פנאטיות דתית

פָנָאטיות דתית היא מונח מתחום מדעי החברה ובפרט הפסיכולוגיה החברתית המתאר מצב שבו אדם מחזיק בעמדה דתית דומיננטיות באופן כה קיצוני עד כדי כך שהוא מנסה לסתור כל הבעת התנגדות כלפיה או מדחיק התנגדות כזאת, גם אם התנגדות זו מבוססת ומדויקת מבחינה מציאותית ובפרט אמפירית. צורה זו של פנאטיות ידועה לאורך ההיסטוריה, ובמקרים רבים הביאה לפילוג ולאלימות הן בתוך מעגל המאמינים והן בין קבוצות אמונה שכנות.

הפנאטיות הדתית היא חלק מתופעה רחבה יותר של פנאטיות בחברה האנושית. המונח פנאטיות דתית דומה למונח הפנאטיות בכללותו אך הוא מדגיש את ההיבט הדתי; פנאטיות תיתכן לא רק במסגרת חשיבה או פילוסופיה דתית, אלא גם במסגרת אידאולוגיות חילוניות שבניגוד לדתות אינן בהכרח מדגישות פרקטיקה ופולחן.

אין הכרח שאדם דתי יהיה פנאטי בעמדה מסוימת דווקא מהיותו דתי; לא כל הדתות בהכרח מחנכות לחשיבה פנאטית ולקיחת עמדות מסוימות לרמת הפנאטיות נעשית לעיתים באופן דטרמיניסטי, מתוך אינדוקטרינציה ולעיתים אין לפרט בכלל שליטה על התפתחותה.

אין לבלבל פנאטיות דתית עם פונדמנטליזם. בעוד שפונדמנטליזם קורא לחזור ליסודות הדת המקוריים (הפונדמנטליות), אין הכרח שקריאה זו תביא עימה חשיבה והתנהגות שתזוהה עם פנאטיות. הפנאטיות יכולה אפוא להגיע גם כאשר מתרחקים מהפונדמנטליזם, כלומר ניתן להיות פנאטי בהקשר לעמדות דתיות-רפורמיות או חדשניות.

קנאות דתית

ורסיה של מושג הפאנאטיות הוא הקנאות הדתית המשותפת בעיקר למאמיני שלוש הדתות המונותאיסטיות, היהדות, הנצרות והאסלאם. הקנאות הדתית הקיצונית ניזונה מהטענה של המאמין שהוא מבטא במעשיו את רצון האלוהים המסור בידו או שהוא בא לקדש את שם האלוהים במעשיו. מופעים היסטוריים של קנאות דתית מצויים בהיסטוריה של שלוש הדתות המונותאיסטיות מאז היווסדן, ביהדות אלו מקנאי השם ומקדשי השם לאחר מכן, בנצרות אלו המרטירים, ובאסלאם השהידים. בעת המודרנית עלתה התקווה שההשכלה תביא לצמצום התופעה אולם המאבק של אנשי המסורת הדתית במודרניזציה הביא לגילויים של קיצוניות דתית אלימה במיוחד. דוגמה בולטת במשרעת גלובלית היא התקפת הטרור ב 11 בספטמבר ההוא על מגדלי התאומים בניו יורק. במשרעת ישראלית אנו פוגשים אלימות על בסיס קנאות דתית בערים עם אוכלוסייה חרדית משמעותית, כמו גם אלימות משטרתית כנגד.

קנאות דתית יהודית

תופעות של קנאות לאלוהי ישראל אנו מוצאים במסורת ישראל מימי המקרא ועד ימינו, תופעות שמתאפיינות במעשי אלימות בשם האלוהים כולל מעשי רצח. אמנם ההלכה היהודית רואה ברצח ללא משפט פשע חמור נגד האלוהים ונגד האדם, אבל הסיפור המסופר במסגרת מסורת זו מכיל לצד ערך קדושת החיים גם מקרים של רצח בשם האלוהים או למען שמו שזכו לשבח ולשכר רבתי.

פנחס בן אלעזר הכהן הגדול הרג ללא משפט את זמרי בן סלוא והמדיינית שהתייחדו בקרבת אהל מועד וזכה על כך לשכר שמשרת הכהונה הגדולה תימסר לו ולמשפחתו לדורות. (במדבר, כ"ה) אליהו התשבי, נביא האלוהים, שחט את ארבע מאות וחמישים נביאי הבעל. (מלכים א, י"ח) הוא נרדף על מעשהו בידי מלכות אחאב, אבל זכה לשם גדול במסורת ישראל לדורות. מתתיהו החשמונאי שחט את שליח המלך שבא לזבוח זבח אלילי במודיעין במצוות המלך ואף הוא זכה, כנאמר שם, לשבח ולשכר פנחס, כהונה גדולה לדורות.

וככלותו לדבר את הדברים האלה קרב איש יהודי לעיני כולם לזבח על הבמה במודיעים כמצות המלך. וירא מתתיהו ויקנא וישתונן כליותיו וישלח חרונו כמשפט וירץ ויזבחהו על על הבמה. ואת איש המלך המאלץ לזבח המית בעת ההיא ואת הבמה הרס. ויקנא לתורה כאשר עשה פנחס לזמרי בן סלוא. ויקרא מתתיהו בעיר בקול גדול לאמר כל המקנא לתורה העומד בברית ילך אחרי. (מקבים א', ב')

הקנאות שבה להופיע כהתנגדות לשלטון הרומאי ומרכיב משמעותי בפרוץ "המרד הגדול" בשנת 66 לספה"נ. אנו מכירים שתי קבוצות של קנאים, משפחת יהודה הגלילי שממנה יצאה קבוצת הסיקריים, וקבוצת הקנאים הירושלמיים, מחוגי הכהונה. קבוצות אלו הובילו את המרד, תוך סירוב מוחלט לקבלת עולם ובסופו של דבר לחורבן ירושלים. בין מנהיגי הקנאים בלטו יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא. הסיקריים, שמוצאם גלילי, הטילו טרור על אנשי ירושלים תוך רצח באמצעות הפיגיון המכונה סיקאר, ומכאן שמם. הם גורשו מירושלים בידי קנאי ירושלים והתבססו במבצר מצדה עד לנפילתם בשנת 73.

[...] וכאשר טהרה הארץ מהשודדים האלה צמח וגדל בירושלים מין שודדים אחרים, אלה הנקובים סיקריים. הם היו רוצחים את האנשים בעצם היום ובראש חוצות העיר ובחרו להם להתערב ביום מועד בקרב ההמון החוגג, בהסתירם תחת בגדיהם חרבות קצרות, ובהן המיתו את אנשי חרמם, וכאשר נפלו האנשים חללים, היו הרוצחים צועקים חמס יחד עם כל ההמון... יונתן הכהן הגדול היה הראשון שנשחט בידיהם ואחריו נרצחו אנשים רבים מדי יום ביומו.... כמו בעת מלחמה ירא כל איש, פן יבוא מותו פתאום, ומרחוק נזהר מאנשי ריבו, וגם חדל לבטוח באוהביו הקרובים... כה מהירים היו האורבים האלה במלאכתם וכה השכילו להיעלם מן העין! (יוספוס פלוויוס, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב, פרק י"ג, פסקה ג' (תרגום שמחוני)

יוסף בן מתיתיהו מתייחס בשלילה מוחלטת לתופעת הקנאות בכלל וקבוצת המתנקשים הסיקריים בפרט. כך הוא גם מתאר את מותם על אמונתם במצדה. (ספר תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ז', פרק ט', פסקה א') אולם, הקנאות באותה העת היא תופעה אותנטית בקרב הציבור היהודי.

מסורת השבח לרוצחים ממשיכה גם במאה העשרים כאשר הד"ר ברוך גולדשטיין מבצע טבח במתפללים מוסלמים במערת המכפלה בחברון, קברו נהיה מוקד לעליה לרגל ושמו זוכה לעטרת צדיקים בעיני רבים. גם רוצחו של ראש הממשלה יצחק רבין בשם ערך דתי של "דין רודף" זוכה לשבח בציבורים שונים. גם במאה העשרים ואחת ישנם פרטים יהודים שמצדיקים בשם אמונתם מעשי אלימות ורצח של ערבים.

מסורת קידוש השם הלכה והתפתחה מימי בית שני, אל תוך מסורת היהדות הרבנית והביאה את הקנאות לאלוהי ישראל לניסוח קיצוני חדש של מוות על קידוש השם של המאמין עצמו או של בני משפחתו. כבר בספר מקבים א; מסופר על נכונות יהודי ארץ ישראל למות על אמונתם ולא להיענות לגזרות אנטיוכוס.

ורבים מבני ישראל דבקו בתורת ה' ויישמרו מאכול כל דבר טמא. וייבחרו את המוות משקץ את נפשותם, ומחלל את ברית ה', וימותו. (מקבים א', א',

בהמשך מסופר שהיהודים שברחו למערות מפני הגזרות, לא נלחמו בשבתות והעדיפו למות ולא לחלל את אמונתם. (מקבים א', ב') הטקסט מביא את בדברי מתתיהו לבניו טרם מותו, "לכן קומו בני וקנאו לתורת אלוהינו" (מקבים א', ב') והוא מונה את קנאי השם, שבזכות מסירות הנפש המוחלטת שלהם זכו לשכר גדול ובהם פנחס הכהן ואליהו הנביא ואחרים.

ספר מקבים ב' המאוחר יותר, ממשיך את תיאור המרטירולוגיה היהודית בסיפור אלעזר הזקן שסירב לאכול מבשר החזיר (מקבים ב', ו') ואת סיפור "אם הבנים" שעודדה את שבעת בניה למות ולא לחלל ולו למראית עין את אמונתם. (מקבים ב', ז') הסיפור זכה להתחדשות במהדורות רבות, בספר מקבים ד', ובספרות התלמודית ובימי הביניים קיבל את השם המוכר כעת לכל ילד בישראל, "חנה ושבעת בניה". כך גם סיפורם של "עשרת הרוגי מלכות", עשרת חכמי ישראל שמתו על אמונתם ובראשם רבי עקיבא, סיפור שנהיה לסיפור מכונן במסורת היהודית. בסיפור התלמודי על מותו של רבי עקיבא (ברכות ס"א, ע"ב) אומר עקיבא שכל ימיו הוא ייחל לכך שיוכל למות על קדושת השם.

בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד. (בבלי, ברכות ס"א, ע"ב)

התלמוד הבבלי מביא את סיפורם של ארבע מאות "ילדים וילדות" שנשבו בידי הרומאים לקלון, ז.א. לעבודת זנות והם בחרו להשליך עצמם לים ולטבוע ורק לא להגיע לכך (תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ז, עמוד ב'). הסיפור זכה להדהוד בספרות העברית. יל"ג בשירו המר "במצולות ים" כותב:

[...] וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה לַהֲדֹף לָיִל

וַתָּקֹמְנָה כַּלְּבָאוֹת אִשּׁוֹת הֶחָיִל

וּבְרֶגֶל יְשָׁרָה עַל קִיר הַסְּפִינָה דָּרָכוּ

וּבְלֵב קָרוּעַ וּמָרְתָּח שִׂיחָן שָׁפָכוּ:

"אֲדֹנָי אֶחָד, אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ

הִנְנוּ אָתָאנוּ לָךְ, אָנָּא קַבְּלֵנוּ,

אִם דָּמֵנוּ יֶעֱרַב כַּקָּרְבָּן עָלֶיךָ

הִנְנוּ לָמוּת בִּנְדָבָה עַל מִזְבְּחֶךָ!"

דִּבְּרוּ – וַתִּשֶּׂאנָה עֵינֵיהֶן הַשָּׁמַיְמָה

וַתַּחֲלֵקְנָה מִמִּכְסֵה הָאֳנִיָּה הַמָּיְמָה…

רָאָה הַיָּם וַיָּנֹס, מֵימָיו הִתְפַּלָּצוּ,

הָמוּ גַלָּיו סָבִיב, הָמוּ וַיִּתְרֹצָצוּ;

וּשְׁתֵּי הַנְּפָשׁוֹת הַטְּהֹרוֹת כִּזְהַב פַּרְוָיִם

צָלְלוּ כַּעוֹפֶרֶת בִּמְצוּלוֹת הַמָּיִם.[...] (יל"ג, במצולות ים, פרויקט בן יהודה)

הסיפור מהדהד, בגרסה מעט שונה, גם במגילת האש של ח"נ ביאליק, שם מסופר על מאתים בחורים ומאתים בחורות שנתפסו לקלון (חלק ד', פרויקט בן יהודה). מסורת "עשרת הרוגי מלכות ורעיון המוות הקדוש במגוון ביטוייו ממשיכים להדהד בספרות היהודית וגם ללוות את ההיסטוריה היהודית וכך אנו מוצאים גם את פרשות האיימה של קידוש השם ההמוני של יהודים בימי הביניים, במיוחד בקהילות שו"ם בעת מסע הצלב הראשון 1096 לספה"נ, ימי גזרות תתנ"ו, עת בחרו יהודים להתאבד ולא לעבור על דתם ואף להמית את בני משפחתם. וכך נאמר באחת הכרוניקות מאותה תקופה על הרג ילדים בידי הוריהם כדי שלא יפלו לשמד:

מי ראה ומי שמע, מה שעשתה זאת הצדקת אשה החסידה מרת רחל... ותאמר אל חברותיה: ארבעה בנים יש לי, גם עליהם אל תכסו, פן יבואו הערלים הללו ויתפשום חיים ויהיו מקויימים בתעתועם... והנער אהרון, כשראה שנשחט אחיו, והיה צועק: 'אמי אל תשחטני' והלך לו ונחבא תחת תיבה אחת, וכשהשלימה הצדקת לזבוח שלושת בניה לפני יוצרם, אז הרימה קולה וקראה לבנה: אהרון, אהרון, איפה אתה. גם עליך לא אחוס ולא ארחם. ותמשכהו ברגלו מתחת התיבה אשר נחבא שם ותזבחהו לפני אל רם ונישא. (מתוך התיעוד של האנונימי ממיינץ 4H)

סיפור ידוע נוסף הוא סיפורו של ברוך ממגנצא, בן המאה ה-11, שלו מיוחס לפי המסורת חיבור פיוט "ונתנה תוקף". רבי אמנון, אישש קהילת מגנצא, אחת מקהילות שו"ם, מת על קידוש השם בסרבו לדרישת ההגמון להמיר את דתו.

מושג הערך קידוש השם ממשיך ומתגלגל גם אל ימי השואה ואל מערכות ישראל.

מנגד, בעת המודרנית,; מתנערים יהודים רבים ממסורת זו של מוות בשם האמונה. בולטת בין הקולות הללו הפואימה של טשרניחובסקי "ברוך ממגנצא" שמעלה את האבסורדיות שבאמונה זו. המושג "צאן טבחא" שמקורו בספר תהילים והמשכו כתואר לשבח לעם היהודי מקבל תפנית בכרוז שחיבר אבא קובנר בינואר 1942 בווילנה ובו קרא ליהודים "אל נלך כצאן לטבח", אבל גם משמעו שלה כרוז הוא שיהודים נדרשים להתגונן ואולי להילחם על כבודם ולכן למות על קדושת שמם הלאומי.

קנאות נוצרית

בראשית התפשטותה של הנצרות באגן הים התיכון היו מאמיניה נרדפים בידי השלטונות הרומאיים, מציאות שהביאה להתפתחות מושג הערך "מרטיר", מי שמעיד בסבלו ואף במותו על אמונתו, המקבילה הנוצרי למקדש השם היהודי. המרטיר המתועד הראשון, דמות מיתית, הוא סטפנוס הקדוש, שעמד בראש שבעת נושאי הבשורה לאחר שקיבלוה משליחיו של ישוע. בנאומיו הביקורתיים על היהדות, כך מסופר (מעשי השליחים, פרק ז'), הוא העלה את חמת הסנהדרין באשמה שביזה את בית המקדש, נדון למוות ונסקל באבנים מחוץ לירושלים. המסורת הנוצרית מכילה עשרות רבות של קדושים שמתו על אמונתם במשך הדורות לאחר מכן.

מעת שהפכה הנצרות לדת האימפריה הרומית, תולדותיה רצופים במעשי קנאות ורדיפה של בני דתות אחרות. בשלהי ימי הביניים, במאה ה-13, התהווה מנגנון האיימים של האינקוויזיציה, זרוע של הכנסייה הקתולית, שפעל לאיתור גורמי כפירה בעולם הנוצרי. יהודים רבים, במיוחד יהודים שהמירו את דתם בכפייה ושמרו על יהודיותם בסתר סבלו קשות מידה של האינקוויזיציה. רבים מהם העלו על המוקד בטקס האוטו דה פה, לאחר שסבלו עינויים קשים והודו בחטאי מינות. מוסד האינקוויזיציה בוטל בהדרגה במדינות הקתוליות במהלך המאה ה-19.

קנאות מוסלמית

קנאות בשם הדת המוסלמית מתקיימת מראשית ימי האסלאם. כבר מוחמד, מכונן האסלאם, יוצא למלחמת דמים כנגד שלושת השבטים היהודים של קיבלו את סמכותו. שנים הוא הגלה ואת שבט בני קורייטה הוא הכרית לגמרי. תנועות של קנאות דתית מוסלמית עלו לאורך ההיסטוריה המוסלמית לצד תקופות של מתינות. המונח מות קדושים באסלאם, המקביל לקידוש השם היהודי, הוא השאהידה. מי שנהרג במלחמה נגד אויב האסלאם הוא שהיד. השהיד זוכה לקבורה מפוארת ומובטח לו שכר גדול בעולם הבא.

במאה ה-12 נוסדה במרוקו תנועת ה-אל-מֻוַואחִידוּן (בערבית: الموحدون – ה"מייחדים" או "מונותאיסטים") שנודעה ביחסה הקשה אל היהודים, שלעיתים הועמדו בפני הברירה של התאסלמות או גירוש או מוות. קרבן ידוע של תנועה קנאית זו הייתה משפחתו של הרמב"ם שנאלצה לעזוב את ספרד (1148 לספה"נ) ואחר כך את פאס במרוקו (1163 לספה"נ) ולהגר למצרים.

קנאות מוסלמית בעלת השפעה חזקה – אינטלקטואלית, חברתית ומדינית – נודעה בשנים האחרונות הן בתחומי האסלאם השיעי והן בארצות האסלאם הסוני. האיסלאמיזם שהתפתח בעשרות השנים האחרונות הביא לעליית תנועות קיצוניות שקראו למאבק אלים נגד החברה ה"יהודו-נוצרית" שקמה לכאורה על האסלאם. בולטות במסגרת גל זה תנועת "האחים המוסלמים" שנוסדה במצרים ב–1928, ותנועת הג'יהאד המוסלמי, פלג של האחים המוסלמים שקם בשנות השבעים של המאה הקודמת והוא גם שביצע את רצח סאדאת.. המאבק בישראל של תנועות אלו הנו מלחמת מצווה, ג'יהאד, שכל מוסלמי מחויב להכין עצמו אליה.

אדמות [המוסלמים] נכבשו, וכבודם נרמס. אויביהם הם האחראים לניהול ענייניהם, ופולחניהם הדתיים נדחקו לשוליים במחוזותיהם... לפיכך מוטלת חובה אישית, שאין להתחמק ממנה, על כל מוסלמי להכין את ציודו ולהחליט להשתתף בג'יהאד, ולהתכונן לכך עד אשר תבשיל ההזדמנות...(מדברי חסן אל בנה, מייסד האחים המוסלמים)

שפיכות דמים על בסיס אמונה דתית אינה תופעה נדירה מאז המאה העשרים. על בסיס טענות לכפירה או פגיעה בקודשי האסלאם הוצאו להורג רבים במדינות האסלם השונות ובהן סעודיה הסונית ואיראן השיעית. הקיצוניות המוסלמית מגלמת איבה לכל גילויי המודרניות, דחיית של תרבות המערב, שנאת ישראל ושנאת זרים בכלל, ואף התנגדות לניסיון לכונן מדינות לאום ערביות מודרניות. לצד משטרים קיצוניים, עלו גם תנועות טרור מוסלמיות והבולטות שבהן הן אל קאעידה ודאעש.

ראו גם

• סובלנות דתית
• ג'יהאד
• דונאטיזם
• השואה
• ח'וארג'
• מלחמת דת
• מסעי הצלב

קישורים חיצוניים

• קנאות דתית, דף שער בספרייה הלאומית

לקריאה נוספת

• משה שנר, "המיתוס היהודי: אי הבהירות לגבי גבולותיו ומגבלותיו", גשר 133, 1996, עמ' 43-52.
• משה שנר, "הקורבן שוב אינו מוכן להיות קורבן - תודעת הקורבן היהודית בתקופת השואה ולאחריה", ילקוט מורשת לחקר השואה והאנטישמיות 89 (6), עמ' 97-114.

הערות שוליים

ערך זה הוא קצרמר בנושא מדעי החברה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.