ואחרים הגיע סגנון הטוקטה לגרמניה.

לפני באך התפתחה הטוקטה בגרמניה, למשל ביצירות יוהאן פכלבל (אצלו הטוקטות היו בנויות בעיקר על ריצות וירטואוזיות מעל נקודות עוגב ארוכות), ביצירות דיטריך בוקסטהודה (שקרא ליצירות "טוקטה" אך לעיתים היו אלה יצירות המורכבות מקטעים בסגנון אלתורי, כולל קטעי סולו מרשימים לפדלים אשר התחלפו בפוגות). הטוקטות הגיעו לשיא התפתחותן בבארוק בגרמניה, ביצירותיו של יוהאן סבסטיאן באך. בטוקטות שלו לעוגב הבאות בצמד עם פוגה גוברת הווירטואוזיות בכתיבה לעוגב, כולל קטעי סולו קשים ומרשימים לפדל, וכתיבה עשירה ומרשימה לידיים, כולל שינויי רגיסטרציה וניגודים.

המאה העשרים

במאה העשרים קיבלה המילה טוקטה משמעות ספציפית יותר, של יצירה לפסנתר הכתובה כולה בצלילים מהירים בעלי ערך ריתמי יחיד ("פרפטואום מובילה"). טוקטות מוכרות יותר בסגנון זה כתבו סרגיי פרוקופייב, קלוד דביסי, אראם חאצ'טוריאן ואף מלחינים ישראלים, כמו פאול בן-חיים.

קישורים חיצוניים

• טוקטה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• טוקטות, דף שער בספרייה הלאומית