פמיניזם פוסטמודרני

עיינו גם בפורטל פמיניזם היא אסופה של אידאולוגיות, תנועות פוליטיות, תנועות חברתיות ותאוריות אשר מטרתן שחרור נשים מדיכוי וקידום שוויון בין המינים, מבחינה משפטית, פוליטית, חברתית, כלכלית ואישית.

פמיניזם פוסט מודרני הוא פמיניזם אשר מושפע מתאוריות והגות פוסט-מודרנית.

מבוא: מהו פוסט-מודרניזם

ערך מורחב – פוסט-מודרניזם

1. שבירת המטא-נרטיב. הפוסטמודרניזם רואה כל אסכולה, דוקטרינה או הסתכלות כלשהי על העולם כסיפר, כסיפור אפשרי אחד מבין אינסוף סיפורים למציאות קיימת. אין בנמצא מטא-נרטיב, סיפור גדול אחד שמאגד בתוכו את כל הסיפורים, נקודת מבט חיצונית ממנה ניתן לראות הכול באופן אובייקטיבי - לא קיימת "אמת". כל ידע הוא חלקי, יחסי ונובע מהשפעות שונות ויחסיות. כיוון שכך, אין עקרון מאחד שמסביר את המציאות. כך מנופצות בין היתר כל האידאולוגיות הגדולות, כמו מרקסיזם, קפיטליזם ונאורות – המניחות שקיימת התקדמות ליניארית של תבונה, חופש, ורציונליות בנפש האדם.
2. שפה כיוצרת מציאות. השפה היא הדרך היחידה בה יכולים בני האדם לתקשר עם הסובב אותם או להבינו, כלומר, המציאות תמיד תהיה מתווכת דרך השפה. לא קיימת מציאות אנושית נייטרלית שלא נסרקה על ידי השפה. לפיכך, הפוסטמודרניזם הופך את הגדרת השפה ממתארת מציאות ליוצרת מציאות, ובכך תורם לעיקרון שהמציאות כולה סובייקטיבית, יחסית ותלוית תרבות. הוגים פוסטמודרניים ניתבו מסקנה זו לתובנות בדבר "אמיתות" המשרתות מטרות פוליטיות שונות ומשמרות את כוחן של קבוצות השולטות בחברה. מישל פוקו למשל, אומר כי אין אמת שניתן לחשוף, אלא רק מנגנוני שליטה שמייצרים אמת. שיח שמיוצר דרך השפה, לרוב מיוצר דרך השפה של הקבוצות השולטות, ובכך משמר את ההגמוניה שלהן. במקום מחקר שמחפש את האמת, המחקר הפוסט-מודרניסטי עוסק במערכות של ייצור משמעות.
3. שינוי בתפיסת הכוח. בניגוד לתאוריות מודרניות בהן נתפס מקור הכוח כפורמלי (במרקסיזם למשל הכוח נמצא אצל הבורגנים בעלי אמצעי הייצור, בזרמים רבים בפמיניזם הוא נמצא אצל הגברים, בתאוריות שונות הכוח מרוכז בידי מנגנוני המדינה וכו'), הפוסטמודרניזם תופס את מוקדי הכוח והשליטה כמפוזרים ומוסווים בשיח ובתרבות, ומציג תמונה של כוח רווי בתוך כל היחסים בעולם. תפיסה זו משנה את דרכי הפעולה, כי אם אין מקור כוח יחיד ואחיד, מול מי אמור להתנהל המאבק?
4. ביטול הסובייקט. לפי התפיסה המודרנית, שהופיעה אצל הוגי דעות וחוקרים כמו פרויד, פיאז´ה, אריקסון וקולברג, לאדם יש אישיות ייחודית המתפתחת בהדרגה, תלויה במערכות יחסים שונות, ובשלב מסוים היא מתעצבת. התפיסה הפוסטמודרנית שוללת כל הנחה בדבר קיומה של זהות אישית, ייחודית, אותנטית ויציבה, ורואה בזהות הסובייקטיבית תוצר של הבניות חברתיות, סוגי שיח שונים, מוסדות שונים וגופנו הפיזי. הזהות הסובייקטיבית תלויה בכל הגורמים הללו ומשתנה בהתאם להם, ולכן אי אפשר לדבר על תכונות או מאפיינים אישיותיים כגון "נשיות" או "גבריות". לכן, במקום לדבר על זהות עצמית, מדברים על זהויות מפוצלות. יש בתפיסה הזו גוון של שחרור עבור הפמיניזם - היא עוקרת את הקטגוריזציה הדיכוטומית בין "גבר" ל"אישה" ובכך משחררת את האישה מכבליהן של הציפיות המגדריות. לא קיימת זהות נשית אחידה וכך כל אישה יכולה להגשים את עצמה בדרכה. באותו אופן, תפיסה זו מעקרת את משמעות המינוח "אישה" לחלוטין ושומטת את בסיס הזהות מתחת לרגליהן של אלו שיכלו להזדהות כך.

מסקנות לגבי הפמיניזם ומעמד האישה

על פי תפיסות פוסט-מודרניסטיות, הזהות הנשית איננה קיימת למעשה, אלא היא המצאה, או אוסף של תחושות, חוויות ומבעים. פמיניזם פוסט-מודרני דוחה למעשה ואף נמצא בקונפליקט עם הרטוריקה של הפמיניזם המוקדם משנות השישים של המאה ה-20, ודוחה אקסיומות כמו פרטי-ציבורי או כמו אמהות, או שליטה גברית על גוף האישה משום שאלה ביטויים רדוקציוניים.

לכאורה יש בכך הצעה של שחרור עבור הפמיניזם: אין קטגוריה של "אישה" אז אישה יכולה להיות כל דבר, וזה הפרויקט של הפמיניזם, האישה לא כבולה לשום סטריאוטיפ, לא כופים עליה. אין זהות נשית אחידה ואז הכול פתוח.

גישות בפמיניזם פוסט-מודרני

הפמיניזם הצרפתי

אלן סיקסו ולוס איריגארי הן הוגות פמיניסטיות צרפתיות שכתבו בשלהי שנות ה-70 של המאה ה-20 וניתן למצוא קווי דמיון ביניהן. ניתן לראות בתאוריות שלהן מאפיינים פוסטמודרניים מובהקים כגון ראיית השפה כבוראת מציאות. השפה השלטת בחברה היא שפה גברית, שהרי הם בעלי ההגמוניה, והיא יוצרת מציאות גברית, שמפרה את המשכיותה של שפה גברית, וכן הלאה. לא ניתן להשתחרר מהמציאות הגברית מבלי למצוא תחליף לשפה הגברית והחשיבה הגברית.

מה זו שפה או חשיבה גברית? בכתיבתן של סיקסו ואריגארי ניתן לראות את הקשר ההדוק בין השפה לגוף, כשהשפה מסמלת את הגוף. השפה הגברית מסומלת בפאלוס, היא יוצאת מתוך המיניות הגברית. המיניות הגברית היא אחידה, ליניארית, מכוונת לקראת מטרה. יש לה מקור עונג אחד שמבטא שליטה וכוח. הכתיבה הגברית היא כתיבה ליניארית הנוטה להדגיש ניגודים בצורה בינארית, בה הפאלוס הוא תמיד האחד, והאישה היא תמיד "האחר". מכאן נובעת ההגדרה של שפה פאלוצנטרית – ליניארית, דואלית, בינארית, מחפשת אחר המסומן האחד הנכון. בכתיבה הגברית מונצח הדיכוי הנשי.

המיניות של נשים, לעומת זאת, היא מיניות מרובת אזורי עונג, מיניות מעגלית, גמישה, אין לה התחלה ואין לה סוף ואין לה כיוון אחד. לכן גם הכתיבה שלה, אם תוכל למצוא את השפה שתשקף את הגוף הזה, תהיה כתיבה שמאתגרת את הכתיבה הפאלוצנטרית ואת הניגודים הבינאריים. הדרך לשינוי, לפיהן, תהיה כתיבה וחשיבה נגד הזרם הפאלוצנטרי הרווח. יש לפתח סגנונות כתיבה וחשיבה החוגגים את האחרוּת, שמאפשרים להיות סובייקט מיני ולא אובייקט מיני עבור מישהו אחר.

הביקורת נגד הזרם של סיקסו ואיריגארי מכילה כמה טענות; ראשית, הוא משמר גישה אסנציאליסטית ביולוגית ומרחיב אותה לכדי סגנונות מנטליים שונים ומובחנים. שנית, פמיניסטיות רבות טענו שמדובר בשיטה אליטיסטית שמופנית בהכרח אל נשים משכילות באקדמיה ולא אל נשים מדוכאות מכלל החברה.

ביקורת נוספת טענה כי דגש על שפה ותודעה, גם כאשר הם נובעים ממבניים פיזיולוגיים, משמרים תפישות סובייקטיביות על חשבון המבנה החברתי המקפח נשים, ובכך אובד המכנה המשותף ממנו ניתן להתחיל לפעול. מטרתו של הפמיניזם היא להביא בצורה חתרנית לשינוי, וחלק הכרחי לכך הוא השינוי התודעתי. לפיכך יש פמיניסטיות הטוענות כי מדובר בגישה שמרנית ומשמרת – מקפיאה את פוטנציאל ההתקדמות.

פמיניזם מבית מדרשה של ג'ודית באטלר

ג'ודית באטלר

ג'ודית באטלר טענה שהאמת היחידה של המגדר היא שהוא פיקציה, הבניה ופנטזיה. אבל הפנטזיה הזו ממוסדת וממומשת בגוף. אין אמת, יש רק דימוי של אמת, מראית עין. כל ביטוי של המגדר מעוצב דרך נקודת המוצא שלה, שהיא ביטול הסובייקט. אין אישה או גבר כזהות יציבה, קיימת. בעצם אין זהות. אין מקור לזהות. בשל כך היא קוראת לפמיניזם לוותר על העניין של מגדר. ההבחנה הבסיסית של פמיניזם משנות ה-70 היא בין מין ומגדר. ההבחנה של באטלר היא שונה: לדעתה, לא רק שהמגדר הוא הבניה, אלא גם המין הוא הבניה. גם הגוף, עיצובו ותפיסתו הוא תוצאה של הבניה חברתית. פאסוס סטרלינג מדברת על שלוש דרכים להגדיר מין, איברי מין, הורמונים, כרומוזומים. לא תמיד יש הלימה בין השלושה, והחברה מייצרת את ההלימה. 1.7% מהאוכלוסייה נולדים עם אי הלימה בין שלוש ההבחנות.

לפי באטלר, העקרונות שעל פיהם אנחנו מעצבים את הגוף הם "הפיקציה של קוהרנטיות הטרוסקסואלית" – ההנחה היא שיש צורך בהלימה בין מין, מגדר ותשוקה. מי שיש לה גוף של נקבה, צריכה להתנהג כמו אישה ולהשתוקק לגברים. באטלר אומרת שזו כמובן פיקציה. ההנחה שחייבת להיות התאמה בין שלוש הקטגוריות היא ההנחה שלכאורה מתארת את השדה המיני, אבל למעשה היא מסדירה אותו, היא ממשטרת אותו, וכך היא מייצרת לחברה את מה שהיא רוצה – אישה וגבר סטרייטים. כל חלופה אחרת מודחקת לשולי החברה וסופגת אפליה. לכן מגדר זה גם הישרדות.

לפי באטלר, זהות מגדרית היא סדרה אינסופית של פרקטיקות (פעולות התנהגות) של שיח או של גוף שהם חיקוי חוזר ונשנה על זהות מגדרית אידיאלית מדומיינת שאינה ניתנת למימוש במציאות. מגדר אמיתי הוא פנטזיה. הפרקטיקות אינן של זהות קיימת, מוקדמת, אלא הן מייצרות את הזהות, הפרקטיקות עושות את המגדר. בלי הפרקטיקות אין מגדר. מתייחסת למגדר כאל ריטואל, פעולה שיש לחזור עליה שוב ושוב, כשתוך החזרה היא מייצרת מחדש כל פעם את המשמעות של מה זה מגדר. מכאן היא מגיעה לדראג. דראג זו המטפורה האולטימטיבית למגדר, כי הוא חושף את האופי החקייני של מגדר. בדראג רואים באופן ברור את המרחק והפער בין שלוש הקטגוריות. רואים את המרחק בין ביולוגיה ובין מגדר, ואז עולה באופן ברור שמגדר אינו טבע, ושהוא מקרי, נסיבתי.

יש המאשימים את באטלר שהיא לא כותבת מתוך נקודת מבט פמיניסטית, אלא שהיא פועלת על מנת לבטל כל זהות, ושהיא פונה לכל החברה, נשים וגברים כאחד. מבחינתה כל זהות היא מנגנון אלים, בעייתי, כל זהות כופה את עצמה על אנשים וכל זהות מוציאה את האחר. היא מבוססת על הוצאה של האחר, שלילה. הלוגיקה של זהות היא אליה, ולכן מטרתה היא לבטל זהויות בכלל. הכוח המדכא עבור באטלר אינו הפטריארכיה. עבורה כל מערכת המגדר היא מדכאת, ולכן מדכאת נשים וגברים באותה צורה. הטקסט לא עולה מסיפורים נשיים, אלא מניסיון חיים לסבי, והיא מציעה שחרור מכל מגדר, מהטרוסקסואליות. כולם הם קורבנות של המשמוע המגדרי ולא של הפטריארכיה.

ביקורת על הפמיניזם הפוסט-מודרני

פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא הפרק אינו מנוסח בשפה פשוטה וברורה..

נשים החלו להיות סובייקט שמדבר בפני עצמו רק במאה השנים האחרונות. עכשיו, כשגם נשים הן סובייקט, היא באה ומפרקת את הסובייקט לחלוטין. עבורה כל קטגוריה (מגדר) היא מדכאת. היא מציגה את כל הקטגוריות (מינים) כשוות ונטולות מגדר, והביקורת היא שהגברים מנכסים אותן, הגברים הם הסטנדרט. הטענה כלפיה היא שהיא מתעלמת מחוסר הסימטריה של מגדר, שזה לא מדכא את כולם באותו אופן. אם קיים מגדר שהוא אחיד לגברים ולנשים, בסופו של דבר היא משרתת את הפטריארכיה, משום שכך ניתן להתעלם מהעובדה שנשים מפסידות יותר.

הפוסט-מודרניזם מפרק קטגוריות, מאפשר לכל אישה להחליט מהי נשיות עבורה. הגבר לא חייב להיות נורמה, מודל להתנהגות. הוא טוען שאין שום אמת אחת קבועה, ובכך מעניק הרבה חופש לפמיניזם. מצד שני, העובדה שאין אמת מקשה על הפמיניזם. אחת הטענות של פילוסופים מודרניסטיים היא שאם אין אמת, אין מטא-נרטיב והכל הוא יחסי לתרבות בה הוא נוצר, אז אין שום דרך לשפוט את העולם. אם אין אמת, אין הבחנה בין טוב לרע, בין שוויון לאי שוויון, אין ערך מוחלט שמקובל על כולם. בעצם, לפי התפיסה הפוסט-מודרניסטית, אין לגיטימציה למאבק פמיניסטי.

בעיה נוספת היא ביטול הסובייקט. זה קרה לאחר שאוכלוסייה שהושתקה קיבלה את האפשרות להשמיע קול. לכן יש פילוסופיות אמריקאיות הטוענות כי הפמיניזם הפוסט-מודרני הוא הסוואה חדשנית לשוביניזם ישן ומסורתי, וזאת הדרך שלו לשרוד את המהפכות הפמיניסטיות. אחרות טוענות שהפמיניזם הפוסט-מודרני מבטא את החשיבה של האוכלוסייה שכבר עברה את תהליך ההארה – כלומר גברים לבנים, שיש להם את השוויון והכוח. בשביל קבוצות מקופחות זו מניעת דרך פעולה. הוויכוח הוא בנקודות הקיצוניות.

הפתרון של פוקו והפמיניזם הפוסט-מודרני בכלל, הוא לא לוותר על מאבקים לשוויון או אל האמת, אבל להתמקד באמיתות מקומיות ולא באמיתות גורפות. להבדיל מקרל מרקס, לא לומר כי אנחנו יוצאים למאבק בשם כל הפועלים, אלא לצאת במאבק עבור פועלי מפעל ספציפי שאיבדו את העבודה. לא לצאת למאבק של כל הנשים, אלא תמיד של נשים ספציפיות. לא לחפש תאוריה גדולה שמסבירה את הדיכוי של כל הנשים. הפעולה צריכה לבוא מתוך קואליציות סביב אינטרסים.

ראו גם

• פמיניזם ליברלי
• פמיניזם מרקסיסטי
• פמיניזם רדיקלי
• פמיניזם דתי
• פמיניזם מזרחי
• פוסט-פמיניזם

קישורים חיצוניים

• ד"ר עינת רמון, על השמרנות להציל את הפמיניזם מעצמו, השילוח