ממשלת גרמניה הנאצית
.svg) נשר עיט הרייך | |
 | |
| משמאל לימין: אדולף היטלר, הרמן גרינג, יוזף גבלס, רודולף הס, 1934 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מדינה |
 גרמניה הנאצית |
| תחום שיפוט |
גרמניה הנאצית |
| תאריך הקמה | 30 בינואר 1933 |
| תאריך פירוק | 30 באפריל 1945 |
| ראש | פיהרר, אדולף היטלר |
ממשלת גרמניה הנאצית הייתה דיקטטורה שנוהלה על פי עקרון הפיהרר. כיורשת ממשלת רפובליקת ויימאר, היא ירשה את מבנה הממשל והמוסדות של המדינה הקודמת. אף על פי שטכנית חוקת ויימאר נשארה בתוקף עד כניעת גרמניה הנאצית ב-1945, לא היו מגבלות ממשיות על הפעלת כוח המדינה. בנוסף לממשלה שכבר קיימת מטעם רפובליקת ויימאר, ההנהגה הנאצית יצרה מספר רב של ארגונים שונים במטרה לסייע להם למשול ולהישאר בשלטון. הם חימושו וחיזקו את הצבא, ויצרו צבא מפלגתי אישי משלהם, שבשנת 1940 נודע בשם ואפן אס אס.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-30 בינואר 1933, הנשיא פאול פון הינדנבורג מינה את אדולף היטלר לקנצלר גרמניה. בחודשים הבאים, המפלגה הנאצית השתמשה בתהליך שנקרא האחדה כדי להביא במהירות את כל היבטי החיים תחת שליטה של המפלגה. כל הארגונים האזרחיים, לרבות קבוצות חקלאיות, ארגוני מתנדבים ומועדוני ספורט, הוחלפה בהנהגתם של אוהדים או חברי מפלגה נאצים. עד יוני 1933, כמעט הארגונים היחידים שלא נשלטו על ידי הנאצים היו הצבא והכנסיות. עד 1939, חברות במפלגה הייתה חובה עבור כל פקידי שירות המדינה. היטלר שלט בגרמניה באופן אוטוקרטי על ידי עמידה על עקרון הפיהרר, שקרא לצייתנות מוחלטת של כל הכפופים. הוא ראה במבנה הממשלתי פירמידה, כאשר הוא עצמו - המנהיג הבלתי ניתן לטעות - בפסגה. תפקידים במפלגה לא נקבעו בבחירות. תפקידים אוישו באמצעות מינוי על ידי בעלי דרג גבוה יותר. המפלגה הנאצית השתמשה בתעמולה כדי לפתח פולחן אישיות סביב היטלר.
בכירים דיווחו להיטלר ופעלו לפי מדיניותו, אך הייתה להם אוטונומיה ניכרת. גורמים רשמיים היו צפויים "לפעול למען הפיהרר" - לקחת יוזמה בקידום מדיניות ופעולות בהתאם לרצונותיו ולמטרות המפלגה הנאצית, מבלי שהיטלר יצטרך להיות מעורב בניהולה השוטף של המדינה. לעיתים קרובות הוא דחה את קבלת ההחלטות, נמנע מהאצלה ברורה ואיפשר לכפופים להתחרות זה בזה, במיוחד בשנים שלפני המלחמה. הממשלה לא הייתה גוף מתואם ומשתף פעולה, אלא אוסף לא מאורגן של סיעות בראשות חברי האליטה המפלגתית שנאבקו לצבור כוח ולזכות בחסדו של הפיהרר.
נוצרה שיטת הממשל לפיה גורמים נאצים מובילים נאלצו לפרש את נאומיו, הערותיו וכתביו של היטלר על מדיניות הממשלה ולהפוך אותם לתוכניות ולחקיקה. היטלר בדרך כלל לא נתן פקודות בכתב; במקום זאת הוא העביר אותם מילולית, או שלח אותם דרך מקורבו, מרטין בורמן. הוא הפקיד בידי בורמן את הניירת, המינויים והכספים האישיים שלו, ובורמן השתמש במעמדו כדי לשלוט בזרימת המידע והגישה להיטלר. הקבינט של היטלר מעולם לא התכנס לאחר 1938, והוא הרתיע את שריו מלהיפגש באופן עצמאי.
סגנון המנהיגות של היטלר היה לתת פקודות סותרות לכפופים לו ולהציב אותם בתפקידים שבהם חובותיהם ואחריותם חופפים לאלה של אחרים, כדי ש"החזק יעשה את העבודה". בדרך זו, היטלר טיפח חוסר אמון, תחרות וקרבות פנים בין הכפופים לו כדי לבסס ולמקסם את כוחו.
היטלר היה מוגן על ידי מכונת התעמולה האפקטיבית של יוזף גבלס, שהציגה את היטלר כמנהיג הירואי וחסר תקלות. יתרה מכך, הממשלה הוצגה כמסורה, צייתנית ויעילה.
לאחר יוני 1941, עם התקדמות מלחמת העולם השנייה, היטלר התעסק בענייני צבא ובילה את רוב זמנו במפקדה הצבאית שלו בחזית המזרחית. דבר שהוביל את היטלר להסתמך יותר ויותר על בורמן שיטפל במדיניות הפנים של המדינה. ב-12 באפריל 1943, מינה היטלר באופן רשמי את בורמן למזכיר האישי של הפיהרר. בשלב זה הייתה לבורמן שליטה דה-פקטו בכל ענייני הבית, ומינוי חדש זה נתן לו את הכוח לפעול בתפקיד רשמי בכל עניין.
מערכת המשפט
[עריכת קוד מקור | עריכה]רוב המבנים השיפוטיים והקודים המשפטיים של רפובליקת ויימאר נותרו בשימוש בתקופת הנאצים, אך התרחשו שינויים משמעותיים בקודים השיפוטיים, כמו גם שינויים משמעותיים בפסיקות בתי המשפט. רוב זכויות האדם של חוקת רפובליקת ויימאר הושבתו על ידי מספר חוקים. מכמה מיעוטים, פוליטיקאים מהאופוזיציה ושבויי מלחמה נשללו מרבית הזכויות.
כסוג חדש של בית משפט, הוקם ב-1934 בית הדין העממי שעסק רק במקרים בעלי חשיבות פוליטית. בפועל, הוא שימש רק כבית משפט לקנגורו (אנ'), וניהל משפטי ראווה שהעניקו הליך משפטי תוך מתן עונשים קשים לאויבים פוליטיים. מ-1934 עד 1945, בית המשפט גזר עונש מאסר על כ-10,980 בני אדם והטיל עונש מוות על כ-5,179 נוספים שהורשעו בבגידה. כ-1,000 זוכו.[1] חבריו הבולטים היו אוטו גאורג טירק, נשיא בית המשפט ממאי 1936 עד אוגוסט 1942, ורולנד פרייזלר, שניהל אותו מאוגוסט 1942 עד פברואר 1945. לאחר סיום המלחמה, כמה משפטנים ששרדו נשפטו, הורשעו ונידונו כפושעי מלחמה.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Professional Web Solutions, Stefan Schulz,- pws.co.nz, Karlrobert Kreiten - Roland Freisler - Der Volksgerichtshof, karlrobertkreiten.de (בגרמנית)