האמנה הבין-לאומית לבטיחות החיים בים
האמנה הבין-לאומית לבטיחות החיים בים (אנגלית: International Convention for the Safety of Life at Sea, ר"ת SOLAS) היא האמנה המרכזית להגנה על בטיחות אוניות סוחר. גרסתה הראשונה של האמנה התקבלה בשנת 1914 לאחר טביעתה של טיטניק. האמנה קבעה את מספרן של סירות ההצלה הנדרשות על כל אונייה וציוד חירום אחר, וכן נוהלי בטיחות, כולל הדרישה להאזנה מתמדת ברשת הקשר.
גרסאות מאוחרות יותר של האמנה נתקבלו בשנים 1929, 1948, 1960 ו-1974. האמנה משנת 1960, אשר נכנסה לתוקפה בשנת 1965, הייתה ההישג המשמעותי הראשון של ארגון הימאות הבין-לאומי לאחר היווסדו והציגה התקדמות משמעותית בעדכון תקנות הימאות המסחרית לאור התפתחויות טכנולוגיות בשטח הספנות. בשנת 1974 הוחלט לפשט את תהליך עדכון ושינוי האמנה. במקום כינוס אספת המדינות החברות באמנה וגיוס תמיכתן לשינויים, תיקון האמנה נעשה על יסוד הסכמה משוערת של החברות והתיקונים נכנסים לתוקף אלא אם כן המדינות החברות, שלהן אוניות במעמס מינימום מסוים, מגישות התנגדויות. מאז, הוכנסו לאמנה מספר שינויים ותיקונים. בין השינויים הבולטים היו תיקוני האמנה בשנת 1988 לאור תקנות הרדיו הבין-לאומיות משנת 1987, אשר הנהיגו את השימוש במערכת מצוקה ובטיחות ימית גלובלית (אנגלית: Global Maritime Distress Safety System), במקום קוד מורס שהיה נהוג עד לאותה עת. חובת השימוש במערכת ה-GMDSS נכנס לתוקף ב-1 בפברואר 1992.
סעיפי האמנה לפי נושאיהם
[עריכת קוד מקור | עריכה]האמנה הבין-לאומית לבטיחות החיים בים מחולקת לפרקים הבאים:
- פרק I - הוראות כלליות
- פרק II-1 - בניית אוניות - חלוקת משנה ויציבות, מתקני מכונאות וחשמל
- פרק II-2 - בטיחות אש, גילוי שריפות וכיבויין
- פרק III - מתקנים להצלת חיים ונהלים
- פרק IV - תקשורת רדיו
- פרק V - בטיחות בניווט
- פרק VI - הובלת מטענים
- פרק VII - הובלת מטענים מסוכנים
- פרק VIII - אוניות בכוח גרעיני
- פרק IX - הנחיות לתפעול בטיחותי של אוניות
- פרק X - אמצעי בטיחות לכלי שיט במהירות גבוהה
- פרק XI-1 - אמצעים מיוחדים לקידום בטיחות בים
- פרק XI-2 - אמצעים מיוחדים לקידום ביטחון בים
- פרק XII - אמצעי בטיחות נוספים לאוניות צובר
