צ'ארלס מינגוס
 | |
| בהופעה בניו יורק ב-4 ביולי 1976 | |
| לידה |
22 באפריל 1922 אריזונה, ארצות הברית |
|---|---|
| פטירה |
5 בינואר 1979 (בגיל 56) מקסיקו |
| שם לידה | צ'ארלס מינגוס |
| מוקד פעילות | לוס אנג'לס, קליפורניה |
| תקופת הפעילות | 1943–1979 (כ־36 שנים) |
| מקום לימודים |
Jordan High School  |
| עיסוק | מוביל הרכב, מלחין, זמר, בסיסט |
| סוגה | ג'אז |
| שפה מועדפת |
אנגלית |
| כלי נגינה | קונטרבס, פסנתר, צ'לו, טרומבון |
| חברת תקליטים | אטלנטיק רקורדס, Candid Records, קולומביה רקורדס, Debut Records, Mercury Records, United Artists Records |
| שיתופי פעולה בולטים | דיזי גילספי, צ'ארלי פארקר, באד פאוול, מקס רואץ', אריק דולפי, דני ריצ'מונד, ג'קי ביירד |
| בן או בת זוג |
Sue Mingus (?–5 בינואר 1979) Celia Germanis |
| צאצאים |
Charles Mingus III, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה |
| פרסים והוקרה |
|
| האתר הרשמי | |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
צ'ארלס (צ'ארלי) מינגוס (באנגלית: Charles Mingus; 22 באפריל 1922 – 5 בינואר 1979) היה מוזיקאי ג'אז אמריקאי.
נגן קונטרבס, מלחין ומוביל הרכבים, בנוסף לכך, הוא ניגן גם בפסנתר, בגיטרה בס ובשירה. ידוע במחאתו כנגד הפרדה גזעית.
ילדות והתבגרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מינגוס נולד בבסיס צבאי בנוגלס, אריזונה, לצ'ארלס מינגוס האב והארייט מינגוס, שנפטרה בטרם מלאו לו שנתיים. הוא גדל בשכונת וואטס (Watts) בלוס אנג'לס, קליפורניה. בגיל מוקדם גילה חיבה לג'אז, ובמיוחד למוזיקה של דיוק אלינגטון. בשל מוצאו המעורב (אביו היה בן לאם שוודית ואב אפרו-אמריקאי ואמו הייתה ממוצא סיני ואפרו-אמריקאי) לא מצא את מקומו החברתי. כפי שהעיד על עצמו, תמיד היה "לא מספיק שחור, או לא מספיק לבן".
הוא החל ללמוד נגינה בטרומבון בגיל שש, ולאחר מכן עבר לצ'לו. בתיכון החליף בעידוד חבריו את הצ'לו בקונטרבס, שהציע הזדמנויות עבודה בתחום הג'אז. מוריו לבס היו רד קאלנדר והרמן ריינשאגן (Herman Rheinshagen), נגן הקונטרבס הראשון בתזמורת הפילהרמונית של ניו יורק. כמו כן, למד קומפוזיציה עם צ'ארלס ריס.
כבר בנעוריו כתב יצירות בעלות אופי חדשני; רבות מהן קרובות לז'אנר הזרם השלישי. חלקן הוקלטו לראשונה ב-1960, כעשרים שנה אחרי שכתב אותן, בניצוחו של גונתר שולר.
קריירה מוקדמת
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מינגוס נודע כבסיסט מחונן. בגיל 20, הופיע עם הקלרינטן בארני ביגארד (1942), שנה לאחר מכן ניגן תקופה קצרה עם לואי ארמסטרונג וקיד אורי.[1] ב-1947 החל לנגן עם הביג בנד של ליונל המפטון, איתה גם הקליט לראשונה יצירות פרי עטו. ב-1950 עבר לניו יורק וניגן בטריו של נגן הוויברפון רד נורוו עם הגיטריסט טל פרלאו.
בתחילת שנות החמישים ניגן תקופה קצרה בתזמורת של דיוק אלינגטון, אך הסתבך בקטטה עם הטרומבוניסט חואן טיזול והיה למוזיקאי היחיד שפוטר באופן אישי על ידי אלינגטון.
ב-1952 הקים עם מקס רואץ' את חברת התקליטים Debut, בשאיפה לשלוט בהפצת המוזיקה שלו והרווחים ממנה. ב-1953, לאחר שהבסיסט אוסקר פטיפורד שבר את ידו במשחק בייסבול, החליף אותו מינגוס בהופעה באולם מסיי. הוא הצטרף לדיזי גילספי, צ'ארלי פארקר, באד פאוול ומקס רואץ' להקלטת הופעה חיה שרבים מחשיבים כאחת מהגדולות בתולדות הג'אז. מינגוס הקליט מחדש את תפקידי הבס, שלא נשמעו היטב בהקלטה הירודה. ההקלטה נמכרה דרך חברת Debut, ומקס רואץ' ודיזי גילספי העידו שניהם כי לאורך שנים רבות לא זכו לקבל תמלוגים ממכירת ההקלטה. על אף שהקליט והפיץ כמה תקליטים באופן עצמאי, בסופו של דבר כשל ניסיון זה.
מינגוס קבע את בסיסו בניו יורק והחל לנגן עם קבוצה בת 8–10 נגנים צעירים, שנקראה "סדנת הג'אז" ( Jazz Workshop), בסדנה התנסו הנגנים באלתור הקרוב לג'אז חופשי ובנגינת קטעים ארוכים במיוחד עם קטעי סולו רבים שנתנו אפשרות לביטוי אישי. חלק מ"בוגרי" החוויה כינו אותה "אוניברסיטת ג'אז".
ב-1955 יצא תקליטו Mingus at the Bohemia עם מאל ולדרון (פסנתר), מקס רואץ' וחברים אחרים ב"סדנה" ובו הציג כמה לחנים שנהפכו ל"קלאסיקה" שלו ובהם Jump Monk, Percussion Discussion, Work Song, All The Things You C Sharp minor (שהוא עיבוד ל-All the Things You Are של אוסקר המרשטיין וג'רום קרן).
העשור 1956–1966
[עריכת קוד מקור | עריכה]
עשור זה נחשב לפורה ביותר של מינגוס, בו הקליט למעלה משלושים תקליטים רשמיים (מספר שאין דומה לו בקריירה של אמן ג'אז כלשהו למעט דיוק אלינגטון) וזאת מבלי למנות עוד לפחות כמספר הזה הקלטות בלתי רשמיות ("בוטלגים") שהוקלטו מן הקהל בהופעות, בעיקר באירופה. התקליט הגדול הראשון שהוציא כמנהיג להקה ומלחין היה Pithecanthropus Erectus, בחברת "אטלנטיק", יצירה באורך של כ-36 דקות המורכבת מלחן של מינגוס ואלתור המבוסס על הסטנדרט A Foggy Day מאת גרשווין. היצירה מנוגנת עם הרכב של חמישיית נגנים בעלי שורשים בבלוז ומתארת את הזדקפותו של האדם הזקוף. תקליט זה זכה להמשך, בשם The Clown, עם הרכב שונה, שכלל את המתופף דני ריצ'מונד. לאחר הקלטת התקליט הצטרף גם הפסנתרן ג'קי ביירד, ויחד עם מינגוס יצרו השלושה את "עמוד השדרה" של הרכבים משתנים לאורך העשור.
ב-1959 יצא אחד מתקליטיו החשובים ביותר Mingus Ah Um ובו קטעים שהפכו עם השנים לסטנדרטים כ-Goodbye Pork Pie Hat (קטע מחווה ללסטר יאנג) ו-Fables of Faubus (מחאה נגד מושל ארקנסו אורוואל פאובוס שתמך בהפרדה גזעית).
ב-1960 הכיר מינגוס את אורנט קולמן ומחשבותיו אודות האלתור קיבלו משנה תוקף עם יצירתו של זרם הג'אז החופשי, אולם הוא סלד מתחושת ה"ניסוי וטעייה" שהייתה לדעתו בנגינתו של קולמן והעדיף מבנים סדורים יותר בתוכם יתנהל האלתור. באותה שנה הצטרפו אל מינגוס נגן כלי הנשיפה מעץ אריק דולפי והחצוצרן טד קרסון. הרביעייה מינגוס, דולפי, ריצ'מונד וקרסון יצרה את אחד האלבומים החשובים ביותר של מינגוס Charles Mingus Presents Charles Mingus הכולל את הקטעים Folk Forms No. 1, Original Faubus Fables, What Love ו-All The Things You Could Be By Now if Sigmund Freud's Wife Was Your Mother, כולם פרי עטו של מינגוס, שהוא ישוב ויקליט בהמשך דרכו. בתחילת התקליט מבקש מינגוס מהקהל לא למחוא כפיים ולא להפריע בשום דרך שהיא לתהליך היצירתי.
ב-1963 הקליט עם הרכב של 11 נגנים, עם חטיבת כלי נשיפה גדולה, את The Black Saint and the Sinner Lady, יצירה לבלט מאת דיוק אלינגטון. התקליט נחשב על ידי רבים כ"תזמור הטוב ביותר בהיסטוריה של הג'אז"[2] תקליט אלתורי הפסנתר-סולו שלו Mingus Plays Piano הקדים את קונצרט קלן של קית' ג'ארט ביותר מעשור, ביכולת האלתור של קטעים שבין ג'אז למוזיקה קלאסית.
ב-1963 יצא Mingus Mingus Mingus Mingus Mingus, תקליט שהוקלט עם הרכב בן 11–16 נגנים (מספר שונה בכל רצועה) שכלל את השיר הפוליטי Freedom, שאת מילותיו כתב, הכולל משחקי מילים המגנים את הגזענות. הפתיח, בו מילות השיר מדוקלמות מפיו של מינגוס על רקע פריטה קצבית על מיתרי הקונטרבס, המהום ומחיאות כפיים בסגנון אפריקאי מפי הלהקה, נשמע כגרסה מוקדמת של ראפ.
בשנת 1964 יצא מינגוס עם הרכב שכלל את ריצ'מונד, דולפי, ביירד והסקסופוניסט קליפורד ג'ורדן לסיבוב הופעות ארוך באירופה. ההקלטות מן קונצרטים בקופנהגן, פריז וברלין בהם התקבל ההרכב בחום רב ובהתלהבות, הן מהקלטות ההופעות החיות המלהיבות ביותר. המסע המוצלח נקטע ב-28 ביוני עם מותו הפתאומי של אריק דולפי בברלין.
סגנון ושפה מוזיקלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]צ'ארלס מינגוס פיתח בעשור זה את סגנונו הייחודי והשפה המוזיקלית חסרת תקדים שלו, אותם הציג כבר מהמחצית השנייה של שנות החמישים: אנסמבל כלי נשיפה (גדול יחסית, שאינו מגיע כדי ביג בנד אך גדול בהרבה מאנסמבל בי-בופ) המובל על ידי חטיבת קצב דומיננטית ובראשה הקונטרבס של מינגוס, כלי אשר עבר ממקומו הנחבא אל הכלים בירכתי הבמה אל קדמת מרכזה. יסודות הסגנון של מינגוס כוללים שימוש במקצבים אפריקאים ושבטיים אחרים (בין היתר מהאיטי), באופן מודגש ובוטה יותר מאלה שהיו נהוגים בבלוז ובגוספל, שינויי קצב במהלך הנגינה, שימוש בטכניקות של קריאה ותגובה מהמוזיקה האפריקאית השבטית ותחרות סולואים שמקורה בג'אם סשנים של מועדוני שיקגו וניו יורק במהלך הפיתוח האלתורי.
הקטעים בהקלטות האולפן ובהופעות הלכו והתארכו וארכו ברובם הרבה מעל עשר דקות. למרות החופש הרב שנתן לנגניו באלתור, שולטים בקומפוזיציה מבנה וסדר המונהגים על ידו באופן בולט. אף על פי שניגן עם נגנים מוכשרים ובעלי קריירות עצמאיות ידע מינגוס לרתום אותם לנגינת אנסמבל ולהפיק מהמתח והתחרות ביניהם יצירה מורכבת העונה לתוכנית שהוגדרה מראש.
טכניקה נוספת היא בנייה ב"שכבות" של צליל, כאשר מוזיקאי אחד מתחיל ואחריו מצטרפים בזה אחר זה מוזיקאים נוספים, כל אחד מוסיף שכבת צליל, תוך חזרה על הנושא העיקרי באופן שמייצר מתח. הדוגמה הבולטת ביותר לטכניקה זו בקטע ’Moanin (1959).[3]
סוף הקריירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר מותו של דולפי חלה ירידה בפעילותו של מינגוס. ב-1974 הקליט שני תקליטים בשם Changes ובהם עירב ביקורת חברתית נוקבת על המצב החברתי והפוליטי בארצות הברית (קטע אחד נקרא Free Cell Block F, 'Tis Nazi U.S.A.) יחד עם קטעי מחווה מלודיים לדיוק אלינגטון כ-Orange Was the Color of Her Dress, Then Silk Blue ו-Duke Ellington's Sound of Love.
באמצע שנות השבעים חלה התדרדרות קשה במצבו הגופני והנפשי. הוא אובחן כלוקה במחלת ALS (מחלת ניוון שרירי), יכולתו לנגן נפגעה והוא אושפז בבית החלמה במקסיקו. באותה עת יצרה עמו קשר עמוק הזמרת ג'וני מיטשל. מיטשל תיעדה את שיחותיה עם מינגוס והפיקה תקליט הכולל קטעים משיחות אלה יחד עם ביצועים משלה ללחניו בליווי ג'אקו פסטוריוס, וויין שורטר והרבי הנקוק.
מינגוס נפטר במקסיקו והוא בן 56. לפי צוואתו גופתו נשרפה ואפרו פוזר בנהר הגנגס בהודו.
חייו הפרטיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1971 פורסמה האוטוביוגרפיה שכתב בסגנון זרם התודעה, Beneath the Underdog. לפי האוטוביוגרפיה סבל מינגוס מגיל צעיר מהתעללות מידי אביו, דבר שבא לידי ביטוי בהתנהגות אלימה ותוקפנית שלו-עצמו.
הוא נתקל במהלך הקריירה במחסומים רבים שנבעו ממדיניות ההפרדה הגזעית וסבל מגזענות-רחוב פשוטה. לפיכך רתם עצמו למאבקים, לעיתים בהתבטאויות שלוחות-רסן וקיצוניות כנגד הגזענות, הטבועה לדידו, ב"אמריקה הלבנה".
באוטוביוגרפיה שלו מפרט מינגוס מעללים מיניים רבים, כולל עם 26 זונות. מינגוס נישא לחמש נשים, אשר לשתיים מהן היה נשוי זמן מה במקביל.
מורשת
[עריכת קוד מקור | עריכה]אמנים רבים מנגנים את המוזיקה של מינגוס והוקמו מספר הרכבים המיועדים לנגינת מינגוס בלבד, בהם Mingus Dynasty ו-Mingus Big Band ואף הרכב שוודי בשם Swedish Mingus Band Siegmund Freud's Mothers. אלמנתו של מינגוס סו גרהם מינגוס מנהלת את "הסדנה לג'אז" ובה מתחנכים דורות מוזיקאים צעירים ברוחו. אלביס קוסטלו הקליט לחנים של מינגוס עם תמליל פרי עטו.
בשנות חייו האחרונות כתב מינגוס לחן ליצירה ארוכה (מעל שעתיים) בשם Epitaph (כיתוב על מצבה). ב-1989 ניצח גונתר שולר על תזמורת בת 30 נגנים שביצעה את היצירה בהופעת בכורה במרכז לינקולן בניו יורק.
פרסים והוקרה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1971 נבחר מינגוס להכלל בהיכל התהילה של הג'אז, אולם עיקר ההכרה בו הגיעה רק לאחר מותו. ב-1993 רכשה ספריית הקונגרס את מכלול עיזבונו של מינגוס, כולל דפי תווים, הקלטות ביתיות, מכלול התכתבות, תמונות ועוד, בהכריזה ש"זוהי הרכישה החשובה ביותר שביצעה הספרייה בתחום ההיסטוריה של הג'אז".[4]
ב-1995 הוציאה רשות הדואר האמריקאית בול דואר לזכרו וב-1997 זכה לקבל פרס גראמי על מפעל חייו ואלבומו Mingus Dynasty מ-1959 נבחר להיכלל בהיכל התהילה של גראמי.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- האוטוביוגרפיה הרשמית של מינגוס: Beneath the Underdog
- Myself When I Am Real: The Life and Music of Charles Mingus by Gene Santoro, Oxford University Press (November 1, 2001), 480 pages, ISBN 0-19-514711-1
- Mingus: A Critical Biography by Brian Priestley, Da Capo Press (April 1, 1984), 340 pages, ISBN 0-306-80217-1
- Tonight At Noon: A Love Story by Sue Graham Mingus, Da Capo Press; Reprint edition (April, 2003), 272 pages, ISBN 0-306-81220-7. Written by his widow.
- Charles Mingus – More Than a Fake Book by Charles Mingus, Hal Leonard Corporation (November 1, 1991), 160 pages, ISBN 0-7935-0900-9. Includes 2 CDs, photos, discography, music transcriptions, a Mingus comic book promoting his anti-bootlegging project, etc.
- Mingus/Mingus : Two Memoirs by Janet Coleman, Al Young, Limelight Editions (August 1, 2004), 164 pages, ISBN 0-87910-149-0
- I Know What I Know : The Music of Charles Mingus by Todd S. Jenkins, Praeger (2006), 196 pages, ISBN 0-27598-102-9
- But Beautiful by Geoff Dyer, Abacus (2006), pages 103–127, ISBN 0-349-11005-0
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של צ'ארלס מינגוס (באנגלית)
צ'ארלס מינגוס, ברשת החברתית פייסבוק
צ'ארלס מינגוס, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
צ'ארלס מינגוס, סרטונים בערוץ היוטיוב
צ'ארלס מינגוס, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
צ'ארלס מינגוס, באתר AllMovie (באנגלית)
צ'ארלס מינגוס, באתר אפל מיוזיק (באנגלית)
צ'ארלס מינגוס, באתר ספוטיפיי
צ'ארלס מינגוס, באתר Last.fm (באנגלית)
צ'ארלס מינגוס, באתר AllMusic (באנגלית)
צ'ארלס מינגוס, באתר MusicBrainz (באנגלית)
צ'ארלס מינגוס, באתר דיזר
צ'ארלס מינגוס, באתר Discogs (באנגלית)
צ'ארלס מינגוס, באתר Songkick (באנגלית)- צ'ארלס מינגוס, באתר SecondHandSongs
- דיסקוגרפיה מלאה ומפורטת (באנגלית)
- רשימת כל ההקלטות של כל ההרכבים של מינגוס (באנגלית)
- יהושע בן חמו, לגזענות יש גם צדדים חיוביים, באתר nrg, 30 באוגוסט 2005
- בן שלו, צ'ארלס מינגוס, האנדרדוג, באתר הארץ, 23 ביולי 2009
בן שלו, כשצ'ארלס מינגוס עלה לבמה בדטרויט היה חשמל באוויר עוד לפני שההופעה התחילה, באתר הארץ, 12 בדצמבר 2018- מינגוס ודולפי מ"אתר המוזיקה של אלון מרקוס"
- מהו מלחין ג'אז? – דברים שכתב מינגוס (באנגלית)
- מאמר מאת נאט הנטוף (באנגלית)
- צ'ארלס מינגוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- צ'ארלס מינגוס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
.svg){kind=logo}
