צבי החול

צבי החול
צבי החול
מצב שימור
מצב שימור: פגיע פגיע (VU)
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	בעלי ארבע רגליים
מחלקה:	יונקים
סדרה:	מכפילי פרסה
משפחה:	פריים
תת־משפחה:	צבאיים
סוג:	צבי
מין:	צבי החול
שם מדעי
Gazella marica
תחום תפוצה

צבי החול או צבי חול ערבי (שם מדעי: Gazella marica) הוא מין בסוג צבי שחי בחצי האי ערב ובלבנט. הוא תואר מדעית לראשונה בשנת 1897 על ידי אולדפילד תומאס, ונחשב לאורך המאה ה-19 והמאה ה-20 כתת-מין של צבי הזפק. בשנת 2010, מחקר DNA קבע חד משמעית שמדובר במין עצמאי, ומחקר נוסף משנת 2012 מצא קרבה גנטית רבה עם שני מינים צפון-אפריקנים: צבי רים וצבי קיווייה. שמו ניתן לו עקב המראה החיוור של הפרווה שמתמזג עם הסביבה החולית במדבריות המזרח התיכון. לפני 6,000 שנים לערך, צביי החול נלכדו ונהרגו בעזרת עפיפוני מדבר (מתקן ששימש לציד המוני של עדרי חיות בר). אמנות סלע נמצאה בירדן ובה מצויר טקס שחיטה.

אנטומיה ומראה

איור של צבי החול.

צבי החול דומה מבחינה חיצונית לצבי הזפק, אך קטן ובהיר ממנו; מבנה גופו דק ואלגנטי, צווארו עבה וארוך וראשו חרוטי וקצר. רגליו דקיקות וארוכות ופרסותיו חדות ורחבות ומותאמות לתנועה במישורים החוליים במדבריות ערב. האוזניים צרות וארוכות, העיניים גדולות והאף מחורץ. הן לזכר והן לנקבה יש נפיחות בגרון דמוית זפקת אך היא פחות בולטת מאצל צבי הזפק. הנפיחות מאפשרת לצביי החול להשמיע קריאות עמוקות במהלך החיזור.

גובה הכתפיים של צבי החול 55–60 ס"מ, אורך ראשו וגופו 97 ס"מ ואורך זנבו 15 ס"מ; משקל הזכר 22 ק"ג לעומת 18 ק"ג אצל הנקבה. לשני הזוויגים יש קרניים אפורות ואלגנטיות דמויות נבל, כאשר אצל הזכר הן מגיעות לאורך 27 ס"מ, ואצל הנקבה לאורך 15 ס"מ. קרני הזכר מתעקלות כלפי מעלה ואחורה והקצוות שלהן מחודדים ומתכופפים כלפי פנימה או קדימה. קרני הנקבה דקיקות וישרות יותר. אצל צבי הזפק לעומת זאת, הנקבות נטולות קרניים.

הפרווה של צבי החול קצרה ודקה בניגוד לפרווה העבה והשעירה של צבי הזפק. צבעה הכללי חיוור במיוחד, ונע בין צהבהב-קרמי לצהבהב-חולי, חאקי, כתמתם אפרסק או אוכרה; בצד התחתון, הצבע משתנה ללבן בוהק. הצבע החיוור של צבי החול נועד להתמזג עם הסביבה המדברית. הפס השחור במותניים שאופייני לצבאים רבים נעדר אצל מין זה, ותחת זאת יש לו פס לבנבן לא מוגדר לאורך הצלעות, ומדי פעם גם כתם חום בהיר על המותניים. סימוני הפנים הכהים נעדרים אף הם אצל מין; פניו בצבע לבן-קרמי או לבן בוהק, ובצידיהן פסים חומים או צהבהבים. על רקע צבעי הגוף והפנים החיוורים, בולטים היטב העיניים, האף, הפה והזנב בצבעם השחור מבריק.

תפוצה וסביבת מחיה

צבי החול בסביבת מחיה אופיינית.

צבי החול אנדמי מצוי בחצי האי ערב ובלבנט; טווח התפוצה ההיסטורי שלו השתרע על מרבית מישורי החול של סעודיה, עומאן, קטר, איחוד האמירויות הערביות, כווית, עיראק וסוריה, מזרח תימן וירדן ודרום טורקיה, אולם עד סוף המאה ה-20 הטווח הצטמצם בדרסטיות ומצבו הנוכחי במדינות רבות אינו ידוע. בעבר, צבי החול גם חי בארץ ישראל אך נכחד ממנה. שרידיו נמצאו בעפיפוני מדבר ליד יטבתה. המין מצוי גם במדינת האי בחריין, אך לא ידוע האם מדובר באוכלוסייה טבעית או באוכלוסייה שהוכנסה לאי על ידי האדם מסעודיה הסמוכה.

בקצה המזרחי של התפוצה, גבול הטווח בין צבי החול לצבי הזפק אינו ברור, אך ההשערה היא שנהר החידקל ושט אל-ערב מהווים מחסום טבעי המפריד בין המינים, כשצבי החול נמצא עד הגדה המערבית של הנהר וצבי הזפק מהגדה המזרחית ואילך. עם זאת, מדובר בהשערה בלבד, וייתכן שאוכלוסיות הצבאים באיראן מקצה הרי זגרוס ועד הגדה המזרחית של החידקל שייכות גם הן לצבי החול ולא לצבי הזפק.

כפי שמרמז שמו, צבי החול מאכלס אזורים צחיחים דוגמת המדבר הערבי והמדבר הסורי, ובית הגידול שלו מורכב מדיונות חול, ערג'ים ענקיים ומישורי חול, חצץ, בזלת וגבס. הוא נמנע מאזורים תלולים וסלעיים, ואת תפקידו האקולוגי באזורים הללו ממלא הצבי הערבי. הטמפרטורות בסביבת המחיה שלו 30–36 מעלות, וכמות המשקעים הממוצעת נמוכה במיוחד ועומדת על כ-500 מילימטרים לשנה.

אקולוגיה

צבי החול במדבר באבו דאבי.

צבי החול ניזון מעשב, עלים, שורשים ופקעות. הצבי מקבל את מרבית הלחות הנדרשת ממזונו הצמחי ואינו זקוק לשתיים מים. על מנת להמעיט את אובדן הנוזלים, הצבי שומר על טמפרטורה אחידה במהלך היום מבלי להתנשף או להזיע; לצורך כך, הצבי מבלה את שעות היום החמות באזור מוצל בתוך בור רדוד שחפר באדמה הקרירה, ויוצא לפעילות בשעות הערב עד הזריחה. צבי החול הוא אצן וקפצן מעולה, והוא משתמש בזריזותו כדי להתחמק מטורפיו הזאב הערבי והנמר הערבי; בעבר היה ניצוד גם על ידי הברדלס האסייתי בטרם הוכחד מן האזור.

הארגון החברתי של צבי החול משתנה בין העונות. בקיץ, צביי החול חיים בקבוצות משפחתיות קטנות של 2–10 פרטים, אולם בחורף הם מתאספים בעדרים גדולים של עשרות עד מאות פרטים. בעונת הרבייה, כל זכר דומיננטי מתפלג מהעדר ההמוני ומנסה להחזיק הרמון בלעדי של עד 30 צביות בטריטוריה שאותה הוא מסמן בשתן וצואה; הזכרים המתבגרים מתאספים בזמן זה בקבוצות רווקים במרחק לא גדול מההרמון, עד שיהיו גדולים מספיק בשביל להתמודד על הנקבות. לאחר עונת הרבייה הקבוצות חוזרות למבנה ההמוני שלהם. עם בוא האביב, הזכרים והנקבות נפרדים לקבוצות נפרדות, ולקראת ההמלטה הנקבות הופכות ליחידאיות.

עונת הרבייה מתרחשת בין ספטמבר לינואר. לאחר תקופת היריון של 150–180 ימים, הצביה ממליטה עופר אחד או שניים, ובמקרים נדירים עד ארבעה; העופרים מסתתרים במקומות נפרדים בצמחייה הדלילה מפני טורפים קרקעיים ודורסי יום. לאחר כל הנקה, הצביה מעבירה אותם למקום מסתור חדש כדי למנוע את חשיפתם בגלל הריח. העופרים מתחילים לעקוב אחר אימם בגיל חודשיים וחצי ונגמלים בגיל חמישה חודשים. הנקבה מגיעה לבגרות בגיל 9 חודשים והזכר בגיל 18 חודשים. תוחלת החיים של צבי החול בטבע 6–12 שנים.

מצב

צבי החול מסווג על ידי הרשימה האדומה של IUCN במצב השימור פגיע (VU) ולא בסכנת הכחדה (EN), שכן אף על פי שאוכלוסייתו בטבע מוערכת בסביבות 2,100-1,750 פרטים בלבד וחרף הירידה במספריו, האוכלוסייה בכללותה אינה מאוימת ויש אוכלוסייה גדולה במיוחד בשבי. אוכלוסיות בר רבות שלו נמצאות כיום באזורים מוגנים שבהם מצב יציב או בעליה. האוכלוסיות באזורים לא מוגנים מאוימות ונמצאות בירידה מתמדת. האיומים העיקריים על צבי החול הם ציד בלתי מבוקר לבשרו וקרניו, ותחרות על מקורות מזון עם בעלי חיים מקומיים. הצבי פופולרי בתור חיית מחמד, ונלכד לעיתים קרובות בטבע עבור גני חיות פרטיים בחצי האי ערב.

צבי החול מצוי בשמורת מחזאת סייד ושמורת אורוק בני מעריב בסעודיה, המחזיקות אוכלוסייה של 700 ו-400 פרטים בהתאמה וכן בשמורת אום אל-זומול באבו דאבי. קיימים מרכזי רבייה שלו בטורקיה, איחוד האמירויות, ירדן, סעודיה ועיראק לצד אוכלוסיות גדולות בגני חיות ואוספים פרטיים בחצי האי ערב; האוכלוסייה הכוללת בשבי מוערכת בסביבות 100,000 פרטים.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא צבי החול בוויקישיתוף

• צבי החול, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
• צבי החול, באתר GBIF (באנגלית)