יקטרינה פשקובה
 | |
| לידה |
26 ביולי 1876 סומי, אוקראינה  |
|---|---|
| פטירה |
26 במרץ 1965 (בגיל 88) מוסקבה, ברה"מ |
| מדינה |
האימפריה הרוסית, ברית המועצות |
| מקום קבורה |
בית הקברות נובודוויצ'יה |
| מפלגה |
המפלגה הסוציאל-רבולוציונרית |
| בן או בת זוג |
מקסים גורקי |
| פרסים והוקרה |
עיטור הדגל האדום של העמל (1958) |
  | |
יקטרינה פבלובנה פשקובה (ברוסית: Екатерина Павловна Пешкова, née Волжина; 26 ביולי 1876 - 26 במרץ 1965) הייתה פעילת זכויות האדם והומניטרית (אנ') סובייטית, אשתו הראשונה של הסופר מקסים גורקי.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]יקטרינה וולז'ינה נולדה בשנת 1887 בסוּמי שבאוקראינה למשפחה אצילים שירדה מנכסיה. ב-1895 סיימה את הגימנסיה בעיר סמרה בהצטיינות (מדליית זהב) והחלה לעבוד כמגיהה בעיתון העיר. שם פגשה את מקסים גורקי, ונישאה לו ב-1896. הם עברו לחצי האי קרים, שם נולד ב-1897 בנם מקסים, שנפטר ב-1934. בשנת 1898 נולדה בתם קטיה, שמתה מדלקת קרום המוח בגיל 5. ב-1903 נפרדו, אך הוסיפו לשמור על יחסי ידידות ואמון קרובים מאוד. כך, למשל, המשיכה פשקובה לנהל את ענייניו הפיננסיים של גורקי.
מ-1908 עד 1912 הועסקה בקרן ההגירה בפריז שעסקה בגיוס כספים לפליטים הפוליטיים הרוסיים. שם הצטרפה למפלגה הסוציאל-רבולוציונית ונעשתה עורכת בעיתון המפלגה "זנאמיה טרודה". ב-1914 חזרה לרוסיה ובמשך המלחמה עבדה בכמה ארגונים פילנתרופיים. היא יסדה ב-1915 את הוועדה לעזרה לילדים, שדאגה לילדים ויתומים שננטשו בחזית, ועמדה בראשה. באתו זמן לקחה חלק פעיל בעבודתו של החוג המחתרתי הוועדה לסיוע לאסירים פוליטיים רוסיים שנודע בכינוי הקיצור 'פומפוליט' (Комитет помощи русским политкатораманам). בהנהגתה של ורה פיגנר. חוג זה התקיים עד מרץ 1917, כאשר השתחררו האסירים הפוליטיים של משטר הצאר. אבל הוא הוקם מחדש במהרה כאגודה לעזרת אסירים ופליטים, והיא המשיכה למלא בה תפקיד מרכזי.
לאחר מהפכת אוקטובר מלאו שוב בתי הסוהר ב"אויבי המהפכה", ופשקובה התגייסה למען אסירים אלה, שבהם היו גם רבים מידידיה וחבריה למאבק בעבר. כשהמאסרים הפוליטיים פשטו והלכו, היא החלה להשתמש בהשפעתה האישית כדי להתערב לטובת רבים מהם. מעמדו המיוחד של גורקי בשנות המהפכה הראשונות הקרין גם עליה וסייע לה במאמציה. עזרו לה גם מערכת היחסים המיוחדת, ובמידת מה מוזרה, שקשרה עם פליקס דזרז'ינסקי - "איש הברזל" שייסד את ה"צֶ'קָה" (קודמתם של הג.פ.או., הנ.ק.ו.ד. והק.ג.ב.) ועמד בראשה. הוא היה דמות מלאת סתירות - אדם שהוציא להורג אנשים על סמך חשד בלבד או למען יראו וייראו מחד, ומאידך אדם שלעיתים הפגין לב רגיש, פעל למען יתומי המלחמה וקרא לביטול עונש המוות. צד זה שלו היה זה שהופנה לעיתים כלפי גורקי ופשקובה שפנו אל "חוש הצדק" שלו.
ב-1918 הוקם ארגון בשם “הצלב האדום המדיני של מוסקבה” (אנ'), בו הייתה פעילה מובילה. ב-1919 הורשתה על ידי דזרז'ינסקי לבקר בכל בתי הסוהר ואתרי המעצר ברוסיה ולראיין את העצירים. בסתיו 1920, בזמן המלחמה הפולנית-סובייטית, ייצגה פשקובה את הצלב האדום הפולני ועזרה לו במאמציו לעזור לפליטים ואסירים פולנים בשטח הסובייטי. לאחר הסכם השלום ב-1921 הייתה מעורבת בהליך החזרתם לפולין. וזכתה על כך להערכה מטעם הצלב האדום הפולני. היא המשיכה בייצוג הצלב האדום הפולני עד 1932, אך עיקר מאמציה הופנו, יותר ויותר, לעזרה לאסירים ופליטים פוליטיים רוסיים. בנובמבר 1922 הוקמה, בראשותה, ממשיכתה של אגודה לעזרה לאסירים פוליטיים ("Помощь политическим заключенным, Помполит", עם אותו כינוי קיצור – 'פּומפּוליט'). פעילותה נעשתה באישור הג.פ.או והמשרד שהועמד לרשותה היה סמוך למטה הג.פ.או.
במהלך שנות הדיכוי הפוליטי של סטלין הייתה פשקובה לעיתים קרובות האדם היחיד שהעניק סיוע מעשי לאסירים פוליטיים: העבירה להם מכתבים וחבילות מזון, וטיפלה בקיצור תקופות המאסר ובהטבת תנאי הכליאה. אלפי אינטלקטואלים סובייטים חייבים לה את חייהם. בין השאר, הביאו מאמציה גם להמרת עונשי מאסר שהוטלו על ציונים ופעילים יהודים אחרים בהגירה אל מחוץ למדינה, כולל לפלשתינה.[1] עם הרבים שעזרה להם לצאת מרוסיה נמנים העסקנית הציונית-סוציאליסטית בבה אידלסון, ובעלה, (לימים השר) ישראל בר יהודה, שהורשו לצאת לגרמניה ב-1924, הרופא ד"ר אריה אלוטין, רפאל מרינוב, (לימים מייסד המשביר לצרכן) (לפלשתינה ב-1926),[2] המשורר אלכסנדר פן, אבי הדוידקה דוד ליבוביץ (לפלשתינה ב-1927), העיתונאי דן פינס ואיש ההגנה יהושע גלוברמן שהורשו להגר לפלשתינה ב-1929, השופטת מרים שטרקמן ורלינסקי,[3] והרבי מלובביץ', יוסף יצחק שניאורסון - האדמו"ר השישי של חסידות חב"ד, אשר נעצר ונכלא בכלא Shpalernaya בלנינגרד, ולאחר שעונש המוות שלו הוחלף ושונה פעמיים שוחרר ועזב את ברית המועצות ב-1928.[4] בשנת 1932 סייעה למשורר ולסופר בן ציון גרשוני לעלות ארצה.
בשנת 1941, במהלך מלחמת העולם השנייה, פונתה לטשקנט. בשנותיה האחרונות הייתה יועצת של הארכיון של גורקי במוסקבה.
פשקובה נפטרה בבית החולים בקרמלין בשנת 1965 ונקברה בבית העלמין נובודוויצ'יה.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ארקדי ווקסברג, רצח מקסים גורקי - הוצאה להורג סודית. (ספרי אניגמה: ניו יורק, 2007. ISBN 978-1-929631-62-9)
- יעל ונסים לוי, רופאיה של ארץ ישראל "1948-1799, הפרק 'אקטרינה פשקובה (גורקי) (1887-1965) ועליית הרופאים הציונים מברית המועצות', הוצאת איתי בחור 2012.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- בנימין ווסט, אם הנרדפים, דבר, 9 באוקטובר 1958
- (ברוסית) ירוסלב לאונטייב יקטרינה פבלובנה היקרה
- (ברוסית) תולדות הצלב האדום הפוליטי
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ב. בר-תקווה, "אם" אסירי ציון ברוסיה, הצופה, 13 באפריל 1965
- ^ מת ד"ר אריה אלוטין מוותיקי הרופאים בת"א, מעריב, 12 בנובמבר 1979
- ^ ישראל קרגמן, מניה שטרקמן ורלינסקי, דבר, 19 באוקטובר 1980
- ^ נפתלי קראוס, הרבי נדון למוות, מעריב, 21 ביולי 1967