נווה יעקב (מושבה)
 | |
| המושבה נווה יעקב בשנת 1925 | |
| תאריך ייסוד | 1925 |
|---|---|
| על שם | הרב יצחק יעקב ריינס |
| סיבת נטישה | מלחמת העצמאות |
| תאריך נטישה | 1948 |
| קואורדינטות | 31°50′03″N 35°13′57″E / 31.834269°N 35.232499°E |
נווה יעקב (בהתחלה כפר עברי או הכפר העברי) הייתה מושבה יהודית, שהוקמה כ-7 ק"מ מצפון לירושלים. המושבה נוסדה בשנת ה'תרפ"ה–1925 וחרבה במלחמת העצמאות.
שכונת נווה יעקב בירושלים הוקמה בשנת 1970 ונקראה על שם יישוב זה, ונבנתה מעט צפונית-מזרחית למיקומה המקורי של המושבה נווה יעקב. שכונת פסגת זאב מערב, המחוברת לשכונת נווה יעקב, נבנתה בחלקה על אדמות המושבה, ואף הוקם לוח הנצחה לזכר הנופלים במקום[1].
תכנון היישוב, רכישת הקרקעות וחלוקתן
[עריכת קוד מקור | עריכה]רכישת קרקעות באזור ירושלים החלה עוד בשלהי התקופה העות'מאנית עקב גידול רב של אוכלוסיית העיר ועליית מחירי הדיור. בתחילת תקופת המנדט הבריטי עיקר הרכישה מצפון לירושלים התמקדה באזור ציר ירושלים–רמאללה, שהיה נגיש יותר.
נווה יעקב היה היישוב העברי השני שהוקם מצפון לירושלים. בשנת 1919 הוקמה עטרות ששכנה כ־11 קילומטרים צפונית לירושלים, בדיוק במקום בו עומד כיום הכפר הערבי קלנדיה.
ממובילי ההתיישבות בנווה יעקב היו דב נתן ברינקר והרב יצחק אורנשטיין שהקימו בירושלים את אגודת "הכפר העברי" בי"ג בסיוון ה'תרפ"א (19 ביוני 1921). אברהם לבל – שהיה מראשי הנהלת אגודת "הכפר העברי" ומזכיר האגודה – רכש לטובת האגודה את קרקעות "הכפר העברי" בשבת על פי היתר הלכתי מיוחד.[2][3] האדמות שנרכשו היו אדמות של בית חנינא, והשלושה השקיעו מאמץ רב בגאולת הקרקע.
חלוקת השטח ליחידות נעשתה על ידי האדריכל והמתכנן ריכרד קאופמן. כל יחידה מנתה חמישה דונמים; חצי יחידה תוכנן למגורים וחציה השני לחקלאות.
140 אנשים ו־5 חברות רכשו קרקעות. רובם היו חברי הסתדרות המזרחי הצעיר. רובם היו תושבי ירושלים, או תושבי ירושלים לשעבר. חלק קטן מהם היו תושבי חו"ל, בעיקר מארצות הברית. רובם היו ממעמד הביניים בגילאי 20–50.
אסֵפה לחלוקת הקרקע בין חברי האגודה התקיימה ביום 9 בפברואר 1923 (כ"ג בשבט ה'תרפ"ג).
שם היישוב ועקרונות האגודה המיישבת
[עריכת קוד מקור | עריכה]השם "כפר עברי" או "הכפר העברי" ניתן לאגודה, מתוך אמונה שצורת התיישבות זו היא המודל ליישובים כפריים שיקומו בעתיד. לקראת עליית המושבה על הקרקע נקבע שמה ל"נווה יעקב", על שמו של מייסד תנועת המזרחי בציונות הדתית, הרב יצחק יעקב ריינס[4], לעיתים שני השמות שימשו זה לצד זה כשם היישוב.
עיקרון חשוב של האגודה היה, שכל חבר ירכוש בכספו את הקרקע עבורו. תקנון האגודה הדגיש גם עקרונות דתיים ולאומיים, בהם:
- העברת תושבי העיר לעבודה חקלאית יצרנית
- השלטת המשפט העברי בחיי הציבור וביחסים שבין אדם לחברו
- הסתמכות על עבודה עצמית של בעלי המשקים ובני משפחותיהם, ובמקרים מיוחדים – העסקת חוץ של פועלים עבריים בלבד.
הקמת היישוב והתפתחותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]אבן הפינה לבניין עשרת הבתים הראשונים הונחה ביום 10 ביולי 1924 (ח' בתמוז ה'תרפ"ד), וכעבור כשנה, בחודש אב ה'תרפ"ה–1925 ראשוני המתיישבים נכנסו להתגורר בבתיהם, למרות מנהגי האבלות של תחילת חודש אב, מתוך השקפה הלכתית הסוברת שיש להעדיף את קיומה של מצוות יישוב ארץ ישראל גם על חשבון תוקפם של מנהגי האבלות. רבו של היישוב היה הרב יצחק לוי, ממייסדי ישיבת מרכז הרב והמזכיר הראשון שלה.
העיסוק בחקלאות התבסס בעיקר על גידול בקר ואספקת חלב לעיר ירושלים, ובכל זאת החקלאות לא פירנסה מספיק את התושבים. הקרקע הייתה ברובה טרשים וקשה מאוד לעיבוד חקלאי. למעשה, בתקופותיה הראשונות של המושבה ואולי אף לאחר מכן, פרנסתם של רוב התושבים התבססה בעיקר על עסקים בתוך העיר ופחות על עסק החקלאות.
היה ניסיון שכשל לעסוק בחציבת אבן. לעומת זאת, התפתח בהמשך ענף של קייטנות ושל הבראה.
בית ספר יסודי החל לפעול במושבה משנת ה'תרפ"ו, שלימד בעיקר לימודי קודש. במסגרת בית הספר התקיימו לימודים עד כיתה ו', ולאחר מכן נאלצו התלמידים לנסוע למוסדות לימוד בירושלים.
בנין בית הכנסת נחנך רק ארבע עשרה שנים לאחר העלייה לקרקע, בשנת ה'תרצ"ח–1938.
בשיאו מנה היישוב כ־30 משפחות, אולם עקב התנאים הקשים והמרחק מירושלים, סבל היישוב מחוסר יציבות התיישבותית ותחלופת התושבים הייתה רבה.
תחבורה
[עריכת קוד מקור | עריכה]קו אוטובוס בודד הסיע את התושבים ואת התוצרת החקלאית לעיר. בתקופת המאורעות כיסו את האוטובוס בלוחות ברזל להגנה מירי.
מקורות מים
[עריכת קוד מקור | עריכה]היישוב חווה תקופות ארוכות של חוסר במקורות מים. היו ניסיונות להשיג מים מעין פרת שהיה רחוק מהיישוב, או לרכוש ממקורות מים נוספים באזור. כעבור זמן נחצב במקום בור מים.
רק בשנת 1936 הוקם מפעל מים משותף למושב עטרות ולנווה יעקב, והיישובים חוברו לצינור שהוביל מים מעין פרת.
קו מים זה היה מטרה לטרור פלסטיני, ובשנת 1938 לאחר חבלה נוספת בצינור, שני חברי מושב עטרות שיצאו לתקנו נורו למוות.
מלחמת העצמאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-29 בנובמבר 1947, עם קבלת ההחלטה בעצרת האומות המאוחדות על חלוקת ארץ ישראל, התחדשו ההתקפות על שני היישובים המבודדים, עטרות ונווה יעקב. שני היישובים היו תחת מצור ממושך וסבלו מחוסר רב במים, מזון ותחמושת. בסך הכול נפלו בשני היישובים 42 לוחמים ונפצעו 96.
יחידות ההגנה שפעלו באזור היו גדוד 63 מכמש וגדוד 61 מוריה - שניהם גדודים של חטיבת עציוני.
שיירת עטרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – שיירת עטרות
ב-24 במרץ 1948 הורה דוד שאלתיאל, מפקד מחוז ירושלים, לשלוח חומרי ביצור לנווה יעקב ולעטרות בשיירה של שתי מכוניות: משוריין אבטחה ומשאית משוריינת, שהיו שני המשוריינים האחרונים במחוז ירושלים. בשעה 12:00 יצאה השיירה לדרכה מהדסה הר הצופים. בכניסה לשועפאט, בקילומטר החמישי מצפון לירושלים, פרץ המשוריין מחסום, עלה מיד על מוקש ותיבת ההילוכים שלו נפגעה. המשאית המשוריינת פרצה קדימה. הערבים ירו עליה וזרקו רימוני יד ובקבוקי מולוטוב שהציתו את מעטה הברזנט. אנשי המשוריין ראו איך נפתחות דלתות המשאית הבוערת, ומתוכה קפצו הלוחמים כדי להימלט מהאש. הלוחמים שנמלטו מהאש נהרגו.[5] שיירה של הצבא הבריטי הגיעה למקום הקרב, ולאחר משא ומתן עם הערבים פינתה לירושלים 14 הרוגים ו־11 פצועים.
פינוי היישובים והריסתם
[עריכת קוד מקור | עריכה]באפריל 1948 פונו מהיישובים הילדים והנשים. וביום 14 במאי 1948 עלה הנציב העליון האחרון סר אלן גורדון קנינגהם על מטוס בשדה התעופה עטרות והמריא לחיפה על מנת לעזוב את הארץ. מגיני היישוב עטרות קיבלו פקודה מארגון ההגנה לפנות את עטרות ולסגת לכיוון נווה יעקב, המבודדת אף היא אך קרובה יותר לירושלים. למחרת, ב־15 במאי עם שחר, חצה הלגיון הערבי את גשרי הירדן ועלה על ירושלים. הקרב על נווה יעקב החל ב־16 במאי. הקרב ארך 14 שעות ומשאזלה התחמושת של המגינים ואפסו הסיכויים להחזיק מעמד הוחלט על פינוי נוסף. לאחר שקברו את ההרוגים ואת ספרי התורה, יצאו הלוחמים למסע רגלי לעבר ירושלים ממזרח לכביש ירושלים-רמאללה, יחד עם פליטי עטרות, 164 מגינים ו-12 פצועים שנישאו על גבי אלונקות. הדרך עברה בשקט אך כשהגיעו לכניסה להר הצופים נפצעו שני חיילים ממטענים מאולתרים. אחד מהם איבד את כף רגלו באירוע הזה. בין הלוחמים שהתפנו היה צבי טל, לימים שופט בית המשפט העליון, אשר תיעד רגעים אלה בזכרונותיו: "הצער היה עמוק. רכוש ועמל שנים ועוד נקודה עברית נעזבת. מעשה הפינוי היה מפעל גבורה. יצאנו חרש להרים ועקפנו עמדות האויב. במספר כה מועט של בריאים נשאנו את האלונקות והנשק"[6].
קברים זמניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך הקרבות נקברו חללים בקבר זמני, ולאחר סיום מלחמת העצמאות, במסגרת הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות התאפשר לפנות גופות אלו לקבר ישראל. בעקבות זאת יצא הרב שלמה גורן למקומות שונים, בהם לנווה יעקב. חללי נווה יעקב ועטרות יחד עם חללים ממקומות נוספים הובאו לקבורה בהר הרצל ב-17 בנובמבר 1949.
הנצחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- בין השנים 1948–1956 פעל בית ספר בשם "נווה יעקב" בשכונת קטמון.
- לאחר מלחמת ששת הימים, בשנת 1970, הוקמה שכונת נווה יעקב שנקראה על שם המושבה, אולם השכונה איננה באותו מיקום של המושבה נווה יעקב, בשכונה זו הרחוב המרכזי נקרא "שדרות נווה יעקב", קיים רחוב בשם "כפר עברי", ורחוב נוסף "מבוא דב בר יקר" על שמו של דב נתן ברינקר (בר יקר), שהיה ממייסדי המושבה. גדוד מכמש של ההגנה שהגן על היישוב עד נפילתו, מונצח ברחוב בשכונת "פסגת זאב".
- בשנת 1998 נקרא שמה של כיכר הכניסה לשכונת נווה יעקב בשם "כיכר מגיני עטרות ונווה יעקב"
- בשנת 2002 הוקם "גן הגבורה" בשכונת פסגת זאב במקום בו עמדה המושבה נווה יעקב, ובו לוחות ועליהם סיפור הקרבות על עטרות ונווה יעקב.[1]
- בשנת 2007 הוקם חדר הנצחה לחללי הגוש הצפוני בהתיישבות ובמערכות באתר ההנצחה גבעת התחמושת.[7]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- בהסתדרות המזרחי הא"י - ב"נוה יעקב", דואר היום, 27 באפריל 1925
- ירושלים יום יום - במושבה נווה יעקב, דואר היום, 1 ביולי 1926
- יוסי שפנייר, הכפר העברי נווה-יעקב ועטרות, דוגמה להתיישבות הציונית מצפון לירושלים, טללי אורות טו, מכללת אורות PDF
- יוסי שפנייר, כפר עברי ראשון בהרי ירושלים, "שבת - מוסף מקור ראשון לתורה, הגות, ספרות ואומנות", 28 ביולי 2011
- דב בן-שי, מצגת "כאן היה ביתי - נווה יעקב"
- איל דוידסון, מאה שנה להנחת אבן הפינה ל'כפר העברי' נווה יעקב
- מפות בנושא המושבה נוה יעקב, בקטלוג הספרייה הלאומית, אוסף המפות ע"ש ערן לאור
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 גן לזכר חללי הגוש הצפוני בהתיישבות ובמערכות, ירושלים, באתר "יזכור"
- ^ יהושע אופיר, חוטר מגזע, הוצאה פרטית, 1997, עמ' 76
- ^ משה ריבלין, הכפר העברי נווה יעקב, מפעל עזרה והצלה למען הכפר העברי נוה יעקב, תרצ"ט, עמ' 34
- ^ בהסתדרות המזרחי הא"י - ב"נוה יעקב", דואר היום, 27 באפריל 1925
- ^ אורי מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות, כרך רביעי, עמוד 91
- ^
יוסי שפיינר, יומן קרבות תש"ח של השופט טל, בעיתון מקור ראשון, 14 ביולי 2021
- ^ אתר הנצחה לחללי הגוש הצפוני בהתיישבות ובמערכות, ירושלים (גבעת התחמושת), באתר "יזכור"
