ההומוסקסואלים (דיווחי CBS)
| פרק מ"CBS Reports" | |
|---|---|
 | |
| מייק וולאס מראיין גבר הומוסקסואל שזהותו מוסתרת | |
| מספר פרק | לא ידוע |
| מספר עונה | לא ידוע |
| קוד הפקה | לא ידוע |
| תאריך שידור מקורי | 7 במרץ 1967 |
| אורך | 59 דקות |
| שפה | אנגלית |
| תסריט |
מייק וולאס ויליאם פיטרס הארי מורגן |
| הפקה | הארי מורגן |
| בימוי | לא ידוע |
| דף הפרק ב-IMDb | |
ההומוסקסואלים (באנגלית: The Homosexuals) הוא פרק משנת 1967 בסדרת הטלוויזיה התיעודית דיווחי CBS (במקור: CBS Reports). השידור, שארך כשעה, כלל דיון במספר נושאים הקשורים להומוסקסואליות ולהומוסקסואלים. מייק וואלאס הנחה את הפרק, אשר שודר ב-7 במרץ 1967. אומנם היה זה הסרט התיעודי הראשון המשודר ברשת שידור אמריקאית, אשר מתמודד עם נושא ההומוסקסואליות, אך לא היה זה השידור הטלוויזיוני הראשון בארצות הברית בנושא זה. השידור הראשון היה סרט תיעודי בשם The Rejected אשר הופק ושודר בשנת 1961 בערוץ KQED, תחנת טלוויזיה מקומית ציבורית בסן פרנסיסקו.[1]
במהלך תהליך הפקת הסרט, שנמשך כשלוש השנים, התחלפו שני מפיקים. הסרט עבר שינויים רבים במהלך תקופה זו, ובסופו של דבר, כלל ראיונות עם מספר גברים הומוסקסואלים, פסיכיאטרים, משפטנים ומבקרי תרבות, וכן שולבו בו צילומי גיי בר ותרגיל עוקץ של המשטרה. תגובות המבקרים לסרט היו מעורבות. בשל שידור הסרט בטלוויזיה, רשת השידור CBS זכתה הן לשבחים והן לביקורות.
הפקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]יצירת התוכנית הוצעה עוד בשנת 1964.[2] הגרסה הראשונה הופקה על ידי ויליאם פיטרס, עם פרד וו. פרינדלי כמפיק האחראי.[3] עם קבלת המשימה, פיטרס החל בעבודת תחקיר על ידי קריאת ספרים והתייעצות עם מומחים בתחום. פיטרס הציע שהתוכנית תתמקד אך ורק בגברים הומוסקסואלים, ושהוא יכסה את הלסביות בתוכנית אחרת, ופרינדלי הסכים.[4] עיקר הצילומים החלו בסתיו 1964 ונמשכו עד לתחילת 1965.[5] פיטרס ראיין גברים בסן פרנסיסקו, פילדלפיה, שארלוט וניו יורק, וצבר 30 שעות של חומר גלם מצולם.[4] זהותם של כמה מהגברים טושטשה בצורה כלשהי, אם באמצעות הצללה או, במקרה אחד, באמצעות עציץ דקל גדול.[6] כמו כן התראיינו צ'ארלס סוקרידס, פסיכיאטר שטען כי הומוסקסואליות היא מחלת נפש, ועמיתו הפסיכיאטר אירווינג ביבר, שהיה שותף לדעתו של סוקרידס, שהומוסקסואליות היא פתולוגיה. בין לבין הוצגו צילומים של גיי בר ושל גברים העוסקים בזנות העומדים בפינת רחוב ושל מעצרו של נער מתבגר, כחלק ממבצע עוקץ.[7]
לאחר סיום העריכה הראשונית של הסרט, פיטרס פנה אל מייק וואלאס וביקש ממנו להנחות את התוכנית בת השעה. בתחילה, וואלאס לא שש לעשות זאת אולם לאחר שצפה בתוכנית הסכים לכך בהתלהבות.[4] למרות התלהבותו, הערותיו של וואלאס היו פוגעניות כלפי הומוסקסואלים.
ההומוסקסואל הממוצע, אם יש דבר כזה, הוא מופקר. הוא אינו מסוגל או אינו מעוניין במערכת יחסים ממושכת בדומה לנישואים הטרוסקסואליים. חיי המין שלו, חיי האהבה שלו, מורכב מסדרה של מפגשים חד-פעמיים במועדונים ובברים בהם הוא מבקר. ואפילו גם ברחובות העיר - הפיק אפ, הסטוץ, אלה הם המאפיינים של מערכת היחסים ההומוסקסואלית.[8]
פרינדלי אישר באופן כללי את הגרסה הראשונה של הסרט, אך סבר כי היה צורך לכלול מידע על הפעילות המינית החד-מינית. עם זאת, כאשר פרקטיקות אלו הוסברו לו, הוא שינה את דעתו.[3] בעוד הסרט התיעודי היה עדיין בשלבי הפקה, פרינדלי קודם לתפקיד נשיא CBS News (אך פרש זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד, בשל חילוקי דעות אודות האופן בו הרשת סיקרה את מלחמת וייטנאם). הוא הוחלף על ידי ריצ'רד ס. סלנט, שהטיל ספק בדבר עתידו של הסרט, ועתידה של התוכנית CBS Reports כולה, בשל שיקולי עלות-תועלת.[4]
סלנט אכן ניסה לבטל את הפרויקט, אבל ידיעות אודות יצירת הסרט כבר החלו להופיע בעיתונות הכלכלית, ופוטנציאלית, CBS עמדה בפני מצב מביך, אלמלא שידרה את הסרט. באמצע 1965, סלנט נתן לפיטרס "אור ירוק" להשלמת הסרט. פיטרס עבד עם הסניף הניו יורקי של אגודת מאטאשין לצורך קיום ראיונות עם שני גברים גאים נוספים, לארס לארסון וג'ק ניקולס, שניהם הפגינו קבלה עצמית בנוגע למיניות שלהם. ניקולס מתאר את המפגש שלו עם וואלאס:
לאחר שסיימנו והמצלמה כובתה, מייק וואלאס התיישב איתי ודיברנו במשך כחצי שעה. הוא אמר, "אתה יודע, ענית על כל השאלות שלי בכישרון, אבל יש לי הרגשה שאתה לא באמת מאמין שהומוסקסואליות היא מקובלת כמו שאתה עושה את זה נשמע." שאלתי אותו למה הוא היה צריך להגיד את זה. "בגלל," אמר, "שבליבך אני חושב שאתה יודע שזה לא בסדר." זה היה מרתיח. אמרתי לו שחשבתי שלהיות הומו זה בסדר גמור, אבל בליבו-שלו הוא חשוב שזה לא בסדר.[9]
בהמשך, פיטרס הוסיף לסרט עוד צילומים של פסיכיאטרים המביעים תמיכה באותה הגישה, כמו גם סצנות מכנס ארגונים הומופילים של אזורי החוף המזרחי שנערך בשנת 1965. האישור הסופי לשידור הסרט ניתן על ידי CBS, ומועד השידור נקבע לאביב 1966.[5]
לאחר מכן, סלנט הסיר את הסרט מלוח השידורים והורה למפיק הארי מורגן לערוך אותו מחדש. לדברי וואלאס, סלנט סבר כי הסרט סנסציוני מדי; עם זאת, סי. איי. טריפ, הפסיכולוג שקישר בין CBS לבין המטופל שלו לארס לארסון, טען כי סלנט הרגיש שהסרט הוא פרו-הומוסקסואליות.[3] מורגן ערך מתוך סרטו של פיטרס כמעט הכל, למעט 10 דקות. CBS חשה כי הגברים ההומוסקסואלים שבסרט, המפגינים קבלה עצמית, מציגים רושם חיובי למדי, ועל כן מורגן ערך שניים מהראיונות על מנת לגרום לגברים להיראות אומללים.[10] לדברי וואלאס, לא נמכרו כל חסויות מסחריות עבור שידור פרק זה, בשל הטאבו בנוגע לטיבו של הנושא. את זמן המסך של החסויות המסחריות מילאו תשדירי שירות של חיל השלום ושירות הכנסות הפנים.[3]
סקירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המרואיין הראשון שהוצג בתוכנית היה גבר גיי בשם לארס לארסון, שהופיע באופן גלוי ודיבר באופן חיובי על המיניות שלו. לאחר הראיון שלו, וואלאס הציג לצופים תוצאות של סקר שנערך על ידי מחלקת החדשות של CBS, ועל פיו הציבור האמריקאי מחשיב הומוסקסואליות כמזיקה לארצות הברית יותר מאשר ניאוף, הפלות או זנות, שני שלישים מהאמריקאים תיארו את תגובתם להומוסקסואליות כתחושת "גועל, אי-נוחות או פחד" ועשרה אחוזים תיארו את תגובתם כתחושת "שנאה". עשרה אחוזים השיבו כי הומוסקסואליות היא פשע, אבל הרוב עדיין מאמין שהיא פלילית.[11]
לאחר הצגת הסקר, הוצג מרואיין הומוסקסואל נוסף, שהתראיין כשהוא שוכב על ספת הפסיכיאטר שלו עם פניו מוסתרות באמצעות צל. הוא תיאר יציאה מהארון בפני משפחתו, וסיפר שהם התייחסו אליו "כמו אל איזו חיה פצועה שהם הולכים לשלוח לוטרינר".[12] לאחר ראיון זה הוצג מרואיין נוסף באופן גלוי, ג'ק ניקולס שמו (שהוצג בתוכנית עם השם הבדוי "וורן אדקינס"), ממייסדי סניף וושינגטון די. סי. של אגודת מאטאשין. בניגוד למרואיין שקדם לו, הוא סיפר כי יצא מהארון בפני משפחתו בגיל 14, ויחסם אליו לא היה כאל חיה חולה, כי אם הם התייחסו אליו בחום ובהבנה.[13]
לאחר דבריו של סוקרידס, הדוגל בגישה על פיה הומוסקסואליות היא מחלה, וואלאס דן בהיבטים המשפטיים של ההומוסקסואליות, וציין כי אנגליה מתכוונת לבטל את האיסור הפלילי על מעשים הומוסקסואליים. השופט הפדרלי ג'יימס ברקסטון קרייבן מקרוליינה הצפונית דגל בבחינה מחודשת של החוק בארצות הברית, בהעירו: "האם לא הגיע הזמן לשכתב את החוק הפלילי שנחקק לראשונה בשנת 1533?" לאחר הצגת צילומים של ניקולס ופרנק קמני, אחד ממייסדי אגודת מאטאשין, כשהם מפגינים מול היכל העצמאות ומחלקת המדינה, קמני, תחת שמו האמיתי, הוצג תומך בבחינה מחודשת של החוק הפדרלי המטיל איסור גורף על הומוסקסואלים ידועים לקבל סיווג ביטחוני.[14]
לאחר מכן, אלברט גולדמן (אז פרופסור לספרות אנגלית באוניברסיטת קולומביה) וגור וידאל, סופר ומחזאי, דנו בנושא ההומוסקסואליות, בדגש על הצגתם של הומוסקסואלים ביצירות אמנויות. גולדמן טען כי הומוסקסואליות "היא רק אחד מתוך מספר של ... דברים שכולם נוטים לקראת חתרנות, לקראת שחיקה סופית של הערכים התרבותיים שלנו". וידאל, בטענה כי הומוסקסואליות היא טבעית כמו הטרוסקסואליות, הגיב באומרו: "ארצות הברית חיה בתוך איזה חלום פרוטסטנטי [של] המאה ה-19 בנוגע להתנהגות האנושית .... אני חושב שהשבירה, כביכול, של חוט השדרה המוסרי של המדינה הזאת היא אחד הדברים הבריאים שהתחילו לקרות".[15]
וואלאס סיים את התוכנית עם ריאיון עם גבר הומו, נשוי לאישה ועם שני ילדים, שטען כי הנרקיסיזם של גברים הומוסקסואלים לא מאפשר לשני אנשים ליצור מערכת יחסים אוהבת ארוכת טווח. את התוכנית בת השעה סיכם וואלאס בדברים הבאים:
הדילמה של ההומוסקסואל: נאמר לו על ידי הרפואה המקצועית שהוא חולה; על פי החוק הוא פושע; מנודה על ידי מעסיקים; נדחה על ידי החברה ההטרוסקסואלית. אינו מסוגל להיות במערכת יחסים מספקת עם אישה, או לצורך העניין עם גבר. במרבית חייו הוא נשאר עלום. תלוש. לא מקובל.[16]
כמו כן דנו בגישות הדתיות כלפי הומוסקסואליות ובשערורייה ההומוסקסואלית של בויסי, חקירה גורפת של מה שכונתה "המחתרת ההומוסקסואלית", מבויסי, איידהו ב-1955.
תגובות
[עריכת קוד מקור | עריכה]התגובות לתוכנית הטלוויזיה, בזמן שידורה המקורי, היו מעורבות. הניו יורק טיימס, ה-Washington Star ו-Chicago Daily News שיבחו את CBS על הטיפול בנושא. ג'ורג' גנט מהטיימס, לעומת זאת, מתח ביקורת על ההטייה האנטי-להט"בית של התוכנית, וציין כי "היה עדיף לתת לנקודת המבט של המיעוט - ש[על פיה] הומוסקסואלים הם נורמלים כמו כל אחד אחר - לדבר בעד עצמה".[17] השיקגו טריביון העניק לביקורת שפרסם את הכותרת: "TV No Spot to Unload Garbage", ותקף את CBS על הצגת תכנים כאלו לקהל צופים צעיר.[18]
ביקורות מאוחרת יותר לתוכנית גם כן היו מעורבות, אך שליליות ברובן. מצד אחד, המגיש מייק וולאס זכה לשבחים על הפרכת סטריאוטיפים שליליים על גברים הומוסקסואלים;[19] מצד שני, הפרשנות שלו ספגה גינויים רבים על היותה "רצף של הכללות וסטריאוטיפים שליליים [אשר] נשמעו כאילו נכתבו על ידי הכומר ג'רי פולוול".[20] תוך שהוא מציין כי כ-20% מצופי הטלוויזיה בארצות הברית ראו את התוכנית, האקטיביסט הפרו-להט"בי וויין ביסן כינה את השידור "השעה המזיקה ביותר של תעמולת אנטי-להט"בית בהיסטוריה של האומה שלנו".[21] לדבריו, "לא רק ש[לתוכנית] הייתה השפעה הרסנית על דעת הקהל, אלא הייתה זו פצצה גרעינית אשר פגעה בנפשם של ההומואים והלסביות האמריקאים, אשר, לפני תוכנית זו, מעולם לא היו מיוצגים כקבוצה בטלוויזיה הארצית".[22]
השלכות
[עריכת קוד מקור | עריכה]לארס לארסון, המרואיין הראשון שנראה בפרק, רתח מזעם אחרי שצפה לראשונה בתוכנית המוגמרת. הוא סבר כי הפרק יציג תמונה חיובית הרבה יותר של חיי ההומואים האמריקאים.[23] לארסון, שראיון איתו נערך על מנת להציג אותו פחות מאושר ממה שהוא באמת, הגיש תלונה רשמית בגין הונאה וחזר בו מהסכמתו.[24] "חלק מהאנשים היו די מגעילים, כעוסים ואנטי-הומואים", הוא אמר. "לא הייתה לי בעיה עם הארי מורגן או מייק וואלאס כי הם עשו עבודה יסודית. אבל ללא ספק לאחרים בתהליך קבלת ההחלטות היה כעס אמיתי כלפי הומוסקסואליות. הם ראו בה איום על המין האנושי ושמו להם למטרה לפגוע כמיטב יכולתם".[25] ג'ק ניקולס פוטר מעבודתו כמנהל מכירות בבית מלון ביום שלמחרת שידור התוכנית.[26]
עם הזמן, מגיש התוכנית מייק וואלאס התחרט על השתתפותו בפרק. "הייתי צריך לדעת טוב יותר", אמר בשנת 1992.[25] בשנת 1996 וואלאס הצהיר: "כלומר - רחמנא ליצלן - זו הייתה הבנתנו של אורח החיים ההומוסקסואלי לפני בסך הכל עשרים וחמש שנה, כי אף אחד לא היה מחוץ לארון וכיוון שזה מה ששמענו מפי רופאים - זה מה שסוקרידס אמר לנו, זה היה עניין של בושה".[27] למרות ניסיונו האישי (בזמן השידור וואלאס היה מיודד עם מעצב ידוע ובן-זוגו, אליהם התייחס כאל "זוג נשוי ונפלא"), וואלאס בחר להסתמך על הקטגוריזציה של האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה, שקבעה כי הומוסקסואליות היא הפרעה נפשית, ולא על ניסיונו האישי, כאשר יצר את הפרק. בשנת 1995, וואלאס התראיין ואמר שהוא האמין הומוסקסואלים יכולים לשנות את הנטייה שלהם, אם הם באמת היו רוצים.[16]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Alwood, Edward (1996). Straight News. New York, Columbia University Press. ISBN 0-231-08437-4.
- Besen, Wayne R. (2003). Anything But Straight: Unmasking the Scandals and Lies Behind the Ex-gay Myth. Haworth Press. ISBN 1-56023-446-6.
- Castañeda, Laura, and Campbell, Shannon B. (2005). News and Sexuality: Media Portraits of Diversity. SAGE. ISBN 1-4129-0999-6.
- Capsuto, Steven (2000). Alternate Channels: The Uncensored Story of Gay and Lesbian Images on Radio and Television. Ballantine Books. ISBN 0-345-41243-5.
- Johnson, Phylis, and Keith, Michael C. (2001). Queer Airwaves: The Story of Gay and Lesbian Broadcasting. M. E. Sharpe. ISBN 0-7656-0400-0.
- Kaiser, Charles (1997). The Gay Metropolis 1940–1996. New York, Houghton Mifflin. ISBN 0-395-65781-4.
- Tropiano, Stephen (2002). The Prime Time Closet: A History of Gays and Lesbians on TV. Hal Leonard Corporation. ISBN 1-55783-557-8.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
"The Homosexuals (CBS Reports)", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)- 'CBS Reports: The Homosexuals' 1967 , בבלוג של תומאס קריימר
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Castañeda, et al., p. 259
- ^ Capsuto, p. 51
- ^ 1 2 3 4 Kaiser, p. 160
- ^ 1 2 3 4 Alwood, p. 70
- ^ 1 2 Capsuto, p. 52
- ^ Hartman, Steve (3 במרץ 2004). Hartman: Gay Rights In America (TV-series). United States: CBS News. נבדק ב-2008-11-18.
{{cite AV media}}: (עזרה) - ^ Tropiano, pp. 10–11
- ^ Wallace, quoted in Tropiano, p. 11
- ^ Quoted in Alwood, pp. 70—1
- ^ Capsuto, pp 52–53
- ^ Kaiser, pp. 161–2
- ^ Tropiano, et al., p. 10
- ^ Kaiser, pp. 162–63
- ^ Kaiser, p. 164
- ^ Kaiser, pp 169–70
- ^ 1 2 Kaiser, p. 171
- ^ Gent, quoted in Tropiano, p. 12
- ^ Tropiano, p. 12
- ^ Johnson, et al., p. 8
- ^ Tropiano, p. 11
- ^ Besen, p. 128
- ^ Besen, p. 129
- ^ Kaiser, p. 162
- ^ Capsuto, p. 53
- ^ 1 2 Quoted in Alwood, p. 74
- ^ Kaiser, p. 163
- ^ Alwood, p. 73
