שתיקת הברווז
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | דודו גבע |
| שפת המקור | עברית |
| סוגה | קומיקס, סאטירה |
| הוצאה | |
| הוצאה | הוצאת כתר |
| תאריך הוצאה | 2005 |
| מספר עמודים | 173 |
| קישורים חיצוניים | |
| הספרייה הלאומית | 002483306 |
"שתיקת הברווז" הוא ספרו האחרון של הקומיקסאי דודו גבע. הספר מקבץ את מבחר מדורי "שתיקת הברווז" שנכתבו ואוירו על ידי גבע במסגרת המקומונים "העיר" ו"כל העיר" של רשת שוקן בשנים 2002–2004. שם הספר, כמו שם המדור, הוא פרפרזה של שם הספר והסרט "שתיקת הכבשים".
הספר יצא לאור מספר חודשים לאחר מותו של גבע בפברואר 2005, ולטענת משפחתו, עבד גבע על הספר אף ביומו האחרון. הספר, שיצא לאור בהוצאת כתר בשנת 2005, הובא לדפוס על ידי משפחתו של גבע.
הספר מאגד את רוב מדורי "שתיקת הברווז" (למעט אלה המסכנים את גבע בתביעות זכויות יוצרים, לדבריו). במהלך העבודה על הספר החליט גבע לצבוע מחדש את המדורים המקוריים, שהיו צבעוניים, רק באדום ובשחור לשם הבלטת והקצנת ההומור החתרני שבו (כמו בפרויקט העצמאי של גבע - פרויקט ספרות זולה). המדורים השונים מאספים את קטעי הקומיקס שהופיעו בקביעות במדור המצליח, ביניהם: "נביא בעירו", "מעשיה לשבת", "יום בעיר", פינות "השאהידים", "חדשות לילדים" ו"קרקס הפרעושים". בשילוב הדמויות הפיקטיביות המוכרות מהמדור: הנביא, שרגא הטזל"מ (טייס זעיר ללא מטוס), רבי טרפון ורבי חלפון, הבלונדיניות וכמובן הברווז והדמויות הפחות פיקטיביות: "רון קדמון" (רון מיברג), "מן הפח" (ג'ודי ניר מוזס שלום) ובדיחות חוזרות ונשנות על אדם ברוך, לימור לבנת ומשפחתו של אריאל שרון. גבע אמר בראיון ב"ידיעות אחרונות": "כשאני עושה את המדור אני לובש כובע של מנהל קרקס שאומר רגע לפני ההופעה: יש לי קצת ברווז, אחר כך רון מיברג, שלושה אנשים שמנים, שתי בחורות ערומות וכו'".
במדור, נימותיו של גבע מקצינות ונהיות חתרניות, כפי שהוא היה באותה תקופה (להרחבה ראו בערך דודו גבע). תפיסתו האמנותית והאידאולוגית של גבע השתנתה ונהייתה יותר עצמאית, חופשית מכל מגבלה.
המדור בנוי כסוג של מהדורת חדשות פיקטיבית ומטורפת הנוגעת למצבו ולחייו של הברווז. חלק מהידיעות קשורות ומשתייכות באופן ברור לאירועים אקטואליים שקורים בישראל ובעולם. באמצע הספר ניתן למצוא תפנית מוזרה, שבה אווז, הורג את הברווז (עורך המדור) ומשתלט על המדור, שלאחר מכן שמו משתנה ל"יחי האווז". האווזים, לדברי גבע, מייצגים את מנהליו לאורך השנים שניסו להגביל את חופש היצירה שלו. לאחר 18 מדורים הברווז קם לתחייה.
בשנת 2004 קיבל גבע מכתב פיטורין מעבודתו בעיתון, מה שבישר על סופו של המדור. לקראת סיום תפקידו, החל גבע לתאר את מצבו הקשה של הברווז - את גסיסתו הנוראה ואת ההכנות למותו. בסוף הספר צרף גבע כפולה מיוחדת ("שטיפת הברוול") בה מתוארים חייו של הברווז לאחר המוות כמעין חוויה הזויה ופנטסטית. רבים רואים בעמודים אחרונים אלה כמזעזעים בהקשרם לכך שגבע נפטר בזמן עשייתם, וכאחת מיצירותיו החזקות והטובות ביותר. גבע נפטר ימים ספורים טרם כניסת מכתב הפיטורין לתוקף.
גבע מסכם את עבודתו בפתיחת הספר:
שתיקת הברווז מקבץ את זעקותיו וטרוניותיו של הברווז בשנים 2002–2004, בטרם נשחט. בעת הקריאה הבלתי אפשרית מתוודע הקורא הבלתי נלאה לעולמם הסבוך והמפותל של עופות המים בארצנו השחונה, ארץ אוכלת ציפוריה. זהו ספר קשה המתאר מציאות סכיזואידית-פרנואידית הן של גיבוריו והן של מחברו, ורק ההומור התפל הוא שמציל את שניהם משקיעה בשיממון הבינוניות. לא מומלץ על ידי משרד החינוך! האנתרופולוג דודו גבע, אשר הקדיש עשרים שנות עבודת נמלים לחקר הברווז הישראלי, הצליח לצייר פורטרט נאמן למקור של זן זה, העומד בפני סכנת הכחדה
יום לאחר מותו של גבע, פורסמה במדור הדעות של עיתון הארץ קריקטורה שמתארת את הברווז בתוך מסגרת של מודעת אבל, בוכה.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- שתיקת הברווז, באתר OCLC (באנגלית)